רק לקראת סוף השיחה, אחרי שאמר לי מה דעתו על הסכסוך הישראלי־פלסטיני ועל היישובים שמעבר לקו הירוק, אני מספרת לשאדי סרור שאני בעצם מתנחלת. "ידעתי", הוא אומר, "לא היה לי ספק. הייתה לי התלבטות אם להתראיין, כי בכל מקום שאני הולך זה קורה לי. מתחילים לכתוב דברים ואז תוקפים אותי בעולם הערבי. הנה הוא שוב יצא ערבי־ישראלי. וגם ה־BDS חוגגים".
והרגע הזה, אולי יותר מכול, מזקק את המקום הקרוע והמחייב שסרור נמצא בו. תקוע בין מזרח למערב; בין היותו נושא תעודת זהות כחולה לבין היותו – כפי שהוא מגדיר את עצמו – יוצר פלסטיני; בין הביקורת מבית לביקורת מחוץ. "אבל בסוף אני רוצה שהקהל שלכם יבוא לראות את הסרט שלי 'אוויר קדוש'. ואני חושב שהביקורת על הדת שמופיעה בו היא אכן משותפת. מעניין אותי מאוד איך הצופים הדתיים שלכם יתחברו לסרט הזה".
למה?
"כי יש כאן שני עמים ויש ביניהם גדר והם לא רואים את האחר. ואני רואה את שני הצדדים. את אל־ג'זירה ואת הערוצים הישראליים. אבל הדור החדש גדל, לא רואה את האחר, חושב שהוא מפלצת. אני רוצה שאנשים יבואו לסרט ויראו את האחר כבן אדם. כמוני. ואני רוצה להגיע לבמה שלהם. במודיעין, באוניברסיטה באריאל. הלוואי שיבואו".
11 שנה עבד סרור על הפיצ'ר הראשון שלו. בצפייה ראשונה בו, אכן נראה שהוא ניסה לדחוף לשם את כל הנושאים שמעסיקים את הדור החדש של הערבים הנוצרים בישראל. פמיניזם, הפלות, יחסי הורים וילדים, אהבה חופשית, סכסוכים פנימיים, דת ממוסחרת, בעלי עסקים גדולים שרומסים את המוכרים הקטנים, וגם גזענות. כולם מטופלים בצורה ארטיסטית ומלאת הומור.
"אוויר קדוש" הוא סיפורו של אדם (המגולם על ידי סרור), צעיר ערבי־נוצרי משכיל מנצרת שנשוי לפעילה פמיניסטית (לטיסיה איידו) ומגלה שהוא עומד להיות אב. המצוקה הכלכלית גורמת לו להתפטר מעבודתו, ולפתוח בסטארט־אפ חדש של מכירת בקבוקי אוויר מהר הקפיצה של ישו לצליינים שמגיעים לעיר. כל זאת על רקע ההתלבטות אם בכלל כדאי להביא את הילד והפרידה המתקרבת מאביו הגוסס.
אבל הסרט, שנפתח בפקקים המפורסמים של נצרת וגם מסתיים בהם, הוא אלגוריה אחת גדולה למצבו התקוע של הצעיר הערבי בישראל. "זו ההרגשה שאני צריך למכור אוויר כדי לחיות", מסביר סרור. "גם כנוצרי, וגם כערבי שחי במדינה הזאת. אני לא אדם דתי. אבל הנוצרים בארץ תקועים. מנסים לומר לדור החדש, כדי להתקדם בחיים לך תשתלב, תתגייס לצבא, ומצד שני הוא רוצה להיות גם שייך לחברה הערבית. החברה הערבית בנויה על חמולות, ויש הרבה עסקים שבנויים על זה. אם אין לי חמולות אני לא יכול להיכנס ואני תקוע מבחינה כלכלית. יש כאלה שפשוט מהגרים, כי הם לא רוצים להיתקע".
