בחייו המקצועיים של כדורסלן יש שלוש מדרגות גבוהות שצריך לעבור בדרך לפסגה. הראשונה – להגיע ל־NBA, השנייה – לשרוד שם לאורך זמן, השלישית – להפוך לכוכב על בליגה הטובה בעולם. לא מעט שחקנים, מוכשרים יותר או פחות, נופלים בין לבין. חלקם מגשימים את החלום ומקבלים חוזה בליגה, רק כדי להיפלט ממנה תוך זמן קצר בלי להותיר חותם; חלקם תוקעים יתד לשנים רבות, אבל רק בתור שחקנים משלימים ואפרוריים. ומעטים – לרוב כאלה שיועדו להפוך לכוכבי על כבר מגיל צעיר במיוחד – עוברים את שלוש המדרגות בקלות ובמהירות.
וישנו קמבה ווקר. אחד שהגיע ל־NBA מזמן, העמיד מספרים של כוכב במשך שנים, אבל רק עכשיו, בעונתו השמינית בליגה, זוכה להערכה וכבוד ששמורים לסופרסטארים. הוא כבר בן 28, עבר לא מעט בקריירה, אבל תמיד חסה בצל של משהו או של מישהו. אולי זו העובדה שמאז שהצטרף ל־NBA ב־2011 הוא משחק בשארלוט הורנטס הזניחה יחסית, אולי לעובדה שלא הותיר חותם בפלייאוף הייתה יד בדבר, אבל מה שבטוח – אף אחד לא אמר לווקר שהוא כוכב, וגם הוא עדיין מתקשה להאמין שהוא כזה, למרות שבכל רחבי ארצות־הברית מדברים עליו ללא הרף מאז פתיחת העונה.
"סופרסטאר? אני? כשמדברים על סופרסטארים, אני חושב על לברון ג'יימס, קווין דוראנט, סטפן קרי, כאלה שמות. אני לא חושב על קמבה ווקר", אמר בשבוע שעבר, והמחיש עד כמה גם הוא צריך להתרגל לשינוי הסטטוס. אבל כדי להבין מדוע נחשב ווקר לתופעה המרעננת של פתיחת העונה ב־NBA, צריך לחזור הרבה אחורה.
הרקדן האוטומטי
כילד, ווקר (1.85, 28) בכלל לא העז להעלות בדעתו שיהפוך את הכדורסל למקצוע. עד גיל מאוחר יחסית תפס הכדור הכתום חשיבות משנית בלבד בחייו ורוב המאמצים וההשקעה נוקזו לתוך מה שאמור היה להיות העיסוק האמיתי של ווקר – ריקוד. "אני זוכר איך כבר כשהיה בן ארבע, קמבה היה פונה לאנשים אקראיים ברחוב ומראה להם איך הוא רוקד. היו לא מעט עוברי אורח שהתחילו לזרוק לו כסף", סיפר אביו על התחביב הראשון של ווקר, שבהמשך אפילו הפך לפרנסה האמיתית. אמו גדלה באיי הבתולה, אביו באנטיגואה. כמי שנולד בניו־יורק ברובע ברונקס הידוע לשמצה, למשפחת מהגרים מהאיים הקריביים, הריקוד אמור היה להיות כרטיס היציאה מהרחוב האלים.
"ריקוד היה משהו שעשיתי כדי להימנע מצרות", אמר ווקר בריאיון בשנה שעברה. "כשהייתי צעיר, אחד החברים שלי רצה שאצטרף אליו למועדון ריקודים, אז ניסיתי את זה וכולם אמרו שאני ממש טוב. רקדתי היפ הופ, ג'אז, כל מיני סגנונות, וזה השאיר אותי מפוקס ומחונך. הכדורסל היה רק תחביב, לא יותר מזה".
עם השנים החיבה לכדרורים הפכה גדולה יותר, אבל החיבה לריקודים נשארה עזה. בגיל ההתבגרות כבר עשה צעדים ראשונים בקריירה כרקדן, כשהשתתף בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה, והשתפשף עם שלוש הופעות פומביות בתיאטרון אפולו המפורסם בהארלם. אולם בשלב מסוים הפכה התחרות לצמודה: הכדורסל הלך ותפס נפח בחייו, ולקראת סיום התיכון היה עליו להכריע סופית אם יהיה רקדן או כדורסלן. הדילמה הדירה שינה מעיניו במשך שבועות ארוכים, עד שמכר של המשפחה שאיתו לא התראה זמן רב קפץ לביקור ושאל את ווקר הצעיר בתמימות, "אז מה אתה עושה?", "אני משחק כדורסל", שלף ווקר באינסטינקט מהמותן והבין שהתת־מודע כבר החליט בשבילו.
