מבצע קציצה: שבע המבורגריות בשלוש שעות

אפתח בלקח. אף פעם אל תסכימו להצעה לכתוב פרויקט על מסע המבורגריות מעבר לקו הירוק כשאתם רעבים. ואם אתם כבר מסכימים, דאגו שהוא יתפרשׂ על פני כמה ימים והפסקות עיכול, ולא כזה שֶמאלץ אתכם לעבור בשבע המבורגריות בשלוש שעות. אין בפתיחה זו להעיד על איכות ההמבורגרים והאנשים שבהם נתקלתי, אלא על העובדה שגם אם ההמבורגר השביעי זכה בשלושה כוכבי מישלן, הוא עדיין יורגש כמו ההמבורגר השביעי בשלוש שעות. אגב מישלן, תמיד נראה לי מאוד לא פוליטיקלי קורקט שסולם הערכה לאוכל הוקם על ידי חברת צמיגים, לי יש כבר שניים אגב.

אז עוד לא למדתי את הלקח שעמו פתחתי, והסכמתי. וכמו כל מבקר מסעדות מקצועי אמרתי שאם יש דבר אחד שחשוב לי במסע הקולינרי הזה זה שיצטרף אליי חבר שהקריטריון היחיד שהוא צריך לעמוד בו זה – חמוש. שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני פחדן, זה שאני ממש פחדן, ועם כל ההערכה שלי למתיישבי יהודה ושומרון, אני צריך לידי מישהו שבשעת צרה יוכל לתפעל היתקלות מורכבת מול שלושה מחבלים, לשלוף נשק, לנטרל את כולם פלוס הצלם של בצלם שמסתתר מאחורי סלע, ועוד להספיק איזה ארבע המבורגריות. אבל לא מצאתי כזה אז לקחתי את מיכאל בוטיר, שהדבר היחיד שהוא יכול לנטרל זה שבעה המבורגרים בשלוש שעות.

יום לפני המסע עוד ניהלתי דיון ער עם העורך על הנקודות שאעבור בהן. לו היה חשוב שנעבור בעיקר במה שנקרא "מזללות דרך". כאלה שמאפשרות לך לאכול המבורגר בלי להשכיר קודם את הכליה שלך לתיירת רפואית מסלובניה. אני לעומת זאת דרשתי לעבור במקומות יוקרתיים יותר, הכוללים גם תפריט קינוחים עשיר. בסוף החלטנו להתפשר על מזללות דרך, אבל שלא תראו אותי פראייר, המערכת התחייבה לקרטיב בתחנת הדלק באריאל בסוף המסע. שנתחיל?

רגע לפני שמתחילים, חשוב לי שתדעו שאני ממש לא מבקר מסעדות. אני אמנם אוהב לקרוא מבקרי מסעדות, אבל חסרות לי שתי יכולות בסיסיות הנחוצות לאנשים הללו. הראשונה היא היכולת לתאר גם את המנה הבסיסית ביותר במילים שלא היו מביישות את אלכסנדר פן. כן, אני מתכוון לתיאורים הנודניקיים האלה סטייל "גרגירי המלח עטפו את ענני תפוחי האדמה כאם החסה על בנה". בוא, אחי, כולה צ'יפס. או, למשל, "משחת הקטניות התמזגה בדרכה עם מיץ הלימון שזלג כמעיין אחרי חורף נורווגי על ביצת תרנגולת שראתה דבר או שניים בחייה". יעני חומוס.

התכונה השנייה שחסרה לי היא היכולת לטנף על מישהו שבסך הכול ניסה להאכיל אותי. זאת אומרת, אני מבין שאנחנו בדור המאסטר שף עכשיו וכל אחד מאיתנו הוא מינימום ז'ואל רובושון (שף מפורסם שהכין פירה לא רחמנא ליצלן!) אבל רבאק, סליחה על צמד המילים הבאות, זה "כולה אוכל". לא אהבת, אל תחזור, יאללה. רוצה להעניש – תתקמצן בטיפ, אבל בחיאת, אני קורא לפעמים ביקורות מזון חריפות יותר מכל מה שגדעון לוי יכתוב בחיים על חיילי צה"ל. גבר, כולה אכלת קרפצ'ו לא משהו, אין צורך להתעצבן כמו בן כספית אחרי שביבי שוב ניצח בבחירות.

