אני מקבל תמיכה גדולה מהקבוצה שלי ומכל הציבור הדתי, וזה פשוט מדהים. לא מובן מאליו שילד בן 19, שעדיין לא הוכיח שהוא כדורסלן לגיטימי בליגת העל, זוכה לכל כך הרבה פרגון ודחיפה", אומר יאיר באומן, אחד משני חובשי הכיפה היחידים בליגת הכדורסל הבכירה בישראל.
באומן, שמשחק זו העונה השנייה במדי מכבי ראשון־לציון, הוא השחקן היחיד שנותר בסגל מהעונה החולפת, שהייתה מאוד לא מוצלחת עבור המועדון. "אני מעדיף לא לדבר על אנשים אחרים או על מה שקרה אצלנו בעונה החולפת. בקיץ שוחחתי עם המאמן צביקה שרף ועם המנכ"ל שלנו, גלעד זיו, ושניהם אמרו לי שהם מאמינים בי ונתנו לי תחושה שרוצים אותי במערכת, מה שהוביל להישארות שלי".
כמה העונה השנייה שונה עבורך?
"שונה מאוד. בעונה שעברה כל דבר היה סוג של 'וואו', הכול היה חדש והייתי צריך להכיר את השחקנים, את המאמנים, את המועדון ואת השיטה. זו גם הייתה השנה הראשונה שלי בקבוצת בוגרים והכול היה הרבה יותר קשוח. השנה אני מרגיש מעולה, אני יודע איך להתמודד עם הדברים, מכיר היטב את הצוות המקצועי שלנו ובעיקר מרגיש מוכן ובוגר יותר מאשר בשנה הראשונה, בעיקר מבחינה מנטלית".
פתיחת העונה של ראשון הייתה מצוינת, עם זכייה בגביע ווינר לאחר ניצחונות יום אחרי יום, על הפועל ירושלים ומכבי תל־אביב. "זו הייתה פתיחת עונה חלומית ואין הרגשה טובה מלזכות בתואר", אומר באומן, "מבחינה אישית שיחקתי רק שבע דקות נגד הרצליה והרגשתי מעולה, הייתי טוב וכל כך רציתי לשחק עוד. מול ירושלים שיחקתי 40 שניות ואיבדתי כדור וזו הייתה חוויה פחות טובה, אבל לומדים מזה. יש לנו קבוצה יוצאת דופן וחדר הלבשה אוהב ומפרגן, עם שחקנים שדוחפים אחד את השני. אחרי הניצחון בגמר, למרות שלא שיחקתי, נתנו לי להרגיש שאני חלק מהקבוצה וחלק מההישג הזה, וככה אני מרגיש איתם גם באימונים. לזכות בגביע זו פשוט חוויה נהדרת שנתנה לי המון מוטיבציה להמשך".
הקרדיט המועט שקיבל באומן על המגרש בטורניר פתיחת העונה, ממשיך בינתיים גם בליגה הסדירה ובאומן רואה את המשחקים בעיקר מהספסל. "זה קשה עבורי לשבת על הספסל, אבל בכל פעם שאני לא משחק, זה כמו להוסיף עוד בול עץ למדורת הרצון שלי לשחק, נותן לי הרבה מוטיבציה ומוציא אותי לעוד שבוע אימונים שבו אתן את כל כולי, במטרה לקחת את הדברים לכיוון החיובי ביותר.
"רותם ארליך אימן אותי כששיחקתי במודיעין ובאחד האימונים הוא סיפר לנו על שיחה שהייתה לו עם דרק שארפ. הוא שאל אותו איך הוא מצליח לא לשחק ברוב המשחק ואז לעלות על הפרקט ולקלוע את השלשה המנצחת. דרק ענה לו שהוא מתרכז במה שהוא יכול לשלוט בו, לא בכמה זמן המאמן יכניס אותו או לא. אם בדקות שאקבל אשמור כמו שצריך, אוביל התקפות ואקלע את הזריקות שלי, המאמן לא יוכל להתעלם ממני. אם אתמקד רק בלמה לא נותנים לי אז פשוט אתבאס וזה לא יוביל לכלום".
שחקן בגיל שלך חייב דקות משחק. אתה לא חושש שעונה נוספת על הספסל תפגע בך?