"ריקוד היה משהו שעשיתי כדי להימנע מצרות", אמר ווקר בראיון בשנה שעברה. "כשהייתי צעיר אחד החברים שלי רצה שאצטרף אליו למועדון ריקודים, אז ניסיתי את זה וכולם אמרו שאני ממש טוב. זה השאיר אותי מפוקס ומחונך. הכדורסל היה רק תחביב"
בסופו של דבר גילה ווקר שאפשר בכל זאת לשלב בין השניים: קלות הרגליים שאפיינה אותו בתור רקדן סייעה לו גם על הפרקט והפכה את החדירה שלו לסל לכלי נשק קטלני. "הוא היה מהיר כמו שד, עם תנועות גוף ורגליים שמטעות את כל השומרים שלו. הוא באמת נראה כמו רקדן על המגרש", סיפר מאמנו בתיכון רייס שבהארלם.
שנים מאוחר יותר, כשהיה מועמד ל־NBA, גם סקאוטים ברחבי הליגה סימנו כייחודיות את תנועות הגוף החתוליות שלו – אלו שסיגל לעצמו בתיאטרון אפולו. "אפשר לחבר את הנקודות ולראות את הרקדן שבו על המגרש. בתור רכז זה נהדר שאתה מסוגל לשנות כיוון כל כך מהר ולהטעות כל כך הרבה אנשים", צוטט אחד מהם ב"וול סטריט ג'ורנל".
לא שהיה חסר לווקר כישרון גם במסלול הקריירה שבחר בו. כבר בתור נער התבלט בזכות יכולת צבירת הנקודות המרשימה שלו ועבר את המסלול הטיפוסי של פרוספקטים מובחרים בארצות־הברית. בתיכון נבחר להיות חלק ממשחק המקדונלדס הכול־אמריקני – תו תקן איכות שמרמז על עתיד ב־NBA – ודורג בין חמשת הרכזים הטובים בגילו בארצות־הברית. בעקבות זאת הוא גויס על ידי מכללה מעוטרת ומפוארת כמו קונטיקט.
כשהגיע למכללות, כבר הפך לשם דבר. כבר בתור פרשמן (שחקן עונה ראשונה), הוא הצטיין והיה אחד מעמודי התווך של ההאסקיז בהעפלה לפיינל פור המכללות. בכלל, הקריירה בקולג' היתה מרשימה יותר משל רוב כוכבי ה־NBA, שלרוב מגיעים למכללות אך ורק כדי לסמן וי ולעזוב אחרי שנה. שלוש שנים לבש ווקר את מדי קונטיקט, והדובדבן שבקצפת הגיע ברגע האחרון. אז, בחודש חלומי אחד ב־2011, כשהוא מנהיג חבורה צעירה שמדורגת רק תשיעית בביג־איסט, הוא קלע וקלע וקלע כל הדרך לזכייה מפתיעה ומתוקשרת באליפות המכללות.
בדרך לשם הוא סגר מעגל כשניצח חמישה משחקים בשישה ימים במדיסון סקוור גארדן, שבו חלם לשחק בתור ילד – להט עם 33 נקודות נגד סן דייגו, 33 מול סינסינטי, עוד 33 מול סירקיוז, קלע סלי ניצחון, הפך לגיבור השעה בארצות־הברית, וגרם לשועל קרבות ותיק כמו מאמן קונטיקט ג'ים קלהון להוציא מפיו את המשפט הבא: "כשקמבה ווקר איתך בקבוצה, הכול אפשרי".
המזל היה לצידו של ווקר, עד כדי כך שבמשך כל התקופה ההיא סירב להסתפר או להחליף נעליים (באופן שיתברר כסמלי בהמשך הקריירה, אלו היו נעלי אייר ג'ורדן של נייקי). בין לבין, הגורל האיר לו פנים גם בעניינים של חיים ומוות. פעם אחת, במהלך פגרה מקונטיקט, נקלע לקרב יריות בין כנופיות וניצל בזכות חברים קרובים, שהבינו שחבל שקריירה המזהירה שמחכה לו תיעצר עוד לפני שבאמת החלה.
"שמענו יריות וחיפשתי את קמבה", סיפר אחד מחבריו הקרובים במסגרת כתבת פרופיל עליו ב"ספורטס אילוסטרייטד". "ראיתי אותו מוקף בחמישה חברים ששומרים עליו בגופם. הם יצרו מעין אוהל ששמר עליו. וברגע שהייתה הפוגה קלה ביריות הם הבריחו אותו לרכב חולף במהירות הבזק. עשינו הכול כדי שהוא לא ייפגע".