לאחר אינספור ישיבות מערכת, אלפי התייעצויות, עשרות אלפי ויכוחים ושורה שקרית שמתארת את השתלשלות העניינים, קבענו מסלול הכולל שבע מזללות. בבוקר היציאה למסע היה מתח באוויר, הילדים התעוררו מוקדם מהרגיל כאילו חשו שצריך להספיק עוד קצת זמן עם אבא לפני שהוא יוצא למסע שממנו ייתכן שלא יחזור, ושירן התעוררה מאוחר מהרגיל כאילו היא רוצה להספיק כמה שפחות. נשקתי לילדים כמו ג'ון וודסון מקולורדו שיוצא לחצי שנה כסמוי האמריקני הג'ינג'י הראשון בשורות דאעש. חיבקתי את שירן ונפרדתי, שירן עוד ניסתה לשאול אם אני "בטוח שזה לא מסוכן". הרגעתי שיהיה בסדר ואמרתי לה שזו הארץ שלנו ואין מה לדאוג מפיגועים, היא אמרה לי "מה פיגועים, אני מדברת על כולסטרול". הרגעתי אותה שאני נוסע עם חבר חמוש. היא ענתה לי "אתה תמיד יודע מה להגיד כדי להרגיע אותי", וטרקה את הדלת.

אז הכללים הם כאלה: מאחר שאני לא מבקר מזון מהסוג המנדנק, הציונים ינועו בין "סבבה" ל"אני אגיע לכאן גם בזמן אינתיפאדה". כמו כן אנסה להתמקד באווירה במקום, בשירות, ואם יש, איזו הצעה לשיפור או שתיים. לגבי המחירים? לא אנדנד עם צילומי קבלות, רק אומר שכל המנות שהזמנתי עלו בין 50 ל־60 ₪.

רעבים לאללה כי לא אכלנו יום קודם – כי כאלה אנחנו, עיתונאים טוטאליים – יצאנו לדרך. התחנה הראשונה, כספומט. מאחר שלא הכרתי את המקומות שבהם אני עתיד לעצור, אך לפי שמם הנחתי כי חלקם מחוברים לחשמל ולמים באמצעות חיבורים פיראטיים מהכפר הפלסטיני (אין דבר כזה, אני יודע, די עם זה) הקרוב ביותר, החלטתי לנהל את העניין במזומן. עצרתי בסניף דיסקונט בראש־ העין, הקלדתי את הקוד הסודי המדהים שלי 2486, גרמתי לכולכם לחשוב שזה לא באמת הקוד הסודי שלי ואז לחשוב שאני עושה לכם הפוך על הפוך ויש מצב שזה כן, וניסיתי להוציא כסף. תוך מספר שניות הופיעה על צג הכספומט ההודעה המביכה ביותר שאדם יכול לקבל ממכשיר אלקטרוני, והיא "אתה עני, הכרטיס שלך נשאר אצלנו", או במילותיו האמיתיות של המכשיר "כרטיסך נבלע, אנא פנה לסניפך". בוטיר, שמשכורתו למסע הובטחה לו בהמבורגרים, עמד מאחוריי מאוכזב והסתכל עליי במבט של "אני לא מאמין שאתה עושה לי את התרגיל הזה מה אנחנו בדייט ראשון לא משהו?"

נשבעתי לו שזה לא היה מתוכנן ונכנסתי להתעמת עם מנהל הבנק. באופן מפתיע לא היה עם מי להתעמת, האיש החביב היה ידידותי באופן יוצא דופן ואמר שיש בעיה עם המכשיר ושבתוך שתי דקות הוא מחזיר לי את הכרטיס שלי. הוא נכנס לאיזה חדר וכשיצא שאל "אתה יותם זמרי?" עניתי לו: "כן, מאיפה אתה מכיר? מהפייסבוק, מהטלוויזיה, ממקור ראשון?". הוא ענה לי: "אממ… מהשם שכתוב על הכרטיס", והחזיר לי אותו. פדיחה ראשונה למסע – צ'ק. יאללה, אפשר לאכול כבר משהו בבית הזה?