"בשיחה שלי עם צביקה הוא אמר לי שעכשיו אני שחקן מהמניין ואם אוכיח שאני שווה דקות, אקבל אותן. אני לוקח חלק פעיל בכל האימונים ולא יושב בצד. כשאני טועה אני מקבל ביקורת, מסבירים ומדגימים לי איך לעשות אחרת, וכשאני עושה משהו טוב אז אני שומע מחמאות. אני מרגיש שאכפת להם ממני ואני עובד קשה כמה שאפשר. אני מאמין שככל שהעונה תתקדם, אוכיח את עצמי, אשחק טוב יותר ואקבל קרדיט ודקות משחק".
ועדיין, יש גם ימים קשים בתהליך הזה?
"ברוך השם הגעתי למקום שבכל פעם שדברים הולכים פחות טוב ואני קצת מוריד את הראש, ניגשים אליי השחקנים וצוות האימון, מעודדים אותי, אומרים לי ללמוד ממה שקרה, מסבירים מה לא עשיתי בסדר וזאת הדרך להשתפר. הכי חשוב זה להמשיך לעבוד קשה".
איך זה לשחק תחת צביקה שרף?
"מבחינתי זו ברכה וזכות לעבוד איתו ואני מאוד אוהב אותו. הוא נמצא בענף עוד לפני שנולדתי, ראה הכול, חווה המון והוא אדם חכם מאוד, שמבין כדורסל ויש הרבה מה ללמוד ממנו. יש לו אש למשחק וכשאתה שומע אותו מדבר על הרצון לנצח, ואיך שהוא מגבה אותנו ומאמין בנו, זה פשוט סוחף אותך. גם אם עכשיו אני רק מתאמן, בזכותו אני רוצה לנצח בכל רגע נתון".
אתה מאמין שתצליח להפוך לבורג מרכזי בקבוצה בהמשך?
"אולי לא בעונה הזו או בעונה הבאה, אבל אני מאמין בעצמי ובכישרון שלי, בלי שום שחצנות או רצון להתנשא. יש לי רצון ומוסר עבודה גבוה ואני מאמין שאהפוך בעתיד לבורג מרכזי".
כולנו ילדים
יאיר באומן נולד וגדל במודיעין לזוג הורים שעלה מארצות־הברית, הכיר בארץ והתחתן. את החיידק לספורט קיבל בזכות אביו. "אבא ואני היחידים שאוהבים ספורט בבית, את האחרים זה בכלל לא מעניין. במודיעין כידוע יש הרבה מאוד אנגלוסקסים וכשהייתי ילד אבא היה לוקח אותי לראות משחקים בליגת הבייסבול והיינו משחקים בפארק המקומי. בגיל שש התחלתי לשחק בקבוצה וכמה שנים לאחר מכן הצטרפתי גם לקבוצת הכדורסל של 'עוצמה מודיעין' ושיחקתי בליגת הקט־סל".
כשעבר באומן לחטיבת הביניים, החלו אימוני הבייסבול והכדורסל להתנגש זה עם זה והוא היה צריך להחליט באיזה ענף ספורט לבחור. "היה לי קשה מאוד להגיע להחלטה כי אהבתי לעסוק בשני הענפים, ואבא שלי עזר לי להחליט ללכת על הכדורסל, ומאז לא הסתכלתי לאחור. התגעגעתי קצת לבייסבול בהתחלה אבל היום כבר הרבה פחות".
כאשר סיים באומן את לימודי השנה הראשונה בתיכון, בישיבת לפיד במודיעין, הגיע לצומת נוספת בחייו. "ישבתי עם ההורים שלי ודיברנו על העובדה שהכדורסל לוקח חלק גדול מהזמן שלי ושצריך להחליט אם אני הולך על זה בשיא הכוח, או מתחיל להכין את עצמי לפרק הבא בחיים, אם זה צבא, אוניברסיטה או כל דבר אחר. אבא שלי אמר לי שיפרגן לי בכל מה שאחליט לעשות, רק שמבחינתו חשוב שאעשה את מה שבחרתי במאת האחוזים".
