הגברת שישבה לפניי לא הפסיקה לצחוק, והאיש לצידי שאג בהנאה במשך כל ההצגה. כך שכאשר אני בא לכתוב כעת שהקומדיה "המשתמט" שעולה בימים אלו בצוותא לא באמת מצחיקה, אני חש צורך לסייג. הקומדיה "המשתמט" כנראה פשוט לא באמת מצחיקה אותי.
אולי זה הפער בין הציפיות איתן הגעתי למה שהתחולל על הבמה. את המחזה כתב רועי חן, דרמטורג תיאטרון גשר ומתרגם מוכר, ובמאי ההצגה והשחקן הראשי שלה הוא ארז דריגס שמעבודות קודמות שלו התרשמתי לחיוב. כמו כן, נקודת המוצא של ההצגה כפי שהשתקפה במערכה הראשונה שלה הייתה מסקרנת, מוצלחת ומפתיעה: צה"ל יוצא למבצע שבמהלכו הוא מאתר משתמטים למיניהם עשרות שנים אחרי שחרורם בטענת שווא מצה"ל, שולף אותם מחייהם ומגייס אותם מחדש לטירונות, מטווחים, שמירות, מסע כומתה וכן הלאה.
אך מרגע שגיבור ההצגה, שחקן ואב צעיר בגילומו של דריגס, מגויס ומוצב עם נהג אוטובוס (אביעד בן־טוב) ועובד בחנות איקאה (אודי גוטשלק) – שהשקית שהביא איתו מהחנות מלאה בכל טוב ומספקת כמה רגעים מבדרים ביותר – במחנה טירונים, התחושה היא שבסרט הזה כבר היינו. יותר מדי בדיחות מילואים על כך שעדיף להיות פה בין החולות מאשר לקלח את הילדים, ותיאור צבאיות מסורבלת ואטומה שכל מי שלבש מדי זית מכיר, בלי התייחסות עמוקה יותר לנקודת המוצא המעניינת שהציבו לעצמם היוצרים.
עם התקדמות ההצגה, היא בכל זאת מצליחה להפתיע ולהציג פנים חדשות. ראשית בזכות השחקנים האנרגטיים והמוצלחים, דריגס, בן־טוב, וגוטשלק בצירוף שי לי הירש, המפקדת שלהם, שמגלמת את פניו של הצבא. הבחירה בשחקנית לתפקיד זה מגוונת ומאווררת את הטסטוסטרון, השורר לרוב בהצגות מסוג זה. שנית הודות לעיצוב הבמה הממזרי של פולינה אדמוב – האחראית גם על התלבושות – שמעביר אותנו בין אתרי התרחשות שונים, תוך שימוש חכם במספר מצומצם של אביזרי תפאורה. אך ההצלחה להפתיע נובעת בעיקר בזכות שבירת הקיר הרביעי והפנייה לקהל, שנעשית מהרגע הראשון של ההצגה, ושבה וחוזרת בדרגות שונות של חריפות לאורכה.
מעבר לכך שהפריצות לקהל מצחיקות ומפתיעות, הן קשורות קשר הדוק לנושא ההצגה. כפי שהשחקנים עוברים את הגבול ופולשים וגולשים מעבר לבמה אל כיסאות האולם – משכנם של הצופים – כך במדינת ישראל בכל רגע נתון הקו בין הצבא לאזרחים יכול להתערער, ובכל רגע אדם מן השורה עשוי להיקרא לדגל, להיות מולבש בירוק ולהידרש לשחק חייל. בדיוק כמו שבשלב מסוים בהצגה, דורשים השחקנים שגם הצופים יישאו בעול ההצגה. הרגעים הללו מצליחים לבדל את ההצגה לטובה.
לקראת סיום, האווירה משתנה ואת בדיחות המילואימניקים המשומשות מחליף טון קודר שמצליח להגיד משהו חזק ומשמעותי על הקשר הגורדי בין הצבא, המדינה ואזרחיה, וצופי ההצגה, גם מי שצחק עד אותו רגע בכל פה וגם מי שרק חייך, חוזרים הביתה קצת בדיכאון.
המשתמט, צוותא