 

תחנה ראשונה: יקיר, בורגר טיים
מידת רעב: יכול לאכול סוס אבל לא יודע אם זה כשר

הגענו בסביבות 12:30, המקום המה בשני אנשים שישבו על כיסאות לבנים. מהפלזמה התלויה בקעו צלילים של שירים שהשתיקה יפה להם, וששון עמד במטבח וארגן את המקום. הוא חצי זיהה אותי, מה שמיד גרם לו לא לעצור ולהמשיך עם ההכנות כרגיל. "מה בא לכם, חבר'ה?" הוא שאל בחביבות כיפית שבהמשך אגלה שהיא אופיינית לרוב מי שמחזיק המבורגרייה באזור. בשלב זה התפתח מאבק בין הראש לעיניים. העיניים רצו להזמין המבורגר 300 גרם עם כל התוספות ושיהיה מהר כי אולי נרצה עוד אחד, הראש אמר שלפנינו עוד ערימות של בשר ופחמימות וצריך לקחת המבורגר קטן ולנהוג במשמעת צ'יפס. בהתחלה הצעתי לבוטיר שנוותר על צ'יפס ותוספות ונלך רק על המבורגר, אז הוא חשב על זה קצת ובעט בי על זה שאפילו הצעתי את זה. "לא מוותרים על צ'יפס", הוא אמר, ואני התביישתי בעצמי, לא בפעם האחרונה במסע הזה. רגע לפני שששון סגר את ההזמנה קלטתי פתאום שבתפריט ניתן להוסיף אננס להמבורגר. שקלתי ללכת על זה, אבל איך לומר בעדינות, לא הרגיש לי ממש אזור טרופי.

עשר דקות והגיע ההמבורגר הראשון למסע. הקציצה הונחה על לחמנייה כשלצידה חסה, עגבנייה, חמוצים ובצל, שהונחו על הצלחת כדי שלא ירטיבו את הלחמנייה וכדי שתוכל לשים כמה שבא לך. מקסמנו על הלחמנייה כמה רטבים וביניהם קטשופ, צ'ילי, מיונז, ברביקיו חריף וקצת קולה שנשפכה לי על הלחמנייה – ונגסנו את עצמנו לדעת. זה הזמן לציין שהמסע הזה ממש לא הוגן, ברור שההמבורגר הראשון נאכל בתאווה גדולה פי כמה מהשביעי, אבל בכל זאת ננסה לשמור על אובייקטיביות.

הודינו לששון, שילמתי על עצמי ועל בוטיר שמשולם בהמבורגרים, והמשכנו הלאה, לא לפני שאני מזהיר את בוטיר שלא יתמלא מהצ'יפס. הוא מצידו טוען שאי אפשר להתמלא מצ'יפס, להפך, צ'יפס פותח לך מקום לעוד אוכל. לא מוכח מדעית. חייב לציין שיש משהו די שאנן בתכנון מסע המבורגריות בשטחים המשוחררים. וזה בעיקר קשור לעובדה שמי שמכיר את שגרת הנהיגה בכבישי יהודה, שומרון ובנימין יודע שלצערי עדיף לא להתחייב לכך שתגיע ליותר מדי מקומות. בערך 14 פעם בשלוש שעות נתקלתי בסיטואציה ההזויה שבה רכב נסע מולי במהירות מופרזת בנתיב שלי. מדי פעם ראיתי שלט בערבית שעליו נכתב "לא חוצים קו הפרדה רצוף" ולא הבנתי אם הוא קורא לנהגים לא לעשות את זה בכלל או לא לעשות את זה ברצף.

המקום: כפרי, צנוע. שירותים יש, אבל בסופר ליד.
האוכל: לא יודע אם זה הרעב, אבל לי היה טעים לאללה. בוטיר מצידו קצת יותר פלצן ולטענתו היה "לא רע". כאילו שהמבורגר יכול להיות רע.
הצעות ייעול: להחליף פלייליסט.
הכי סלב שישב אי פעם במקום: ביני לנדאו. נשבע לכם.

