שלום הילית, בואי תסבירי לי מה זה הגוגיה, מעולם לא שמעתי על זה.
"המילה גוגיה נגזרה מהחלק השני של המילה פדגוגיה שהיא הֶלחם של פדה – ילד, וגוגיה – הובלה. אנחנו בגוגיה, שזה גם מתחם פיזי וגם מיזם רעיוני, עסוקים בהובלה. במקום מרחבי למידה חדשניים המאפשרים חוויית למידה אחרת, כשהמטרה היא לחולל שינוי תפיסתי־תרבותי ביחס לתפקיד המורה והתלמיד בבית הספר, ומה זו למידה במאה ה־21. לרובנו יש אקסיומות על מה זו למידה, שנגזרות מהצורה שבה אנחנו למדנו – שדומה מאוד לצורה שבה ההורים שלנו, ואפילו הסבים שלנו, הכירו. אנחנו מאמינים שכל עוד אנחנו לא נחווה למידה בצורה שונה, לא נצליח להיות אלו שמחוללים בה שינוי משמעותי. את בטח מכירה את האמירה של פרופ' אלמור מהרווארד, שאמר ששלושה מבנים נראים אותו דבר: בתי סוהר, בתי חולים ובתי ספר".
ברררר, מזעזע לשמוע את זה ככה. נכון, והגיע הזמן לשנות את זה.
"מבחינתנו, מרחב למידה הוא אחד מתוך שישה פרמטרים שיש לתת עליהם את הדעת כשרוצים לחולל שינוי תרבותי והוליסטי. לכאורה הכי קל להתחיל במרחב, אבל הסיפור הוא הרבה מעבר להיבט הפיזי, כי הוא אמור לבטא ולתת מענה לחזון ולערכים של בית הספר ולאוכלוסיית המורים והתלמידים שבו. יש עשרות שאלות שצריך להתייחס אליהן, כמו: איך החלל יהיה מאורגן? כמו בית מדרש רועש? יש מקום עבודה לקבוצות? כמה תלמידים ילמדו בו בבת־אחת? עם כמה מורים? איפה ממוקם המורה? יש חדר מורים או אין? איפה ממוקמות כיתות החינוך המיוחד? ועוד ועוד. ובכלל, גם במרחב הכי חדשני שיש אפשר להמשיך ללמד בדרך מסורתית, אם המורים לא שינו את התפיסה שלהם לגבי הוראה ולמידה".
אם אני מבינה נכון, את בעצם מתעסקת בהכחדת דרכי ההוראה המסורתיות.
"טוב, קצת מוגזם לנסח את זה ככה, אבל בגדול יש דברים שצריכים להשתנות, כאלו שמשתמרים בגלל כוח האינרציה. בואי נדבר למשל על מבחני בגרות. ישראל היא בין המדינות עם הכי הרבה בחינות סיום סטנדרטיות, אולי אפילו המובילה שבהן. לפני שנתיים יצרתי קשר עם משרדי חינוך שונים בעולם, ומצאתי שאצלנו לא רק שיש את המספר הגבוה ביותר של בחינות החובה, אלא גם יש מעט מאוד בחירה של תלמיד ללמוד ולהיבחן בהתאם לכישורים ותחומי העניין שלו, ביחס למדינות אחרות. דווקא בישראל מתבקש שיהיו פחות בחינות מכל מדינה אחרת, בגלל פער השנים בין התיכון ללימודים האקדמיים שגורם לקורלציה נמוכה בין המסלול שהתלמיד בוחר בתיכון ללימודים האקדמאיים ולמקצוע שבו יעסוק בסופו של דבר".
אבל הבגרות לא מתחילה בכיתה א', וגם לא בכיתה ז'. בואי נדבר על השנים האלה.
"אפשר לדבר גם על שנות היסודי, כי בסופו של דבר תלמיד שרכש מיומנויות למידה ולמד לאהוב ללמוד, יוכל להשלים את החומר לבגרות בזמן קצר. מחקרים מלמדים שהכיתה ההטרוגנית מחולקת תמיד לשלישים: שליש הבינו את המורה ומשעמם להם, שליש לא הבינו וגם לא יבינו, ושליש נמצאים באמצע, ואליהם בדרך כלל המורה מכוון. אז גם בלמידה המסורתית, כשהמורה יוצא מהכיתה ומרגיש שהוא הספיק את החומר, זה לא אומר שהתלמידים באמת למדו והפנימו.
