"בתוך בקתה. מנורה דולקת. שולחן ועליו תרמיל נדודים": כך פותח נתן אלתרמן את הוראות הבמה של המחזה־בלדה שלו, "פונדק הרוחות". בהצגה שעיבדה הבמאית שיר גולדברג לתיאטרון החאן בירושלים אין שולחן בתמונת הפתיחה, אין בקתה, והתרמיל כבר נמצא על גבו של חננאל, מרכז המחזה. ובכל זאת, בעל תיבת הזמרה, בגילומו של ניר רון, קורא לקהל את שורות הוראות הבמה, וכמו מכריז: זו לא בקתה אלא "בקתה", ולא תרמיל על שולחן אלא "תרמיל נדודים", וחננאל אינו דמות
מחקת־מציאות בעלת פסיכולוגיה אנושית, אלא "חננאל" סמלי, פואטי.
אלתרמן כתב במחזה מעין ייצוג חלומי, או שמא סיוטי, של האידיאות שלו. חננאל הוא כנר, המחליט לעזוב את נעמי, רעייתו־אהובתו, למען האמנות והיצירה. כדי לממן את מסעו, נעמי האוהבת־מיואשת מוכרת את עצמה לעבדות לחלפן ולבנו המאוהב־מתעלל, בתנאי שחננאל ישוב לפדות אותה כעבור 12 שנה. מיד לאחר צאתו למסע פוגש חננאל את פושט היד, או שמא הוא מלאך המוות, היוצא להרוג את נעמי; כדי לעצור את מותה של הרעיה שנטש, חננאל שוכר את פושט היד ואת הפונדקית ללוות אותו בדרכו להצלחה.
איש כאן אינו דמות מציאותית. הפונדקית (עירית פשטן) מופיעה כבעלת הפונדק כבר בשירי "כוכבים בחוץ" ("אשרי העיניים ראוה!"); והחלפן (דודו בן־זאב) ובן החלפן (איתי שור) – בשירי "עיר היונה". נעמי (סוזנה פפיאן, שפשוט מרגשת עד דמעות) היא "רעיה נרצעת ונצחית" מ"שמחת עניים", כמו שכתב יורם קניוק ב"למרחב" בביקורתו על המחזה בהרצתו הראשונה (והיחידה עד היום בתיאטרון רפרטוארי) בקאמרי בסוף 1962. וחננאל (אריאל וולף, שאחראי גם לכוריאוגרפיה על הבמה) הוא הרי עובר האורח של "עוד חוזר הניגון", המתפעל מן העולם ומשלם (וגובה) על כך את המחיר.
העיבוד של גולדברג לוקח לו חירויות: הוא מחליף את תמונת הרחוב שבלב המחזה בהתרחשות דומה (ומרתקת, ואולי אף יפה יותר) בבית מרחץ, משמיט ומקצר מפה ומשם, ומוסיף הפוגות מוזיקליות עם כמה משירי אלתרמן – "תיבת הזמרה נפרדת", למשל, או "ירח" – באופן שלא לגמרי "יושב" על המחזה.
ובכל זאת, עיקר "פונדק הרוחות" נשמר ופועל היטב, כולל ברגעים קטנים – כמו המשפט החריף שבן החלפן אומר לחננאל, "אולי אני הוא שאהבתיה באמת, כל הימים", בביקורת קשה על ההלך האלתרמני, על האמן והאמנות.
הבימוי מתמודד יפה עם הדואליות שבעלילות חננאל ונעמי: במשך זמן רב היא עוברת לאט, כורעת תחת שק משא כבד, מאחורי חננאל העולה לגדולה. העמל וההקרבה שלה קורים ממש מאחורי גבו, לעיתים לצידו, ולעיתים ממש מול עיניו העיוורות – כמו בתמונת בית המרחץ שלכל אורכה צועדת נעמי ברקע, מביטה היישר קדימה, אל תום 12 השנים שהבטיחה לתת לו.
הסנטימנטליות של "פונדק הרוחות" מעובדת בהצלחה בהצגת החאן. השחקנים מרגשים באמת – בכנות דיבורה של פפיאן, בתנועות ידיו ורגליו הארוכות הממושכות של וולף, והשיא בשירה של פשטן על "הגוף הפונדק, שאחרי קצת שנים של סופה, הוא יפה כמפולת יפה". במחזה שכל הדמויות בו הן סמל החושף סערה
פנימית־רעיונית בנפשו של אלתרמן, שירה של הפונדקית היה משהו אחר: פשטן לבדה על הבמה, שרה בקול יציב, ובגוף רועד מוחקת מעצמה את כל סממני היופי – השמלה, השיער, האיפור – עד שנותרת כבר לא הפונדקית הסמלית אלא האישה עצמה, ללא מסכות.
פונדק הרוחות, תיאטרון החאן