"בימים הראשונים בגימנסיה החילונית הייתה קצת תחושה של ריחוק כי לא ידעו כל כך איך לאכול אותי. אני לא אשכח שביום הראשון ניגשו אליי שתי בנות, לא שאלו אותי מה השם שלי או אמרו מה שלהן, ורק שאלו אם אני שומר נגיעה. זה הצחיק אותי"
ההחלטה שנפלה הייתה שבאומן יציע את עצמו לכמה קבוצות כדורסל, ייבחן אצלן וישמע חוות דעת מקצועית כדי להבין אם יש לו מספיק כישרון לטפס לשלב הבא בענף. "האמת שלא הייתי בטוח אז אם אני מספיק טוב, נבחנתי בכמה קבוצות ובאימונים בראשון־לציון, שיחקתי מול השחקנים הטובים ביותר בארץ בגילאים שלי והרגשתי שאני יכול להתמודד מולם בצורה טובה. מאמן הקבוצה, שרון קרש, ישב איתי ועם אבא שלי ונתן לי הרבה ביטחון. אמרתי לו שאם אני הולך על זה, אני רוצה ממש אקדמיה וללכת גם לשחק בגימנסיה בראשון והוא שמח על זה. נבחנתי בגימנסיה וגם שם הרגשתי שהצוות המקצועי, בראשות זיו ארז ונדב זילברשטיין, מאמינים ביכולות שלי".
הרצון לקדם את עצמו מבחינת הכדורסל הוביל את באומן לעזוב את הישיבה ולעבור לגימנסיה הריאלית בראשון־לציון, תיכון חילוני לכל דבר. "בימים הראשונים הייתה קצת תחושה של ריחוק כי לא ידעו כל כך איך לאכול אותי, ואני לא אשכח שביום הראשון ניגשו אליי שתי בנות, לא שאלו אותי מה השם שלי או אמרו מה שלהן, ורק שאלו אם אני שומר נגיעה. זה הצחיק אותי מאוד. אבל מהר מאוד הכירו אותי בתור בנאדם, החומות נפלו, קיבלו אותי חברתית ונתנו לי להרגיש בנוח. יש חבר'ה נהדרים בגימנסיה, גם התלמידים וגם בצוות המורים וההנהלה, כולם עזרו לי ודאגו לי ובדיעבד זה לא היה מעבר קשה מדי".
איך הרגשת בקבוצת הכדורסל?
"מהרגע הראשון זיו ארז אמר לי לא להתבייש ולבקש ממנו כל מה שצריך, ואני לא יכול לזכור אפילו כמה פעמים הוא הסיע אותי מהבית לבית הספר ובאמת היה שם בשבילי. השחקנים בקבוצה הפכו מהר מאוד גם לחברים שלי, מה שעוזר לך להעז ולא לפחד לעשות טעויות, כי אתה יודע שהם יהיו שם בשבילך. הכרתי שם אנשים חדשים, למדתי להכיר את עצמי טוב יותר, לקחת דברים יותר בפרופורציה והתבגרתי".
מה השגתם מבחינת תוצאות?
"בקבוצה כזו של הגימנסיה, עם היסטוריה של תארים ואליפויות, אם אתה לא זוכה באליפות זה לא מספיק, ולצערי לא זכינו בתואר. פעם אחת הגענו לרבע גמר הטורניר הארצי ופעם אחת לשמינית. ועדיין, אלו היו שנתיים נהדרות בשבילי".
לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, שבהן שיחק במקביל בקבוצת הנוער של ראשון־לציון, עבר באומן לקבוצת הבוגרים של מכבי ראשון, מעבר שידוע כאתגר מאוד לא פשוט, שרבים לא מצליחים לצלוח. "זה עולם אחר לגמרי ומעבר מאוד קשה", מאשר באומן, "הגודל, הפיזיות וחוכמת המשחק בליגה הבכירה הם ברמה מאוד גבוהה. הידיים של השומרים שלך הרבה יותר ארוכות ואם לא תמסור כמו שצריך, תאבד את הכדור. זה לוקח זמן, מאבדים הרבה כדורים בדרך אבל לאט־לאט לומדים. אני לקחתי את זה בתור אתגר ובאתי בגישה שלא משנה מה עשיתי עד היום, אני אעשה הכול במטרה ללמוד כמה שיותר, ואני מרגיש שזה עזר לי להתקדם. היו הרבה דגשים שפחות שמתי לב אליהם קודם לכן, כמו מתי לתקוף ומתי לא, איך לסיים פיקנ'רול בצורה טובה וכיוצא בזה. למדתי שכל עוד אתה נותן את הלב ואת כל כולך גם הפיזיות מגיעה".