 

תחנה שנייה: רבבה /// מיי פלאנצ'ה
מידת רעב: יכול לאכול סוס פוני אבל לא יודע אם זה כשר

ב־13:14 הגענו לכניסה לרבבה. אחרי עשר דקות המתנה ליד הבוטקה בכניסה הגענו למסקנה שאנחנו עומדים בצד הלא נכון של הבוטקה והכניסה מהצד השני. עברנו צד וניסינו לשאול עוברים ושבים אם הם מכירים את המקום. אחרי כמה דקות שאף אחד לא עבר ושב החלטנו פשוט לנסוע ביישוב עד שניתקל ברמז. הדבר הראשון ששמתי לב אליו ברבבה הוא שמדובר ביישוב שמחזיק בשיא גינס על הבאמפרים הגבוהים בעולם. כאילו מישהו שם הגיע למסקנה שרק אם נדפוק את השאסי של המכוניות שמגיעות לכאן יש סיכוי שנוסעיהם יתאהבו בבתים היפים ובנוף הפסטורלי ויישארו. אני יכול להישבע שהיה שם באמפר אחד כל כך גבוה שכמה נערי גבעות הקימו עליו מאחז. באמפר־קודש, אם אתם מכירים.

המקום לא הופיע בווייז אבל מצאנו אותו אחרי שני פטרולים יישוביים. נכנסנו פנימה, שם חיכה לנו שלומי, מותק של בחור, בן 22, רציני, חרוץ וממש דומה למסי. מהבחורים האלה שנוסעים לאיה נאפה בשביל המאמרים. גלגלנו איתו שיחה כי סתם לדבר איתו זה מעפן, וגילינו שהוא פתח את המקום לפני שלושה חודשים. מתברר ששלומי זיהה אותי ואף הזמין אותנו למקום בתגובות לפוסט הפייסבוק שבו הודעתי שאני יוצא למסע. זה הזמן להגיד שלא הגעתי למקומות כסועד סמוי עם סומבררו ושפם (כמו שאתם מבינים, אני יודע להיטמע בשטח), חלק מהמקומות קראו בפייסבוק שאני עלול להגיע ולחלקם גיליתי במעמד האכילה שמדובר בכתבה.

שלומי פינק אותנו מיד בהדלקת מזגן, ואני הרגשתי מחוזר. הוא שאל מה ניקח, ואנחנו הלכנו על המאתיים גרם בתוספת ביצת עין וטבעות בצל. הצעתי לבוטיר שנוותר על הטבעות כי יש לנו עוד מלא אוכל בדרך, אז הוא בעט בי שוב והודיע לי בקסם האופייני לו ש"על טבעות בצל לא מוותרים". שלומי נכנס למוד עבודה ואחרי שמונה דקות בערך הגיש לנו המבורגר עם מיקס טבעות בצל וצ'יפס. נתתי ביס והחלמון מביצת העין נזל לי על המרפק, אז עשיתי מה שנהוג לעשות במקומות שאף אחד לא מכיר אותך בהם וליקקתי את המרפק. טבעות הבצל היו פריכות וכיפיות, ואת הכול ליווה רוטב חלפיניו שהיה טעימיניו במיוחדיניו.

המקום: המבורגרייה בשינקין.
האוכל: המבורגר טוב עם לחמנייה משובחת. תזמינו עם ביצת עין, ותדעו ששלומי טוען שהספציאליטה שלו זה דווקא טורטיות.
הצעות ייעול: לצאת גם למסע טורטיות.
הכי סלב שישב אי פעם במקום: לא ישבו, אבל אביתר בנאי וישי ריבו הזמינו משלוח פעם אחרי הופעה.