"אבל לשאלתך, פרופ' יורם הרפז הטמיע מושג שנקרא 'כלכלת למידה'. התלמידים, ולפעמים גם המורים, מכווני מיצ"ב ובהמשך בגרות, ובצדק – כי על זה הם מוערכים והתעודה הזו עדיין פותחת דלתות בעולם ההשכלה והעבודה. ולכן רוב התלמידים שתשאלי אותם מה מטרת בית הספר ולמה הם קמים בבוקר ומגיעים לכיתה, יענו שהם רוצים לצאת עם תעודת בגרות איכותית. התלמידים החזקים לפעמים יענו שהם באמת לא מבינים למה הם שם, כי הם יכולים להשיג תעודת בגרות מצוינת באמצעות לימוד עצמאי מספרים ואתרי למידה מעולים באינטרנט".
ברגע שאת, שמתמחה בעתידנות חינוכית, לוקחת אותי לעולם האון־ליין, אני חייבת לשאול האם את בעצם אומרת שאפשר לסגור את בתי הספר לאלתר?
"חס וחלילה. להפך. צריך לזהות ולנצל את ההזדמנויות שמהפכת המידע והידע זימנה לנו, ולהפוך את בית הספר להרבה יותר רלוונטי למורה ולתלמיד, כזה שכולם יבואו אליו בשמחה ולא ירצו לצאת ממנו. היו הרבה גלים של רפורמות בעולם בעבר, ואפשר היה להוריד את הראש ולחכות שהטרנד יחלוף. הפעם הטלטלה נגרמה בגלל הטכנולוגיה ובגלל היכולת של כל אחד לגשת למידע ולידע בעצמו, ולכן היא כאן כדי להישאר. מצד שני, בכוחה של אותה טכנולוגיה למנף את תהליכי הלמידה בבתי הספר, להכניס את העולם הרחב פנימה לתוך בית הספר ולאפשר למידה פרסונלית, מותאמת אישית, לכל תלמיד ותלמידה. אם המורה הכי טוב להיסטוריה נמצא בצפון הארץ, אין סיבה שתלמידים מהדרום לא ייהנו ממנו גם, ואם תלמידים רוצים ללמוד יזמות עסקית ואין מורה מתאים באזור או תקציב להעסיק אותו, הם יכולים ללמוד מקורס און־ליין. זו פדגוגיה חדשה אמיתית".
הביקורת המסורתית על מה שנקרא "חדשנות בחינוך", היא הביקורת שכבר לא מנסים להעביר ידע אלא מתרכזים במה שנקרא מיומנויות.
"אנחנו לא מבטלים את חשיבות הידע, להפך, ולפעמים נכון שאת הידע הקנוני המורה יעביר בדרך המסורתית. העניין הוא המינון, ומתן הדגש על מיומנויות, ערכים, כלים נוסף על הידע התוכני. הלמידה במרחב הגדול היא מאוד מובנית, גם אם היא נראית בלגן. המורים יודעים איפה כל תלמיד נמצא אבל יש להם אפשרות להתאים לכל לומד את קצב הלמידה, תכני הלמידה, צורת הלמידה, דרך ההערכה".
אבל האם בכיתות של מאה ילדים, הם לא ירגישו כמו מפעל בשר? איך הם ירגישו שמישהו רואה אותם? איך הם לא ילכו לאיבוד?
"פרופ' אלמור אמר לנו בתחילת הדרך, שמה שקורה היום במערכת החינוך הוא כל כך גרוע שמה שלא נעשה יוכל רק לשפר. גם כשנדמה לנו שתלמידים לומדים כי הכיתה שקטה והמורה בתחושה שהספיק את החומר, זה לא מעיד על מידת ההקשבה וההבנה שלהם. במרחב יש אפשרות לצוות לראות כל תלמיד, ולמצוא לכל תלמיד את הדרך הנכונה עבורו ללמידה".
נניח שאני שזורמת איתך, עדיין נשמע שתפקיד המורה צריך לעבור שינוי מאוד משמעותי. האם כל מורה ידע לפעול קצת כמו יועץ חינוכי או מחנכת בתוך מרחב למידה כזה?
