קורבן התמיד /// בצלאל סמוטריץ' / 39 / + 7
יום שלישי מתקרב. לו"ז אישי ביומן. פעם בשבועיים אני לומד עם אבי מורי, פעם בשבועיים אני לומד עם ילדיי. הפעם זה התור של הילדים, אבל גם ערב יום נישואינו.
גם אם הייתי אחד כזה שאוהב הפקות, אין מצב לאכזב שוב את הילדים ולהבריז להם, כי גם ככה זה קורה לא מעט. אין מצב לוותר על הדקות המעטות שיש לי איתם, כשהם כל כך מחכים ליום הזה – יום שבו, ולו לרגעים בודדים, אני רק אבא שלהם. רק שלהם ולא של אף אחד אחר.
אבל אז משהו בלתי צפוי התרחש. הבן הגדול הפתיע ושלח אותנו לחגוג. האמת שהתלבטנו, אבל לא יכולנו לוותר על ערב זוגי. זמן איכות, כמו שאומרים. זמן שבו אפשר לדבר על הכול בלי שהילדים מפריעים. או שלא…
תוך כדי קריאת התפריט התקבלה הודעה חדשה: "אבא ואמא מדהימים, לכם תודה רציתי להגיד. תודה על כל השנים, על זה שהייתם איתי תמיד. על כל מה שנתתם לי, כל ההשקעה בלגדל ולחנך. על כל מה שוויתרתם בשבילי, ויתרתם ועוד איך. למדתי מכם הרבה, אישיות לדוגמה. להורים כאלה, לא כל אחד זכה. איך שאת כל עם ישראל, מחזיקים על הכתפיים. ממשיכים לפעול ולהתפלל, אפילו לא חושבים להרים ידיים. הורים מלאכים, נותנים ת'נשמה. לתורה ועבודה מחנכים, אבל אצלנו לא כסיסמה…"
אשתי בוכה כבר מהמשפט הראשון, ואני – למען האמת – לא יודע אם לצחוק או לבכות. "על זה שהייתם איתי תמיד"? על מה בדיוק הוא מדבר? הרי הם יכולים רק לחלום על אבא שנמצא איתם תמיד. אבל לאט־לאט נרגענו והתחלנו להבין.
הבנו שכשילדים מרגישים שהם חלק מדבר גדול, כשהם יודעים שבזמן שאבא שלהם לא בבית הוא נותן את כל כולו, אז הם לומדים להעריך את מה שאנחנו מעניקים להם דרך הלימוד היומיומי, שהוא כנראה לא פחות חשוב מלימוד בחברותא פעם בשבועיים.
נכון, יש ערך בסיפור של אבא לפני השינה, אבל הם יודעים שאנחנו לא רק מספרים את הסיפור שלנו, אלא משתדלים לחיות אותו. למען עם ישראל ולמען מה שאנחנו מאמינים בו. והם לגמרי חלק מהסיפור הזה.
בסופו של דבר, מזל שיצאתי עם אשתי – ככה גם יהיה לה יותר כוח להמשיך לתפקד כמו אבא כשאני לא בבית, וגם לעזור לי לכתוב את הטור הזה.
אבא של שבת /// נפתלי בנט / 47 / + 4
ילדיי משלמים מחיר על היותי איש ציבור. זו עובדה. הפגנות ללא הפסק ברחבת הדשא שמול ביתנו ברעננה. בכל יציאה שלנו לפארק או לים פונים אליי אינספור אנשים עם שאלות או טענות בענייני חינוך או פוליטיקה, אחרים מבקשים סלפי, כך שיציאה משפחתית למקום ציבורי היא משימה כמעט בלתי אפשרית. כל ארבעת ילדיי, ללא יוצא דופן, ביקשו ממני לא לחזור עכשיו לפוליטיקה.
פסק הזמן הקצר לאחר הבחירות הקודמות היה מעין תור זהב במשפחה. המון זמן אישי עם אבא, המון טיולים, ובעיקר שקט ונורמליות. ילדיי לא ממש מכירים מצב של אבא רגיל. הם נולדו או גדלו לתוך זה, ולכן נהנו כל כך מההפוגה הקצרה שהייתה לנו. מהנורמליות.
מתחילת הדרך גילת ואני הבנו שזה המצב. לא מקטרים, אך בהחלט מתמודדים: ראשית, אנחנו שומרים על נורמליות מוחלטת בבית —אנחנו משפחה רגילה לכל דבר ועניין: קניות במכולת, שיעורי בית, סדר יום — אין הטבות, אין הקלות. בבית, אבא הוא אבא. מטפסים על אבא, משחקים עם אבא, סיפורים לפני השינה עם אבא.
שנית, אני משתדל להסביר לילדים שהם, בעצם, חלק משליחות. מאידיאל. בזכותם ובזכות המחיר שהם משלמים מנענו שחרור מחבלים, אפשרנו לילדה בשלומי לעשות חמש יחידות מתמטיקה והצלנו את תושבי עוטף עזה ממנהרות הטרור ב"צוק איתן". זה נשמע אולי מצחיק, אך כך ממש אני מסביר לילדיי. והם מבינים. זו גם הסיבה לכך שגילת מעניקה לי את הגב האדיר כל השנים. אנחנו, משפחת בנט, בשליחות למען עם ישראל, ביחד.
שלישית, שבתות. בשבת אני אבא במשרה מלאה. אנחנו משתדלים למעט ביציאות, ומעדיפים פשוט להתכנס פנימה, בבית. בלי ווטסאפ, בלי טלפונים. שבת היא מקור הברכה ממש. אני גאה בגילת ובארבעת ילדיי, ובכך שהם דואגים זה לזה ומבינים – גם אם לא אוהבים — את המחיר שהם משלמים.