נפרדנו ממסי של השומרון ועלינו למכונית, קילו פלוס יותר ממה שהגענו. ניסינו להדליק רדיו אבל לא קלטו כלום, וכל פעם תחנות בעברית התעקשו להפריע בקליטה לתחנות בערבית, אז ויתרנו וביקשתי מבוטיר שישיר. הוא התעלם ממני בהפגנתיות ואני הבטתי לצדדים וחששתי לחיי, לא בטוח אם ממה שבחוץ או מהאיש הכועס עם הנשק שבפנים. בוטיר גדל בנחליאל והחיים באזורים הללו מוכרים לו; אני לעומת זאת גדלתי בעפולה, אז המעבר דרך כפרים פלסטיניים זר לי קצת יותר. בוטיר מיד הרגיע אותי והסביר שכל עוד אתה עובר בכפר שלעסקים בו יש שלט שכתוב בו גם בעברית אתה בסדר. אני לעומת זאת חיפשתי תמיד את הדבר היחיד שמרגיע אותי כשאני נוהג ביהודה ושומרון, רעפים אדומים.

תחנה שלישית: אריאל /// בורגראנץ'
מידת רעב: יכול לאכול המבורגר

כן, אני יודע מה אתם אומרים לעצמכם, מה קשור בורגראנץ' עכשיו, אבל היי, זו לגמרי הזדמנות להכניס קצת אידיאולוגיה למסע הזה. ואם החבר'ה ממקדונלדס ממשיכים בגישה המק־ולקלת שלהם של לא לפתוח סניף ביהודה ושומרון, אנחנו נתמוך במתחרים ונשלב בסיור המזללות גם סניף של רשת. הגענו לסניף בורגראנץ' באריאל קרוב לשׂבעים, אך מי אנחנו שניתן לשובע לעצור אותנו. בכל פעם שאני נכנס לסניף בורגראנץ', מה שקורה לעיתים רחוקות (פעמיים בשבוע ככה), אני מיד חושב על אבא שלי, שכשהיה רוצה לפנק אותנו היה חוזר מהעבודה בשתיים עם שקיות שמצויר עליהם שור אדום ואנחנו היינו צורחים מהתרגשות כי היום אוכלים "בונגראנץ'" ומבטיחים לו שלא נעיר אותו בין שתיים לארבע. אשכרה אנשים פעם היו חוזרים פה מהעבודה לשנ"ץ.

החלטנו שלשם הגיוון הקדוש נלך על המבורגר ספרדי. בוטיר הציע שניקח גם שוקופאי, אבל אני הזהרתי שזה ממש ימלא אותנו ויש לנו עוד ארבעה מקומות לעצור בהם. הוא הסתכל עליי בזעם ואני החלטתי להקדים אותו ולבעוט בעצמי רגע לפני שאני מזמין גם שוקופאי.

המקום: בורגראנץ'.
האוכל: בורגראנץ'.
הצעות ייעול: לשנות את השם לבונגראנץ'.
הכי סלב שישב אי פעם במקום: אבא שלי.

 

נכנסנו לרכב במצב הכי גרוע להיכנס אליו לפני שאתה עולה על כביש 60: מנומנמים. הצעתי למיכאל שאולי נתחלף קצת בנהיגה, אבל הוא אמר שאני לא לא־משלם לו מספיק בשביל זה. המשכנו לכיוון היעד הבא שלנו, כשאני נלחץ ככל שכמות הלוחיות הלבנות מתרבות. איכשהו יצא שנתקעתי הפעם מאחורי הפלסטיני היחיד שנוסע לאט בשטחים. אני מטבעי פחדן עקיפות ידוע, מה שגרם לכך שבערך עשר מכוניות פלסטיניות עקפו אותי ושחררו ממני אנחת רווחה ענקית בכל פעם שגיליתי שזה לא פיגוע ירי אלא סתם עקיפה בקו הפרדה רצוף. בוטיר, שתמיד ידע איך להקליל שיחות, החליט פתאום לעדכן אותי שהמספרים על הבטוניות בצד הכביש נועדו לכך שאם חלילה תיקלע לאירוע ביטחוני או תאונה תדע להגיד למוקדן של מד"א או של זק"א איפה אתה מונח.