"כל חוקרי הרפורמות בחינוך מעידים שרפורמה שנכפתה מלמעלה למטה אחת היה דינה – להיכשל. המפתח בכל השינוי התרבותי הזה הוא המורים. חייבים לתת כבוד ומקום למומחיות שלהם, ובעיקר לתת להם את הזמן ואת הפניות לפתח ולהתפתח, בקהילות חינוכיות לומדות. אנחנו מעודדים את המורים לא לתכנן שיעור של 45 דקות אלא להתבונן כצוות מקצועי על זמן ההוראה כעל יחידות משמעותיות, ארוכות והוליסטיות, לזהות רעיון מרכזי שהם רוצים להעביר, מיומנויות ספציפיות, לבחור בדרך למידה רלוונטית, להתאים את דרכי ההערכה. כל זה דורש זמן פיתוח, שחסר מאוד למורים".
אני חייבת לציין שאת לא הראשונה שאני שומעת ממנה על הצורך לתת למורים ולמנהלים יותר כוח בידיים. הביקורת על רגולציה מכבידה שמונעת מבתי ספר להתפתח, שבה וחוזרת במספר שיחות שהיו לי.
"זו לא ביקורת, זו הכרה בקושי של רגולטור גדול כמו משרד החינוך להניע שינוי. יש במשרד אנשים נפלאים ומקצוענים בתחומם, ויש באגפים שונים עשייה שמטרתה לקדם את החדשנות ולהתאים את בתי הספר למאה ה־21. אבל מטבע הדברים, בגלל ההיקף העצום של המערכת, כמעט בלתי אפשרי לייצר מענים אחידים לבתי ספר שהם כל כך שונים אחד מהשני באוכלוסייה וביכולות התקציביות. בנוסף, בגלל המבנה הארגוני המורכב של המשרד, נדרשות ויידרשו שנים רבות עד שאיים יהפכו ליבשה. לכן צריך לאפשר גמישות לשטח, לרשויות, לרשתות, לבתי הספר עצמם, כמובן בזהירות המתבקשת שבוחנת את מכלול המשתנים ולוקחת בחשבון את הרצון ואת היכולות של כל אחד, תוך ליווי ובקרה.
"בעיניי, אי אפשר לבנות לאורך זמן על המוטיבציה והאור בעיניים של המורים, שבהחלט קיימים. צריך לייצר למורים אופק התפתחותי ומסלול מקביל להעסקה שיודע לתגמל על ביצועים ולא רק לפי ותק ואחוז משרה, כמו בכל ארגון אחר בתעשייה. אולי אפילו עם טבלת שכר גבוהה יותר לצד ויתור על קביעות, שתשמור על מתח ביצועי גבוה לטובת התלמידים".
כן, קשה להאמין שמורה שנותן את הנשמה לעומת מורה ש"סופר שעות" מתוגמלים באותה צורה, ושאין שום אפשרות לפטר מורה לא טוב אחרי שלוש שנים שהוא במערכת.
"אני בטוחה שאם יהיה מסלול כזה למורים צעירים, מערכת החינוך תמשוך צעירים מוכשרים".
את מתארת מצב שבו את מייחלת לכך שהרכב המשרה של המורה יהיה מורכב מיותר זמן של הכנה ופחות זמן של הוראה פרונטלית. מה התלמידים אמורים לעשות בזמן הזה? הם ילמדו פחות שעות?
"ממש לא. הם יכולים ללמוד עצמאית, שזו מיומנות אולי הכי חשובה לפיתוח במאה ה־21. הם יכולים לעבוד בצוות, להתכונן לשיעורים, ללמוד און־ליין, לכתוב עבודות ולהכין תוצרים מסוגים שונים. הם יכולים גם לצאת מבית הספר ולחוות מעט מהעולם האמיתי, אנחנו מאוד מאמינים בתפיסת האקוסיסטם. בחו"ל יש מדינות שזה מאוד חזק בהן, תלמידים מחלקים את זמנם בין למידה בכיתה להתנסות בשוק העבודה.
"ישראל כאמור שונה מכל העולם, כי בין לימודי התיכון ללימודים האקדמיים והשתלבות תעסוקתית מפרידות לא מעט שנים של שירות צבאי ולאומי, ישיבת הסדר, מדרשה, הטיול הגדול. לכן הצורך לחשוף אותם לעולם האמיתי לא נובע מהרצון לסייע להם לבחור נכון את הלימודים האקדמיים או את המקצוע שבו ירצו להשתלב, אלא יותר כדי לאפשר להם להרגיש רלוונטיים, להיות מעורבים בפרויקטים מהעולם האמיתי, להקנות מיומנויות כמו עמידה מול קהל, אוריינות מידע, חשיבה ביקורתית ויצירתית ועוד, ולייצר תחושת מסוגלות אצל תלמידים שלא היו נחשפים למקצועות מסוימים במסגרת הקהילה והמשפחה".