לדרוש התנצלות מה–BDS
סרור (42) הוא בוגר לימודי משחק באוניברסיטת תל־אביב ולימודי קולנוע באקדמיה לאמנות של סן־פרנסיסקו. הוא כבר הספיק לככב כשחקן בסרט "אנה ערביה" של עמוס גיתאי, אך זהו הפיצ'ר הראשון שלו שיוצא לאקרנים כבמאי. הוא נולד בנצרת לאביו פארוק, אח בבית חולים במקצועו שיצא לגמלאות, ולאמו עבלה, מורה. הוא בן יחידי בין ארבע אחיות. "הייתי דווקא תלמיד טוב, אבל בכיתה י"א בערך התחלתי להזניח את הלימודים ולהיות יותר פנטזיונר. משם התחילה הדמות של אדם".
רק לעת בגרותו שמע מאביו את סיפורו, ולא במקרה בחר בדמות משנה דומיננטית של אב הגוסס ממחלה. "האבא הוא דמות מאוד חשובה בסרט. מבחינה אקזיסטנציאליסטית יש פה מעגל חיים של אבא שהולך וילד שבא. אבל הוא גם אב סימבולי. ב־48' הרגו 18 בני אדם מול הכנסייה והוא ברח יחף ללבנון. הוא שהה שישה חודשים לבד במנזר ויש לו סיפור חיים קשה, והוא לא סיפר לי אותו עד שהייתי בן 18. פתאום הבנתי שאבא שלי היה פליט כבר בגיל שבע. אמרתי לו, 'למה לא סיפרת לי כשהייתי קטן?'. לא במקרה חתכתי לדמות של האבא את הלשון, כי יש לי גם כעס על הדור הזה שהיה במקום קשה ואיפה הנרטיב שלו. אז האבא הוא גם סימבולי כי גם אנחנו, הפלסטינים, צריכים אבא".
הוא מתעקש להגדיר את עצמו כפלסטיני, למרות שנולד בארץ ובאמתחתו תעודת זהות כחולה. "אני חושב שההגדרה של 'ערבי־ישראלי' מטעה. מירי רגב היא ערבייה־ישראלית. גם זוהר ארגוב. מה ההבדל ביני לבינם? יש הבדל בתרבות. ערבי־ישראלי זו הגדרה שלא הגדרתי בה את עצמי, והייתי אומר שהיא קולוניאליסטית. אני פלסטיני. הוריי נולדו כאן. אחרי הנכבה היה להם לא קל. הטעם של המלוחייה של אמא שלי והטעם ברמאללה הוא אותו הדבר. אני לא נתתי לעצמי את ההגדרה ערבי־ישראלי. מישהו נתן לי אותה, אבל זה לא נכון תרבותית".
אפרופו מירי רגב, חוק "נאמנות בתרבות" שהיא מקדמת מכיל מדיניות של שלילת מימון מהמדינה ליצירות שחותרות נגד קיומה. מה אתה חושב על זה כאמן כיוצר?
"יש פה אמביוולנטיות מסוימת. אנחנו לא רוצים להשמיד את מדינת ישראל, ואנחנו לא חותרים נגד קיומה. אבל מה שמירי רגב רואה כהסתה וכחתרנות נגד קיומה של מדינת ישראל, אנחנו רוצים לקיים עליו דיאלוג. אם אומרים ישירות בהצגה, בסרט או בעבודה אמנותית, שצריך להשמיד את מדינת ישראל, לא אצטער אם גונזים עבודה כזאת. דווקא אעודד את זה ואגיד לרגב שסבבה, את מחסלת כאן קבוצה של אנשים שקוראים לאלימות. מצד שני, על מה שמסתכלים בצד השני צריך לקיים דיון, כי מירי רגב היא לא פלסטינית. יש לה נקודת מבט ישראלית, ימנית, מה שמשויך לסיסטם הישראלי ולרעיון הציוני הכללי. אני נגד כל מילה שיש בה אלימות, נגד מילים כמו השמדה או רצח, והאמנות שלי לא תחתור אף פעם למסרים של השמדה ואלימות ורצח, ואני חושב שרואים את זה גם בסרט שלי".