 

תחנה רביעית: צומת תפוח /// בורגר מאנץ'
מידת רעב: נשאר מקום לתפוח

 

וואלה החלום שלי זה "פוד טראק", להסתובב כל היום במשאית שמאכילה אנשים בדברים שמנים ולא בריאים ואף אחד לא מבקש ממך משהו טבעוני, כי מי לעזאזל יכין אוכל בריא במשאית. הבעיה היא שכדי להיות בעלים של פוד טראק חסרים לי שני דברים שייתכן שיש בהם צורך, כמו לדעת להכין משהו חוץ ממקושקשת וכמובן רישיון ג'. מה שכן, אני לא בטוח שאם הייתה לי פוד טראק, הייתי שם אותה במקום שכל כולו משדר יעד לפיגוע דריסה, אבל מה לעשות ש"בורגר מאנץ'" היה חלק מהמסע ועוד לא נולד המחבל שימנע ממני לעצור בהמבורגרייה.

החנינו את הרכב בחניה המסודרת של המקום, כלומר בשולי הכביש, והתיישבנו. את החששות הפיג לביא, ילד בן 17 מאריאל, שבדיוק עסק בפתיחת המקום והיה באופן כללי הילד הכי קול ורגוע שראיתי בחיים שלי. החלטנו לגוון וללכת על האנטריקוט, וזרמנו עם לביא שהציע בדרכו "לזרוק לכם איזה אווז על האנטריקוט?"

על אחד השולחנות הפרושׂים מתחת לסככה הונחו חמישה לוחות שש־בש. התלהבתי ולקחתי אחד, ככה להעביר את הזמן בכיף עד שמגיעים הפרה והאווז. "אני השחורים", אמרתי לבוטיר. "אני לא יודע שש־בש", הפטיר בוטיר לכיווני. ייאמר לזכותו שהוא לא בעט בי כשלגלגתי עליו, כנראה עדיין היה מנומנם מהנסיעה. על שולחן לידינו ישב חייל על חצי ב' שחיכה לאח שלו שיבוא לאסוף אותו. הצעתי לו משחק שש־בש בינתיים, אבל הוא סירב. רבאק, את מי צריך לדרוס פה בשביל משחק שש־בש.

רבע שעה אחרי שהגענו הונחו לפנינו שני המבורגרים דשנים כשלצידו של כל אחד שורת טבעות בצל. על קציצת ההמבורגר הונחה תפזורת מרעננת של חתיכות אווז עשויות בול במידה. למרות שהיה מדובר בהמבורגר הרביעי, השילוב בין הלחמנייה הכיפית, הקציצה הטעימה, האווז הנפלא והאדישות המרשימה של לביא הכתיר את ההמבורגר כטעים במיוחד.

המקום: אחלה אווירה לזביחת שה.
האוכל: סיבה טובה לספח את השטחים.
הצעות ייעול: להוסיף איש צוות פנוי שיודע שש־בש.
הכי סלב שישב אי פעם במקום: שמשון הגיבור.

נפרדנו מלביא שהמהם לעברנו להתראות בדרכו הייחודית והמשכנו במסע אל עבר הצרבת, שני גמורים ברכב שלפניהם עוד שלושה המבורגרים. אפילו לא ניסינו לדבר, פשוט שתקנו עשרים דקות עד שבוטיר אמר משהו. שאלתי אותו "מה?" אבל התברר לי שהוא לא אמר כלום, סתם עלה לו קצת ההמבורגר השני עקב ברקס חזק מדי שלי. הגענו לעלי. שאלוהים יעזור לנו.

 

תחנה חמישית: עלי /// סטופ בורגר
מידת רעב: אקסטרה סמול

הגענו למרכז המסחרי בעלי עייפים אך מלאים, ניסיתי לשכנע את בוטיר שחייבים להוריד את הצ'יפס והטבעות־בצל כי אחרת זה לא ייגמר טוב, אבל הוא הצביע על הרגל השמאלית שלו ואמר "עם זאת עוד לא קיבלת. לא מוותרים על צ'יפס". נכנסנו לסטופ בורגר ובאופן אירוני הדבר הראשון שהתחשק לי לעשות הוא כשמו של המקום, לעצור עם ההמבורגרים. אבל מה לעשות שבדלפק עמד מאיר, שהיה כל כך נחמד שכשהציע ללכת על ה־300 במקום על ה־220 הרגשתי לא נעים לסרב, והסכמתי.