איך ההרגשה לשחק עם שחקנים שלפעמים גדולים ממך בעשור ומעלה?
"בסופו של דבר כולנו ילדים בראש ואני לא נותן יחס יוצא דופן לכך שאני הכי צעיר, גם על המגרש וגם כשאנחנו יוצאים לבלות יחד. זה גם לא מעניין את האחרים. הדרישות שיש לי מעצמי ושיש לאנשים אחרים ממני, הן בדיוק אותן דרישות שיש מכל אחד אחר".
מה חשוב לך לשפר במשחק שלך?
"אני מנסה לקחת מכולם, מכל הערה שמישהו נותן לי ומכל פעולה טובה ששחקן אחר עושה. אני רוצה בסופו של דבר להיות שחקן ייחודי, שלא יוכלו להשוות אותו לאף אחד".
אין סיבה להתלונן
בין אם ירצה ובין אם לא, העובדה שהוא בין חובשי הכיפה היחידים בליגה (לצד אריאל ז'אנו) מושכת הרבה תשומת לב. "אני מבין היטב שכלפי חוץ אני מייצג משהו וצריך להתנהל בצורה מסוימת ולשמור על עצמי יותר. כשאני עם חברים שלי במודיעין אני מרגיש הרבה יותר משוחרר ויכול להגיד מה שאני רוצה או למעוד בטעות בלשוני. אבל בראשון, וגם לפני כן בגימנסיה, זה לא היה המצב, כי אני יודע שאם אגיד משהו לא נכון מיד יגידו 'רגע, אז ככה הדתיים מדברים?'. אני מודע לכך שבגלל שאני חובש כיפה, כל מה שאני עושה משליך על מה אנשים חושבים על כל הקבוצה שהיא כמוני. זו אחריות גדולה וזה לא תמיד כיף, אבל זה המצב ואין מה לעשות".
אתה מרגיש שאתה נותן השראה לאחרים?
"נראה לי מוזר לתת השראה למישהו כי אני לא מרגיש שאני מישהו מיוחד ויש הרבה אנשים שעשו הרבה יותר ממני, ועדיין, אם זה המצב אז חשוב לי להיות ההשראה הנכונה ויש בזה גם הרבה ברכה. זה מאוד מיוחד להיכנס לבית כנסת ושאנשים שבחיים לא דיברו איתי באים לברך, או שילדים דתיים מזהים אותי ברחוב. באמת שאין לי שום סיבה להתלונן".
אתה מאמין שיש רבים כמוך ששואפים להיות ספורטאים ופשוט מוותרים מראש?
"אני בטוח שכן, כי העובדה שמישהו דתי לא הופכת אותו לפחות כישרוני מאדם חילוני, וכל מה שצריך כדי שיהיו עוד דתיים בספורט, זה שאנשים יקומו ופשוט יעשו את זה. אני שמח לראות שלאט־לאט רואים בעוד ועוד ענפים יותר ספורטאים דתיים ואין סיבה שלא, בטח כשאנחנו במדינת היהודים ויש מקום לכולם פה בספורט. אני מקווה שאגרום לילדים נוספים להאמין שזה אפשרי. ברור שצריך כישרון, אבל בסופו של דבר כולנו בני אדם, הכיפה והציצית זה רק מעטפת והכי חשוב זה מי אתה".
איך בראשון מקבלים את העובדה שאתה דתי?
"בראשון מכבדים את הדת והאמונה בצורה מדהימה, וזה באמת לא משהו מובן מאליו. בחגי תשרי הפסדתי המון אימונים וכולם כבר יודעים שבשבת אני לא מגיע והכול בסדר ולא עושים לי פרצופים, להפך, שואלים איך הייתה השבת ואם נחתי וממשיכים הלאה. הלוואי שיהיו עוד הרבה אגודות ספורט שיכבדו ככה את האמונה של כל אחד".
