את "קפה סיפור" ליווינו מרגע הקמתו. כל שבת בגן סאקר ראינו איך הבנייה הולכת ומתקדמת. כשסוף־סוף הוא נפתח, לקח לנו חודשיים להגיע. כל שבת בארי היה שואל "מתי נאכל פה?" ויום אחד, אספתי אותו מהגן ואמרתי לו "מה בא לך לעשות היום?" והוא ענה חד־משמעית: "לאכול בגן סאקר".
אז הלכנו ברגל (כי לגן סאקר מגיעים רק ברגל) למרות שירד גשם, ומתברר שממש כאן, מתחת לאף, יש פנינת חמד שמתאימה לכולם – ילדים, מבוגרים ואפילו בעלי חיים.
קודם כול, אם כבר לבנות בית קפה בלב פארק עירוני, אז ככה: קירות זכוכית ענקיים, שנותנים תחושה כאילו אנחנו עושים פיקניק על הדשא, אבל עם שולחנות, וחימום, ובלי הקטע המגרד של הדשא (אבל כן עם הריח המשכר של דשא רטוב).
אחרי שבארי השתולל קצת במרפסת העץ הגדולה אנחנו מחליטים להתיישב בפנים, ומיד הגיעה מלצרית והניחה לפניו דפי צביעה וחבילת צבעים. בארי, כמו בארי, הזיז אותם הצידה וביקש תפריט. קיבלנו שניים: אחד למבוגרים ואחד לילדים, שהיה מהמם וסיפורי, וניכר בהחלט שהושקעה בו מחשבה. איכשהו מקומות מושקעים ויפים עושים אותי הססנית לגבי האוכל, אז אני מזמינה מנה אחר מנה, ומתקדמת רק אם אני מגלה שטוב לי.
בארי הזמין פיצה ("מבצק סיפורים") ואני התחלתי עם פוקאצ'ה חציל ולאבנה. לא נגעתי בפיצה שלו כי הוא לא הרשה לי אבל היא נראתה טוב, פשוטה ונוחה לילדים. הפוקאצ'ה שלי הייתה להיט – בצק סתמי ולא פוקאצ'תי במיוחד, אבל כל מה שהיה עליו התחבר למשהו טוב ומתקתק עם טעמים מעושנים: חציל שרוף, בצל מקורמל, שום קונפי, פרמזן, זיתי קלמטה, פסטו בזיליקום ולאבנה. הפוקאצ'ה הייתה חתוכה לריבועים, כך שעל כל ריבוע היה הכול מהכול, וזו הייתה אחלה פתיחה.
בארי העדיף להמשיך לשחק ברחבי המסעדה ואני המשכתי להזמין "כרוביות ממולאות בציפוי פריך, גבינת שמנת ופרמזן". אלו היו כדורי כרובית חלומיים, אבל בשום אופן לא "כרוביות ממולאות". מעין בלילת פשטידת כרובית רכה מצופה בפירורי לחם, מגולגלת לכדורים ומטוגנת – סוג של ארנצ'יני כרובית מופלא, פריך מאוד מבחוץ ונעים כמו כרית מבפנים. היו במנה שלושה כדורים שהונחו על סלט גנרי כזה, מקדונלדס־סטייל – מיותר. אם הסלט נועד רק להחזיק את הכדורים כדי שלא יתגלגלו, שימו פצפצים (כי הכדורים הללו באמת עומדים בפני עצמם, ולמרות שכדור אחד מספיק לזוג, הוגשו שלושה, ולמרות שכדור אחד מספיק לזוג, אכלתי שניים).
בארי היה צריך לשירותים, והתרגשתי לגלות שהם נגישים בצורה בלתי רגילה גם לאנשים עם מוגבלויות, אבל גם לילדים – כיור קטן ונמוך לילדים ומראה קטנה שבה הם יכולים לראות את עצמם ולהרגיש גדולים.
חזרנו מהשירותים, בארי קיבל בועות סבון מהמלצרית ואני מחליטה להמשיך עם מנה נוספת: "רביולי פולנטה במעטפת תרד". לא חזקים פה בתיאורים של מנות. רק דקות ארוכות אחרי שחיפשתי את "מעטפת התרד" הבנתי שבעצם מדובר בבצק פסטה שצבוע בירוק בעזרת תרד. כל חובב פסטה יודע שמאוד קשה להשיג טעם של תרד בפסטה עצמה, ולכן זה קצת מכשיל לכתוב "במעטפת תרד". אבל זה באמת לא חשוב, כי המנה, גם בלי התרד, הייתה מעולה – בצק הפסטה היה טרי ומבושל לרמת שלמות ובתוכו קרם פולטנה צהוב עם טעם טוב של תירס. הרוטב היה על בסיס שמנת עם שבבים של אספרגוס חלוט, ערמונים קצוצים והמון־המון טימין. מנה מצוינת.
לקינוח רצינו את "מסיבת גן" אבל המלצר שמע את ההתלבטות שלנו מהצד השני של החדר ורץ להגיד לנו שלא כדאי. הוא היה כל כך החלטי וחד־משמעי גם כשהציע לנו לקחת במקומו את קינוח ה"שחור־לבן", אז לקחנו. כשהגיע הקינוח התרגזתי ושכחתי את כל הטוב שהיה כאן היום. הגיעה צנצנת מרובעת מלאה בגלידת וניל קנויה, גלידת שוקולד קנויה, קצפת וניל סתמית, רוטב שוקולד שהזכיר בטעמו את ה"סירופ בטעם שוקולד" שהיה פה לפני שנולדנו, וקוביות בראוניז. טוב שהוא לא אמר לי לקנות טילון. לפחות כל השאר היה נהדר.