בוטיר כרגיל לקח צ'יפס כי לא מוותרים על צ'יפס ואני החלטתי לוותר על המוניטין העלוב גם ככה שלי ולעשות משהו שלא עושים בהמבורגריות, ולהזמין סלט. בנוסף ל־300 גרם השתכנענו גם לקחת את האופציה של מאה גרם שווארמה אנטריקוט על הקציצה, כדי שלמקרה שהגוף שלנו שוקל להתמוטט עקב עודף כולסטרול נסיר לו את הספק.

הכול היה טעים, אפילו הסלט רחמנא ליצלן, אבל גולת הכותרת של הביקור הייתה צלוחית קטנה שהכילה רוטב כתום שאילולא סוגיות פוליטיות הקשורות לשנת 67 היה מוכר כבר מזמן כאחד משבעת רטבי עולם. פירקנו את ההמבורגר, טרפנו את הצ'יפס והרטבים, בקושי נגענו בסלט, שילמנו למרות עקשנותו של מאיר שרצה לפנק והייתי צריך להסביר לו שמערכת העיתון אוסרת עליי לקבל דברים חינם, אבל יש מצב שאחזור בקרוב בגלל הרוטב אז שישמור לי חינם אחד כשאהיה לא בתפקיד.

המקום: נחמד, נחמד, היה ממש נחמד.
האוכל: אלוהים נמצא ברטבים הקטנים.
הצעות ייעול: לא להגיע אחרי ארבעה המבורגרים.
הכי סלב שישב אי פעם במקום: לא היה לי כוח לשאול, אני אחרי ארבעה המבורגרים, רדו ממני.

 

עוד שניים למנאייק. גררנו את כרסותינו אל הרכב ויצאנו לכיוון עפרה. הכבדות הפיזית הכניסה גם לכבדות קיומית ומחשבתית. בכל פעם שיוצא לי לנסוע בכבישים האלה אני תוהה לעצמי כמה פשוט היה יכול להיות הכול אילו רק היינו קופצים על ההצעה ההיא של אוגנדה, ואת המסע הזה הייתי מעביר בין הבוגובודו בורגר לטומבהלבומפה ראנץ'. אבל כמו שאמרו סחים ממני, כאן זה בית כאן זה לב, ושבעה המבורגרים בשלוש שעות זה די כואב.

תחנה שישית: עפרה /// שלאגר
מידת רעב: השם ייקום דמנו

ממש על שער היישוב חיכתה לנו ההמבורגרייה עם השם שהכי נלקח משנות השמונים, "שלאגר". דידינו פנימה, ואיך שפתחנו את הדלת חיכה לנו החיוך הכי גדול שראיתי. "ידעתי שתבוא", אמר לי בחור עם הרבה שיניים, שלאחר שהמהמתי לכיוונו סיפר שקוראים לו דור. הוא גר בעפרה והשלאגר זה הבייבי שלו, שלוש שנים וחצי הוא כאן, נולד וגדל ביישוב. הוא שואל מה נרצה להזמין ואני עונה לו, אבל מתברר שאין חובש בתפריט. אני מנסה למשוך זמן ומנסה להתניע שיחה על המצב הביטחוני שתיתן לי רבע שעה עד לקציצה הבאה. יש לו חיוך כזה של אנשים שכבר ראו הכול, הוא מזהה אצלי מבט של אנשים שלא ראו כלום, אז הוא מספר לי שהוא עומד על ממוצע של פיגוע לשנה. אני שואל אותו אם לא מפחיד, והוא עונה לי שהדבר היחיד שמפחיד אותו זה לעבור את מידת הצלייה שהלקוח ביקש. אני שואל אם יוצא לו להאכיל גם פלסטינים, הוא אומר לי שמעט, ובעיקר את האלה עם החליפות והאישורים. אני אומר לו שאלה הכי גרועים, הוא אומר לי: "אתה תזמין מתישהו או שנמשיך לחפור פוליטיקה?"