דמעות בחדר ההלבשה
היוצרות פחות או יותר התהפכו בשנה הראשונה של ווקר ב־NBA. קשה לכנות כחסר מזל כדורסלן שנבחר תשיעי בדראפט ועומד להרוויח עשרות מיליוני דולרים, אבל בעולם המונחים הצר של ה־NBA, ווקר נפל הכי לא טוב שאפשר. שארלוט הייתה אז קבוצה צעירה, נטולת כישרון ושאיפות. ווקר קיבל קרדיט נרחב והפגין קמצוץ מהיכולות שלו, כפי שיעידו הממוצעים מעונתו הראשונה בליגה (12.1 נקודות, 4.4 אסיסטים ו־3.5 ריבאונדים ב־27.2 דקות למשחק), אבל הכול החוויר לעומת המאזן המזעזע של ההורנטס באותה עונה: 7 ניצחונות ו־59 הפסדים שהם 10.6 אחוזי הצלחה – האחוז הנמוך אי פעם בעונה בודדת ב־NBA.
אומרים שדווקא במצבים שכאלה, כשהקבוצה מפסידה בשרשרת והשחקנים שמעטרים את הסגל שלה מוכתמים עד סוף הקריירה, מקצוענותו של ספורטאי נבחנת באמת. ובמבחן הזה ווקר עמד, ועוד איך עמד. יום אחרי יום, בשעה שחבריו מפתחים אדישות ביחס למצב, הוא ניסה להבין איך מתקנים אותו. שעות על גבי שעות עבד בחדר הכושר והווידאו. אחרי עוד הפסד ידוע מראש, הוא נכנס לחדר ההלבשה בבכי.
"כל השחקנים היו המומים. למה הוא בוכה? בסך הכול הפסדנו בעוד משחק. רובנו רק חשבנו על מה הולכים לאכול, וקמבה בוכה", סיפר חברו לקבוצה דאז ג'רלד הנדרסון. "זה היה הרגע שהבנו כמה זה באמת חשוב לו, כמה הוא באמת שם את הניצחון לפני הכול. הרי המספרים האישיים שלו היו סבירים, ורוב השחקנים היו מסתפקים בזה. אבל הוא רצה לנצח".
"שמענו יריות וחיפשתי את קמבה", סיפר אחד מחבריו הקרובים, "ראיתי אותו מוקף בחמישה חברים ששומרים עליו בגופם. וברגע שהייתה הפוגה קלה ביריות הם הבריחו אותו לרכב חולף במהירות הבזק. עשינו הכול כדי שהוא לא ייפגע"
לרגעים התגנבה אצל ווקר מחשבה על הקריירה שבחר, והאם לא היה מצטיין יותר כרקדן. "היו פעמים שתהיתי האם אני בכלל שייך ל־NBA", סיפר ל־ESPN. "כולם בליגה הזאת נראו לי הרבה יותר טובים ממני. הם היו יותר חזקים, יותר גדולים, יותר מהירים והם עשו הרבה דברים שאני לא יכולתי". מרוב מבוכה, ווקר לא יצא מהבית אלא אם היה מדובר במשחק או אימון. "לא רציתי ללכת לשום מקום, לא רציתי להראות את הפרצוף שלי", סיפר.
זו הייתה תקופה קשה עבור ווקר, מקצועית ומנטלית, אבל הוא צלח אותה לא מעט בזכות האמון חסר התנאי של בעלי שארלוט, אחד בשם מייקל ג'ורדן. נכון, גם כמה שנים אחרי סטירת הלחי של 2011/12 השיפור לא הגיע, וגם הדעה הרווחת כלפי ווקר בתקשורת האמריקנית לא השתנתה בהרבה – הוא נתפס כקלע לקבוצות קטנות ולא הרבה מעבר לכך – אבל כשהשחקן הטוב בתולדות המשחק פורש עליך חסות, כנראה קשה לאבד את הביטחון.
כשג'ורדן היה שחקן, הוא תפקד בעמדה אחרת מווקר, וכמובן שהדומיננטיות שלו אינה בת־השוואה, אבל בכל זאת הוא מצא בו מוטיביים ג'ורדניים. "בדברים מסוימים קמבה ווקר מזכיר לי את עצמי", אמר ג'ורדן בעבר, והוכיח שבכל זאת הייתה מידה של אמת בהבטחה של אבא ווקר לאמא ווקר כשקמבה היה צעיר, לפיה "הילד הזה עוד יגדל להיות מייקל ג'ורדן הבא". החיבה למשחקים צמודים ולזריקות מכריעות הייתה מכנה משותף אחד, היחס התובעני כלפי חברים לקבוצה מכנה משותף נוסף.