איפה הרשות הפלסטינית עוזרת לך כאמן, ובאיזה אופן הפוליטיקאים שלך עובדים כדי שאנשים כמוך יוכלו להמשיך לעשות את האמנות שלהם?
"אני פלסטיני שחי במדינה הזאת ומבקש את הזכויות שלי ממי שאני משלם לו מיסים. אלו זכויות לגיטימיות. כל העניין של איך אני קורא לעצמי הוא עניין תרבותי. אני לא חושב שההגדרה פלסטיני צריכה לאיים עלייך או על מישהו אחר".
ובכל זאת, כאשר אנשי ה־BDS דרשו ממנו לבטל את הקרנת הסרט בפסטיבל המציג סרטים ישראליים בלונדון ובאדינבורו בטענה שמדובר בתעמולה שמטרתה לכסות על הפשעים הישראליים נגד העם הפלסטיני, הוא סירב בתוקף לציית, ואף דרש מהם להתנצל.
"אני לא נגד ה־BDS מבחינה מחשבתית. אני חושב שבזמן הזה לא נשאר לפלסטינים שום כלי ללחום בו חוץ מה־BDS. אבל בסרט שלי אני מדבר על איך ממסחרים דת. איך משתמשים באידיאולוגיה הזאת לאינטרסים אישיים. ואני חושב שיש כמה אנשים שלקחו את האידיאולוגיה של ה־BDS ומשתמשים בה לאינטרסים אישיים".
הרגשת את זה על בשרך?
"השמאל הישראלי שחי בארץ ובעולם לפעמים מרגיש שהוא האפוטרופוס של הפלסטינים ולוחם למענם, כשבפועל, לעיתים הם מחמירים את שיתוף הפעולה עם האנשים שחיים פה, יהודים וערבים. בכל פעם הם באים עם עובדה חדשה. יש עוד סרט של פלסטיני, עוד אירוע תרבותי שפלסטיני משתתף בו כמו המרתון שהיה בירושלים, או פסטיבל העוּד. והם כל הזמן מנסים לייצר מתח כדי להוציא את הפלסטיני שלוקח חלק, כאילו שהפלסטיני שחי בתל־אביב לא יודע מה הגורל שלו ואיך להתמודד עם המציאות הפוליטית".
גם מבקר הקולנוע של הארץ, אורי קליין, לא הסתיר את אכזבתו מהסרט בטענה שיכול היה להרחיב יותר על הסגידה והפנאטיות הדתית השוטפות את הארץ. מאוחר יותר הוא התנצל ופרסם ביקורת נוספת, רכה יותר.
"הוא פרגן לדברים אחרים בסרט. אבל זה בדיוק העניין. לא רציתי מבחינת סוציו־סמיוטית ללכת על הסמלים המוכרים. לא הלכתי על מחסומים ועל חיילים, וזה כנראה מאכזב את ה־BDS. נמאס לי מכל הסימבוליקה הזאת שהיא קצת שחוקה ורציתי ללכת על משהו חדש".
מדינה אחת, בשביל הים
סרור לא חוסך גם ביקורת עצמית מהמגזר שלו. על האלימות בין הזרמים השונים שבה, הקיבעון המחשבתי ביחס לאישה ולילודה והשימוש ברוחניות לצורך השגת צרכים מטריאליסטיים. "לא מתקדמים לשום מקום מבחינה פוליטית, דתית, קיומית, חברתית", הוא טוען.
אתה גבר משכיל, מצליח, לבוש טוב, לא נראה שמישהו חסם אותך.
