זה לא סוד שהוליווד הפכה לארץ הזיכיונות. הרי בטוח יותר להשקיע בעולם קיים ומוכח כלכלית מאשר להסתכן בפיתוח משהו מקורי. "הנערה ברשת העכביש" מנסה למנף סדרת ספרים אולטרה־פופולרית וסרט אחד חצי מצליח לכדי זיכיון חדש. "חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד" מבקש להצדיק את קיומו של עולם הקוסמים של ג'יי־קיי רולינג, פוסט עידן הארי פוטר.
*
הטיפול ההוליוודי בטרילוגיית "מילניום" של סטיג לרסון הסתפק עד כה בעיבודו של דייויד פינצ'ר מ־2011 לספר הראשון בסדרה: "נערה עם קעקוע דרקון". כעת כבר ברור שלא נזכה לראות את המשכיו, כי "הנערה ברשת העכביש" מבוסס על הספר הרביעי בסדרה, שנכתב לאחר מותו של לרסון על ידי דיוויד לגרקרנץ. הקונספט
ברור – זהו ניסיון ליצור זיכיון שיתאים לרוח תקופתנו פוסט עידן ה־MeToo. במרכזו גיבורה נשית חזקה, מן שילוב בין באטמן למקס הזועם, שמסתובבת בעולם אפל ומסוכן ומנצלת את כישוריה המגוונים כדי להילחם ולהעניש גברים רעים.
למרות שלא מדובר באחד מסרטיו הגדולים, פינצ'ר היטיב להעביר למסך את העולם האפל, המטריד והפרוורטי של גיבורתו ליסבת סלאנדר, ועלילת המתח הפתלתלה דאגה לכל השאר. אך העולם שבונה הבמאי פדה אלוורז בסרט החדש הוא צל חיוור בהשוואה לזה של פינצ'ר: קלייר פוי (הסדרה "הכתר") היא ליהוק שגוי – אין בה הקשיחות והאפלה הנדרשים לדמות, והיא נראית לגמרי בתחפושת. מולה, יש משהו מאולץ מאד ברצון להעמיד בעיקר נשים חזקות, והחשיפה המוקדמת של האנטגוניסט הראשי לא עוזרת, כשהיא מנטרלת מהסרט כמעט לגמרי את ממד המסתורין וההפתעה. גם בעלי בריתה של ליסבת חיוורים. זה בולט במיוחד במקרה של העיתונאי מיכאל
בלומקוויסט – דמות משנה שאמורה לתחזק מערכת יחסים מיוחדת עם ליסבת – אך כאן מסתכמת כפונקציה מיותרת ובת־החלפה. אז מה נשאר? אוסף מצבים מסוכנים שמהם נחלצת גיבורתנו במופרכות ג'יימס בונדית. זה מבדר ושומר לרגעים על מתח אך גם חותר תחת הריאליזם ההכרחי כאן. וכשכל ייחודם של הדמות ועולמה נעדרים, אין ממש סיבה לשוב ולבקר.
הנערה ברשת העכביש, ארה"ב 2018, במאי: פדה אלוורז 115 ד'
*
לפני שנתיים יצא "חיות הפלא והיכן למצוא אותן", הראשון בסדרת סרטים המתרחשת כרונולוגית לפני עידן הארי פוטר. תכליתה – להמשיך לסחוט מזומנים מתרנגולת הזהב הפוטרית. הסרט עוד היה יכול ליהנות מהמומנטום של סרטי פוטר, אך על הפרק החדש – "חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד" – כבר מוטלת המשימה הלא פשוטה של הצדקת המהלך הציני הזה, אמנותית וכלכלית.
גרינדלוולד מתחיל במהלך אדיר ממש! כולו אקשן, סכנה ואדרנלין סוחפים. בכלל, אי אפשר שלא להסיר את הכובע בפני מחלקות הצילום והאפקטים. באקלים הקולנועי העכשווי, העמוס לעייפה באפקטים דיגיטליים, גרינדלוולד מצליח לבלוט עם מעוף ויזואלי מגובש, מקורי ווירטואוזי.
ג'יי־קיי רולינג כתבה תסריט שמנסה נואשות להעמיד מיתולוגיה חדשה ועולם מורכב שעומד בפני עצמו, אך שומטת את הכדור בשני מובנים: הראשון – עומס הפרטים והסתעפויות העלילה תורמים בעיקר לבלבול הצופים ולהתשתם. כך, עלילת המשנה המרכזית מתבררת לבסוף כחסרת טעם וניתן היה לחתוך כמעט את כולה ללא השפעה על מהלך העניינים. השני – אמנם מדובר כאן ב"פריקוול", אבל ההקפדה לשתול כל הזמן רפרנסים שונים לעתיד הפוטרי האהוב מרדדים את המאמץ היות שהם מספקים ריגושים זולים על חשבון יצירת חיבור אמיתי עם העולם ועם דמויותיו.
אדי רדמיין מעצבן קצת פחות הפעם, וניוט סלמנדרה שלו משתפר עם העמקת רובדו הרגשי. אבל מי שגונבים את ההצגה הם ללא ספק ג'וד לאו כדמבלדור צעיר וכריזמטי, וג'וני דפ, מרוסן באופן מפתיע לטובה, שמגלם גרינדלוולד מטיל אימה אך מרתק. אם תצליחו לשרוד את הסיבוב הנוכחי, מסתמן כי דווקא ההמשך טומן בחובו פוטנציאל למשהו טוב.
חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד, ארה"ב 2018, במאי: דייויד ייטס 134 ד'
