טרנד סדרות האנטי־גיבור של השנים האחרונות יצר בעיה שהלכה והתגברה. זה התחיל עם טוני סופרנו, מאפיונר חביב שהולך לפסיכולוגית ביום ורוצח את אויביו בלילה; המשיך בדון דרייפר מ"מאד מן", מנהל פרסום כריזמטי, מלא סקס־אפיל, אגוצנטרי ובוגדני; ואז וולטר ווייט ב"שובר שורות", המורה לכימיה החולה הנואש ובעל המצפון המידרדר; סדרת פארגו, עם הרוצחים האכזריים הכי יצירתיים שיש; וכמובן, איך אפשר בלי פרנק אדנרווד מבית הקלפים, הטיראן המניפולטיבי המרושע וקר הרוח, שהצליח לפלס את דרכו לנשיאות ארה"ב, לא פחות.
עד כמה שהסדרות הללו היו גאוניות, וככל שהן הצליחו ומשכו את הצופים – רמת האלימות, הרוע, התככנות והאכזריות הרעילה שבהם עלתה והצטברה לכדי תחושת מיאוס. הבו לנו גיבורים שאפשר לחבב ולהזדהות איתם, ביקשו הצופים, הבו לנו גיבורים שהם לא אומללים בהגדרה. שהם לא מרוסקים ושבורים או מידרדרים תמידית. הבו לנו גיבורים שלא קשה כל כך לאהוב.
ואז הגיעה "החיים עצמם" והביאה לנו את ג'ק – אב השנה־הבעל המושלם־החתיך־הרגיש־החבר הטוב־המתגבר תמיד־פירסון, ועוד הגדילה לעשות וצירפה לו את בת הזוג והאמא המהממת רבקה, ועוד שלושה ילדים – קווין, קייט ורנדל – עם נשמות גדולות, אחד־אחד. סדרת הדרמה המשפחתית הזו, שמדלגת בין ההווה לעבר, לעבר הרחוק – ובעונה הנוכחית גם לעתיד – שברה את רצף הגיבורים הנבלים וזכתה להצלחה אדירה.
מתברר שגם לאנשים נורמטיביים ומוסריים יש לא מעט דרמות לספק לעולמנו. נכון, גם אצל הפירסונים יש אסונות וטרגדיות. בשולי העונה הראשונה וגם השנייה ריחפה שאלת נסיבות מותו של ג'ק והאופן שבו השפיע המוות הזה על שאר בני המשפחה. אבל רוב רובה של הסדרה עסק באופן מעמיק ויפהפה ביחסי הורים וילדים, יחסי אחים, זוגיות בצל חיי משפחה עמוסים, שילוב קריירה ומשפחה וכך הלאה. החירות שלקחו לעצמם יוצרי הסדרה לעבור בין העבר להווה אפשרה לסדרה לשקף בצורה מורכבת ואמיתית יותר את הסבך המופלא של יחסי משפחה, שהם תמיד בעלי היסטוריה ארוכה, כשכל דינמיקה משפחתית יושבת על קצה קצהו של קרחון היסטורי מפואר.
הביקורת העיקרית על הסדרה עסקה בנטייתה להוות מסחטת דמעות קיצונית. כמעט כל סצנה מעלה לחות בעיני הצופה הממוצע ופרץ של דמעות בעיני הצופה הרגיש. וכן, בסופו של דבר מדובר בסדרה אמריקנית, ומדי פעם הקיטשיות המפורסמת מבליחה ומראה את פניה. טוב, אולי יותר מדי פעמים. ועדיין, אחרי שנים שהתרגלנו לחפש אצל גיבורי הסדרות שלנו מניעים נסתרים ואפלים, תאבת בצע, כוח ושררה, נעים לראות על המסך גיבורים רגישים שמדברים יפה אחד אל השני ובאמת מתכוונים לכך, גיבורים שגם כשהם ממש טועים, הכוונות שלהם טובות.
בעונה הנוכחית, קווין נוסע לוויאטנם כדי לברר אחת ולתמיד מה עבר על אביו, ג'ק, במהלך המלחמה הנוראית שממנה שב עם סוג של פוסט טראומה ועליה מעולם לא היה מוכן לדבר. רנדל מנסה להיבחר למועצה העירונית וקייט וטובי מנסים שוב להביא ילד לעולם. האם הפלא ממשיך? כמה עוד נוכל להתרגש מעלילותיה של משפחת פירסון?
ובכן, העונה השלישית בהחלט ממשיכה לעמוד בסטנדרטים הגבוהים, הדמויות מתפתחות ומתבגרות, בייחוד קווין שהמסע שלו לעבר עברו של אביו נותן לו הזדמנות סוף־סוף לקחת אחריות ולהתמודד עם הטראומה שליוותה את אביו וחלחלה הלאה גם אליו. חבל רק שהתעלומה העונתית שמדי פעם צצה על המסך, עוכרת שלווה ומעלה חששות כבדים – סצנות שבהן רנדל של העתיד ובתו הבכורה אוספים את טובי ועוד חברי משפחה, לא ברור באיזה הקשר. כולם נראים רע. כולם נראים עצובים. כל מי שחסר מעלה תהיות, וחששות ממוות לא צפוי. האם באמת נחוצה טרגדיה משפחתית נוספת כדי להחזיק אותנו, הצופים, במתח? מה עוד יעוללו היוצרים לפירסונים הטובים שלנו? התחושה המוכרת של אסון מתקרב – שהייתה אפקטיבית בעונות הראשונות – הופכת פתאום למעט מעייפת, כך שאולי היה עדיף לוותר על הקו העלילתי המסוים הזה.
החיים עצמם, עונה 3