"חלמתי להיות טייס כשהייתי קטן, ואז הבנתי שאני ערבי ואיפה אהיה טייס, באל־על? מי ייתן לי להיות טייס? כל החלומות מתחילים להיסדק. אפילו לעבוד בחברת חשמל. מי ייתן לך לעבוד חוץ מעבודות שחורות? נלחמתי המון גם כדי להיות במאי. 11 שנים לקח לי לעשות את הסרט. אנחנו מהווים 20 אחוז מהחברה, משלמים את המסים שלנו, למה לא מגיע לי מה שמגיע ליוצר יהודי? כל שנה מגיעים לקולנוע 70 מיליון שקל, שייתנו לפחות 20 אחוז. כמה מגיע אלינו? היו שלושה סרטים בעבודה – שלי, של מייסלון חמוד ושל עוד בחורה מנצרת בשם מהא חאג'. שלושתנו ביחד קיבלנו אולי ארבעה מיליון".
זה מעניין, כי גם הימין המתנחלי טוען שהוא מופלה על ידי קרנות הקולנוע. אז אולי אפשר לומר שכל יוצרי השוליים נפגעים?
"זה כל העניין. יש פה את ההגמוניה, שהם גברים ליברלים ציונים אשכנזים ויש את האחר – הערבים, הדתיים, המזרחים, ניצולי שואה, נשים – אנחנו באותה משבצת".
ומה צריך לקרות מבחינתך כדי שיהיה תיקון?
"אני לא איש פוליטי, יש לי רק הרגשה כיוצר וכבן אדם, ואני חושב שאין שוויון במדינה. אומרים לי 'תשרת בצבא', ואז אני רואה מה קורה לדרוזים שמשרתים ויש עכשיו את חוק הלאום. איך אני אשרוד את זה עם הילדים שלי? בגלל זה אני מגיש את הדברים על המסך, כדי שאנשים יראו את עצמם. לכן גם השתמשתי בזוג מודרני, כדי להראות לקהל היהודי שאני, האחר בשבילו, קודם בן אדם עם חיי משפחה, עבודה טובה ואהבה. וכל הפוליטיקה, אם היא לא נמצאת כמחסום – היא עדיין נמצאת שם. אני נחנק. בלי מחסומים ובלי גדרות. לזוג הזה יש שתי אפשרויות – או שהוא מהגר או שהוא נשאר תקוע פה".
אז איך אתה באמת מרגיש לגבי חוק הלאום?
"מצד אחד זה לא הפתיע אותי, כי זאת כבר הייתה המציאות בשטח והוא מבטא אותה מבחינה חוקית. אבל כמובן שזה גזעני. מה, אני וההורים שלי גדלנו פה ופורמלית אנחנו סוג ב'? בוודאי שזה מייצר תחושה רעה".
עם קצת כנות אפשר להודות שזה לא חוק שישנה באופן מעשי את מעמדך כאזרח.
"אבל תסתכלי, לפני שבועיים־שלושה התקיים פסטיבל עכו. כל שנה היינו רואים שם שלטים בערבית ובעברית. השנה הם הופיעו רק בעברית. אז איך אני אמור להרגיש, שאני לא קיים? שהשפה שלי לא קיימת? עכשיו יכולים להשתמש בחוק הזה ולהגיד לך שזה לפי החוק".
מצד שני אתה חי פה, מקבל פריבילגיה של תעודת זהות כחולה, חייך טובים פי אלף מאלו של כל הערבים במדינות המקיפות אותך. היית מוותר עליה ומצטרף למדינה פלסטינית אם הייתה אפשרות?
"אני חושב שזו שאלה לעוסה. לא רוצה שאף אחד יעשה הקבלה ביני לבין העולם הערבי. למה את לא אומרת לי להסתכל על החיים בשוודיה או באירופה או בארה"ב? למה את שמה אותי עם הערבים שהם במקום אחר?"