"העובדה שמישהו דתי לא הופכת אותו לפחות כישרוני מחילוני, וכל מה שצריך כדי שיהיו עוד דתיים בספורט, זה שאנשים יקומו ופשוט יעשו את זה. אני שמח לראות שלאט־לאט רואים בעוד ענפים יותר ספורטאים דתיים ואין סיבה שלא, בטח כשאנחנו במדינת היהודים ויש מקום לכולם פה בספורט"
לא קשה לך להפסיד אימונים, בטח כשזה פוגע בך מקצועית?
"זה פוגע בי מקצועית וקשה להפסיד אימונים אבל זה המצב הנתון ואני פשוט מנסה לתת 120 אחוזים באימונים שאני נמצא בהם".
יש קשיים אחרים שאתה מתמודד מולם?
"כשהחבר'ה יוצאים לאכול במקום לא כשר זה מבאס אבל אני יושב איתם ושותה מים בטעמים".
התייעצת עם מישהו לאורך השנים?
"ההורים שלי ואני מתייעצים בנוגע לדברים ובשנה האחרונה ניהלתי כמה שיחות עם הרב סובול, שאני משתתף מדי פעם בשיעורים שלו במודיעין והוא מאוד תומך במה שאני עושה".
מה הוביל להחלטה לשחק עם כיפה כתומה?
"בשנה שעברה במשחק הראשון של הגביע, אלי סהר ניגש אליי ושאל אם אני מודע לזה שהכיפה צריכה להיות בצבע של המדים, ולא ידעתי. שם נולדה הכיפה הכתומה, כי זה הצבע של מכבי ראשון, מה שהופך את זה לאפילו מיוחד יותר".
אני מניח שאתה יכול גם להניח את הכיפה בצד במשחקים, מדוע אתה בוחר לשחק איתה על הראש?
"כששיחקתי במודיעין לא תמיד שיחקתי עם כיפה, אבל מאז שעברתי לראשון ולגימנסיה זה מאוד חשוב לי ואין דבר כזה לשחק בלי, כי אני מייצג משהו".
איך אתה מצליח לשחק איתה בלי שהיא תיפול?
"יש לי פטנט מדהים עם סיכות בפנים וזה פשוט סגור עליי הרמטי ולא נופל. היא כאילו לא שם, לא מרגישים אותה".
מה יקרה אם בעתיד תיפתח בפניך אפשרות לשחק באירופה?
"כרגע הפוקוס שלי הוא בלהפוך לבורג מרכזי בליגת העל ולשם שמכירים בגלל הכדורסל שלי, לא רק בגלל שאני דתי".
בשנה האחרונה לומר באומן במכינה הקדם־צבאית בלוד, שהוקמה על ידי הגרעין התורני "אלישיב", שם הוא לומד תורה במשך כמה שעות ביום בין האימונים. "התגעגעתי לעולם הישיבות, זה היה חסר לי וחשוב היה לי לחזור לדת ולשורשים, לצבור ידע ולהתחזק רוחנית. עולם הישיבות זה עולם מדהים, לא משנה באיזה גיל אתה, ואני אוהב אותו, אוהב את האנשים, את הרבנים והחברים. זה קשה לפעמים ולא תמיד יש לי כוח ללמוד והלוואי שהייתי מצליח יותר, אבל כשזה קורה ופתאום אני מבין סוגיה בגמרא, זו ההרגשה הכי טובה בעולם, תחושה לרגע כאילו אתה גאון הדור".
מתי אתה צפוי להתגייס?
"אני נמצא עכשיו בתהליך קבלה של ספורטאי מצטיין ובקרוב אדע לאן זה הולך".
על מה אתה חולם?
"מבחינת כדורסל החלום הגדול זה לשחק ביורוליג, זה יהיה מדהים ויותר רחוק ממה שציפיתי מעצמי או שציפו ממני כשהייתי ילד קטן, אבל יש עוד הרבה צעדים בדרך לשם. אני חולם להקים בית בישראל ושהמשפחה שלי תהיה בריאה".
מה אתה עושה בזמן החופשי שלך?
"אני אוהב לנגן בגיטרה, לשבת עם חברים בקומזיץ ולשיר עם כולם".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"האמת שאני בחמש. המשפחה שלי בריאה, הסבים והסבתות חיים, לא מכיר כל צער אמיתי ואני קרוב להורים ולאחים שהם כבר מזמן חברים טובים שלי. אני לא יכול להתלונן על שום דבר".
