לאמת אין רגליים // מאיר ליוש / 35 / +2
"חמודות, כבו את המחשב ובואו רגע לשבת איתנו. אנחנו רוצים לדבר איתכן". ככה נפתחת אצלנו שיחה גנרית, על כל נושא אפשרי. מהתעודות שהן קיבלו בבית הספר ועד לשיתוף שלהן בהחלטה לנסוע לצפון השנה בסוף אוגוסט, לאותו הקמפינג שאנחנו נוסעים אליו בכל שנה. יושבים, מדברים, מחליטים ביחד, מעכלים ומבינים.
באותו הטון, עם אותה תנוחת הישיבה ובאותו המבט – אנו משתמשים גם בבואנו לספר דברים קצת יותר קשים. קצת יותר מורכבים. כן, הקול קצת יותר רועד, והמבט יותר בוחן ומעמיק כדי להבין את התגובה שלהן, וכדי לענות על השאלות הפשוטות אבל הנוקבות שעולות ברגע שמספרים להן.
אף פעם לא ניסינו לייפות את המציאות. זה לא באמת עוזר. והילד, שבסוף מגלה שניסית למנוע ממנו את האמת, מקבל אותה מאוחר יותר ישירות לפנים, ללא מסננים ראויים ולפעמים גם בצורה קצת יותר קשה.
כשהייתי ילד, פחדתי למות. אני זוכר את עצמי מתפלל בכוונה עצומה לאל שבמרומים שאני לא אמות לעולם. בשיא הפחד הזה שאלתי יום אחד את אבא שלי אם אפשר שלא למות. הוא ענה לי: "בן אהוב שלי, בסוף כולם נפגשים למעלה". משפט קשה, ואולי אפילו כואב ברגע הראשון, אבל גם מייצב מציאות, מסביר את הדברים כמו שהם ולא מתחמק בתירוצים מהאמת שגם ככה מתגלה בהמשך.
לפני חודשיים גיליתי שגם עליי לא פסחה הסטטיסטיקה, ושגם אצלי יש משהו שקוראים לו במילה שיכולה לעורר הרבה קונוטציות שליליות – "סרטן". גם אז, ישבנו ודיברנו. הסברנו ש"יש מחלה, שקוראים לה סרטן, שלאבא יש אותה. אבל אבא, כמו שאתן מכירות אותו כל שנות חייכן, לא מתכוון לוותר לה, והוא הולך לנצח אותה בענק, כמו שהוא מנצח יחד איתכן כל קושי שיש לנו בחיים".
והן מחייכות, מבינות, כי "ברור שתתגבר על זה אבא, לא היה לנו ספק לרגע. ובחיים אל תפחיד אותנו ככה, חשבנו שאתה כועס על התעודה".
אבאל'ה, בוא
חושב שלספר לילדים שגולדי הדג מת זה קשה? בוא, חכה לתגובה שלהם כשיגלו שהוא צף חזרה למעלה באסלה
אחת שאלתי // דורון מלצר / 40 /6+
ישנם רגעים שלעולם לא אשכח איפה הייתי כשהם קרו. למשל, איפה הייתי כשהודיעו לי שאבא שלי נפטר. בדיוק נכנסתי למעלית בבניין שאני גר בו, כשחזרתי מביקור אצלו.
אני בטוח שגם הבן שלי לא ישכח את הרגע הזה. הוא היה אז בכיתה א', והלך לשחק עם חבר, כמו בעוד אחר־צהריים שגרתי. כך לפחות חשבנו. מתברר שהוא הגיע אל החבר ואמר לו: "סבא שלי חולה, בוא נגיד תהלים". וכך ישבו שני ילדים בכיתה א', "תינוקות של בית רבן", ואמרו תהלים לרפואת הסבא. כשחזר הביתה, התבשר בני שסבא נפטר. בום. אבל הוא אמר תהלים! הוא התפלל! מה, לא סיכמנו שהתפילה עוזרת?
ובתוך ים המחשבות, או נכון יותר, ריק המחשבות שאתה נמצא בו, אתה לא תמיד שם לב שלילד יש שאלה. שאלה שאין לך באמת תשובה חד־משמעית עליה. ומגיע השלב שצריך להסביר, הסבר כואב בכל גיל, בוודאי לילד בכיתה א'. נכון, אנחנו מתפללים, ואנחנו מאמינים שהתפילות מתקבלות במרומים, אבל אנחנו לא יודעים מה הקב"ה מחליט לעשות איתן בדיוק. אנחנו מאמינים שה' יעשה איתן את הכי טוב שיש. כי אמנם סבא נפטר, אבל אנחנו תמיד מאמינים בטוב של ה'.
באחת מעוד אותן שנים חסרות גשם בארצנו, סיפר לי חבר שיום אחד בא אליו הבן שלו ואמר לו נחרצות: "אבא, היום בטוח ירד גשם!" לתמיהתו של חברי מהיכן ההחלטיות, ענה הבן: "התפללנו היום בגן, אז בטוח שירד". החבר חיכה לרגע של טפטוף קל, והוציא את הילד החוצה להראות לו שתפילתו התקבלה. כדי שיֵדע שיש שכר לתפילות.
אני, לעומתו, רק יכולתי לחבק את הבן שלי בהמון אהבה.