מדהים איך חיוך יכול לפנות מקום בבטן. אני מזמין המבורגר 200 גרם והום פרייז. בוטיר מזמין כמוני, כלומר נדמה לי שהוא הזמין כמוני כי כל מה שיצא לו זה "המהמוהמהומהמה". אני שואל את דור אם יש לו משהו שהוא ממליץ עליו, הוא שואל אם טעמתי פעם המבורגר עם אננס, אני עונה לו שלא ומחליט ללכת על זה. בואו, אני גם ככה במצב נפשי של "בואו נגמור עם זה", אז מה זה כבר חתיכת אננס על עוד 200 גרם בשר.

אני לא יודע אם זה החיוך או האופטימיות, אבל זו הפעם הראשונה שאכלתי אננס בתוך לחם, וזה טעים לאללה. אני שואל אותו אם הרבה מזמינים את זה, והוא עונה לי שרק הפראיירים שמסכימים. האמת? טעים ומפתיע, כל כך מפתיע שיחסית להמבורגר חמישי כמעט ולא סבלתי. כלומר סבלתי, אבל כמעט שלא.

המקום: קוראים לו "שלאגר", מה כבר יכול להיות.
האוכל: בין עפרה לתאילנד.
הצעות ייעול: חריכה קלה לאננס וזה היה מושלם.
הכי סלב שישב אי פעם במקום: פרקש מטירונות. נו, גולן אזולאי. נשבע לכם.

 

התנענו את הרכב בדרך לתחנה האחרונה, בוטיר מלמל לצידי מילות פרידה ואני כתבתי בווייז בית־אל. יאללה עוד קטנה והסיוטבורגר מאחורינו. הדרך נהייתה מפחידה יותר, אבל כבר לא היה בי פחד. אפילו עצרנו בדרך ליד המחסום שמוביל לשטחי A והצטלמנו ליד שלטי האפרטהייד האדומים. נו, אלה שמודיעים לך שבעיקרון אתה יכול לעבור, אלא אם כן אתה ישראלי ואז וואה וואה ישחטו אותך. הגענו.

תחנה שביעית ואחרונה: בית־אל /// המבורגר בתחנה
מידת רעב: חחחחחחחחחחחחחח

הגענו לתחנת דלק עזובה, שלידה נחה עמדה צה"לית מוזנחת עטופה ברשת הסוואה. החניתי את הרכב ויצאתי. ליד סניף ה־Yellow עמד שלט עלוב שעליו נכתב "המבורגר בתחנה". לא הבנתי מאיפה נכנסים, הסתכלתי מסביב אבל אין המבורגר ואין עונה. החלטתי להיכנס לסניף חנות הנוחות, ובפנים חיכתה לי המוכרת הכי לא עסוקה בעולם. שאלתי אותה אם היא יודעת איך נכנסים להמבורגר. היא הסתכלה עלי במבט הכי קר בעולם ואמרה: "זה סגור כבר מלא זמן".

כמו משה רבנו מול הסנה הבוער, כמו עם ישראל הצופה במכות מצרים, כמו כל יהודי שחווה אי־פעם התגלות, באותו רגע ידעתי: יש אלוהים.

מעולם לא עזבתי מקום מהר יותר. תוך שתי דקות היינו שוב על הכביש עם העקיפות בדרך הביתה. בוטיר לא דיבר כל כך ואני אפילו לא ניסיתי לדובב אותו. זהו, זה מאחורינו. שבעה המבורגרים בשלוש שעות. אז נכון, בסוף היו רק שישה, אבל קטנוניות זה לחלשים. זרקתי את בוטיר בבית שלו בראש־העין, אמרתי לו שהיה לי ממש כיף, הוא ביקש שאני לא אתקשר אליו יותר. הגעתי הביתה, שירן חיבקה אותי בכניסה, חיבקתי אותה בחזרה ורצתי לחדר הילדים. הם ישנו. כיסיתי אותם, נישקתי ויצאתי מהחדר. "איך היה?" שאלה שירן, ואני לא ממש ידעתי מה ואיך לענות. "רעב?" היא זרקה לי חצי בציניות חצי בדאגה אמיתית. לא החודש, מאמי. לא החודש.