כשראיתי את שמו של נשיא ארה"ב לשעבר על גבי כריכת ספר מתח, החלטתי שאפשר לדחות לרגע את ההחלטה שלי לעזוב את ספרי הז'אנר האהוב עליי לטובת ספרים מסוג אחר.
מיד בעמודים הראשונים ניכרה טביעת אצבעו של קלינטון כאשר כתב על שיקוליו של נשיא ארה"ב בשאלה האם לחסל מחבל מסוכן כאשר בני משפחתו סובבים אותו תמיד. מחבל שבכל רגע יכול להוציא לפועל פיגוע שיביא למותם של מאות בני אדם. סופר מתח אחר כבר מיד היה לוחץ על ההדק אבל פה מתעכבים קלינטון ושותפו לכתיבה ומתארים את הלבטים שעוברים במוחו של הנשיא. האם להיות אכזרי כמו אותם מחבלים שאינם חסים על חיי חפים מפשע, האם לחוס על חייו ולהיות אכזרי כלפי בני עמך, מאות מהם? בתהליך ההתלבטות הוא מבקש לדעת את שמות בני המשפחה של הטרוריסט ומעכב במשך דקות ארוכות את חיל האוויר מלהביא לחיסולו עד שכמעט נעלם מהרדאר שוב.
הדילמה הזו אכזבה אותי. כאשר תיארתי אותה בהמשך לחברים, היו שטענו כי זה מה שעושה אותנו טובים יותר מהמחבלים שמאיימים להשמידנו. בעיניי, ההבנה הייתה כי לעולם לא נוכל להם אם נמשיך לדבר במונחים של חמלה עם מי שלא מסוגל לחוש את הרגש הזה כאשר הוא קוטף חיים של רבים כל כך. ציער אותי שמנהיג מעצמה עולמית לא פועל בראש ובראשונה, באופן אינסטינקטיבי, כדי להבטיח את שלום בני עמו.
בינתיים נדרשת ארה"ב להתמודד עם טרור סייבר מסוג שלא הכירה, המאיים להחזיר את העולם עשרות שנים אחורה, ומאחוריו עומדת רוסיה. במרכז העלילה ניצב כמובן הנשיא, שמנסה לטפל בבעיות לגמרי בעצמו וחומק מהבית הלבן בתחפושת וללא מאבטחים בדרך אל הסכנות האורבות לו. כשהוא פוגש את המדינה שלו באופן בלתי מתווך הוא גם זוכר הומלס, חייל לשעבר, שפגש בדרך ודואג להגיש לו עזרה בצורת תוכנית שיקום לחיילים ללא בית, בזמן שהוא מצליח להציל את ארצות הברית מהנורא מכול. ואי אפשר, כמו בכל עלילה אמריקאית כמעט, בלי פינה ישראלית קטנטנה. האורחת בספר הזה היא ראש הממשלה הישראלית נויה ברעם, המשתפת עם הנשיא במצוקה מניסיונה במוסד ובין השניים נרקמים יחסי ידידות חמים.
הספר בנוי היטב, העלילה מותחת אבל מעט נדושה בז'אנר הספציפי הזה, והסיבה העיקרית לקרוא את הספר נעוצה בסופו של דבר בקלינטון עצמו ובניסיון לנחש מה מהפרטים שהוא מספק באשר להתנהלות הבית הלבן הוא אמת ומה בדיה, באדיבות סופר המתח.
הנשיא נעדר, ביל קלינטון וג'יימס פטרסון, מאנגלית: אינגה מיכאלי / מודן, 2018, 531 עמ'