"מתישהו בשנת 2015 הוא החל לדרוש מחבריו לקבוצה את הסטנדרטים שהציב לעצמו", סיפר מאמנו לשעבר סטיב קליפורד, "באחד המשחקים חזרנו מפיגור גדול מול אורלנדו לניצחון, והוא לא הסכים לצאת אפילו לשנייה במשך כל המחצית השנייה. בחדר ההלבשה ובכינוסים הוא היה צועק על החברים לקבוצה, גוער בהם, אבל עושה את זה ממקום טוב. הוא בסך הכול רצה לנצח, הוא רק רצה לוודא שהוא אף פעם לא חוזר אחורה לעונת הרוקי הקשה. כדי שזה לא יקרה, הוא היה חייב לוודא שהחברים לקבוצה לא מורידים רגל מהגז".
ווקר יונק מיצר התחרותיות העצום של ג'ורדן, ובמידה מסוימת מחיה אותו על המגרש. ממרום גילו ג'ורדן כבר לא מסוגל לשחק ב־NBA אבל הוא כן גידל את ווקר להיות דור ההמשך, לפחות בפן המנהיגותי. וכך יוצא שאפילו אחרי משחק 60 הנקודות של ווקר מול פילדלפיה בתחילת העונה הנוכחית, כוכב ההורנטס לא מרוצה כי נרשם הפסד. "לא רק שהוא לא היה מרוצה – הוא זעם בחדר ההלבשה", סיפר מייקל קיד גילכריסט.
אי אפשר לעצור
ההבדל הגדול בין השנים הקודמות של ווקר לעונה הנוכחית – זו שבה סוף־סוף כולם שמים לב אליו – נעוץ בעוד אלמנט קריטי: מהפך גדול בכל מה שקשור לקליעה מבחוץ, הפרמטר הכי חשוב לשחקן חוץ ב־NBA כיום.
בעונות הראשונות של ווקר בליגה הוא נחשב לקלע בעייתי, ושומרים לא היססו לתפוס ממנו מרחק בידיעה שהזריקות מבחוץ צוללות פנימה באחוזים נמוכים. אולם עבודה מאומצת עם מאמן הקליעה של ההורנטס, שהכריח את ווקר לשנות את סגנון הזריקה ולשחרר אותה מנקודה צידית יותר, הביאה תוצאות: העונה הוא קולע קרוב לשלוש שלשות במשחק וזורק מחוץ לקשת בקצב מסחרר.
"הוא ודמיאן לילארד הם הדבר הכי קרוב שיש לסטפן קרי בליגה", העיד לאחרונה מאמנו בשארלוט ג'יימס בורגו, והפרשן הבכיר זאק לואו תמצת: "התפתחות הקליעה של קמבה ווקר היא כנראה המרשימה ביותר בתולדות הענף. אפילו ג'ייסון קיד, האבטיפוס של הרכז שלמד לקלוע מבחוץ עם השנים, מעולם לא העלה בדעתו לקחת ולקלוע שלשות עם שני שומרים על הפנים".
עם ידית משוכללת, שהופכת אותו לאחד הקלעים המסוכנים ביותר ב־NBA – ליגה שכולם בה הפכו לקלעים – ווקר קולע בצרורות. מיד אחרי משחק 60 הנקודות נגד פילדלפיה, הוא להט עם 43 נגד בוסטון וסחט מהיריב גורדון הייוורד את ההודאה: "ניסינו הכול כדי לעצור אותו, עמדנו בתוכנית המשחק שלנו, אבל פשוט לא יכולנו לעשות שום דבר מולו". ברגע שהשלשה הפכה לכלי נשק מאיים, גם החדירה ועבודת הרגליים מימיו כרקדן יכולים לבוא לידי ביטוי בקלות.
שארלוט כמובן שמחה ומאושרת בפריחה של ווקר, אבל במקביל מרחפת מעליה עננה. מה יקרה בקיץ, כשווקר יהפוך לשחקן חופשי מוגבל (כלומר, יוכל לעבור לקבוצה אחרת אם שארלוט לא תשווה את ההצעה)? האם ההורנטס יהיו מוכנים לשלם לו את הסכום המקסימלי, שעשוי להפוך לחוזה הגדול בתולדות ה־NBA? מצד אחד, ישנו רצון הדדי. "האנשים פה האמינו בי, בזמן שבמקומות אחרים פקפקו ביכולת שלי", אמר לאחרונה, "לא אכפת לי אם אני משחק בקבוצה משוק גדול, או קטן כמו שארלוט, זה לא אני. אני רוצה לעשות דברים גדולים כאן, עם ההורנטס. להיות בפלייאוף כל שנה". אבל גם להצהרת הנאמנות של ווקר יש תאריך תפוגה, כל עוד ההורנטס לא מנחיתים לידו עוד כוכב שיכול לסחוב את הקבוצה קדימה במזרח, שהתחרות בו הופכת ליותר ויותר צמודה עם כל שנה שעוברת. ווקר כבר מתחיל להאמין שהוא סופרסטאר, השאלה הגדולה היא, האם גם הקבוצה שלו כבר הפנימה את זה.