אגיד לך למה. כי אנחנו חיים במזרח התיכון ואלמלא הסכסוך עם הערבים שגוזל מאיתנו מיליוני שקלים בתקציבי ביטחון יכולנו בקלות להיות שוודיה. זו מועקה גם בשבילנו.
"אני יכול להבין את זה. אבל אני לא יכול להבין אף אחד שבא ומקביל אותי למצרי או לזה שחי בירדן. אני פה. תעשי הקבלה עם משהו טוב. תעשי הקבלה איתך".
אם יכולת לבחור מה היית מעדיף, שתי מדינות או אחת?
"אני חושב שמדינה אחת לשני עמים יותר טוב. כי לאלה שגרים ברמאללה מגיע לבוא לשחות פה בלי ויזה. יש שם אנשים שלא ראו ים בחיים. שלא יודעים מה זה".
שעתיים ערבית ביום
בניגוד ליוצרים אחרים מהמגזר הערבי, סרור מאמץ בסרט סגנון הומור עצמי כמעט יהודי בסגנונו, בדרך שהוא בוחר להתלוצץ על הכאב שלו. "כשלמדתי משחק מאוד אהבתי את מולייר, ואני מרגיש שדרך הומור אפשר להגיע לאנשים. לשבור את הקרח. יש בסרט הרבה קומדיה אבל מצד שני הוא גם צובט ומכאיב. יש גם קריצה לנוצרים מהמערב ולנוצרים מהמזרח, שהם לא שמים עלינו בכלל. אנחנו בשבילם המזרח התיכון, והיחס הוא אימפריאליסטי. אבל לא התכוונתי לעשות הצלפה עצמית. אני מכאיב כי אני אוהב. כשאני מדבר עם הבן או הבת שלי ואכפת לי מהם, אני חייב לומר את האמת".
הרעיון לסרט עלה במוחו כאשר אשתו הודיעה לו שהיא בהיריון. "לא הייתי מסוגל לקבל את זה והחלטנו לבצע הפלה. היה לנו שבוע מאוד קשה. לא רציתי לגדל את הילדים בארץ. פחדתי מהתשובות, ממה שאצטרך להגיד להם. כמו שציינתי, כשהייתי קטן חלמתי להיות טייס, וההורים שלי אמרו לא לחלום כל כך גבוה. כשגדלתי הבנתי ששיקרו לי. ואני מרגיש כעס עליהם. לא רציתי שילדיי ירגישו כעס. מה אגיד להם – אתם ערבים אז אל תחלמו? איך אני כאבא אמור להסתדר עם השאלות האלו? בשבוע שרצינו לעשות הפלה הסתרנו את זה מההורים. הרגשנו שאנחנו ממש עושים קונספירציה נגד העובר. בסוף היה לה התקף חרדה והשארנו את הילד".
אבל הקונספט של הסרט השתנה במהלך השנים: "בהתחלה חשבתי שזה יהיה סרט דוקומנטרי על איך אנחנו בהיריון ורוצים להגר. לא הצלחתי לגייס כסף, הילדה הראשונה הגיעה, ואז הבנתי שזה הולך לדרמה. הרגשתי שאני כותב על בחור ובחורה שרוצים להגר, בזמן שאני כבר תקוע פה עם שתי בנות. אני רחוק מהדמות. ובגלל שזה היה כל כך אישי חשבתי מה אעשה כדי להשאיר אותם פה. ואז הגיע הרעיון של האוויר. שהוא מוכר אוויר כדי להישאר כאן".
סרור עצמו אינו דתי באורח חייו, אבל ספג את אווירת הצליינים שפוקדים את העיר נצרת משחר ילדותו. את הרעיון למכור אוויר קיבל בזמן שעבד אצל גיסו במלון מקומי. "ראיתי את הצליינים שמגיעים, ואיך הכמרים שם מתנהגים. אני זוכר שפעם הגיעה קבוצה, הכומר נכנס, הרים צלחת גדולה באוויר ונתן לה להסתובב על הרצפה וכולם שתקו, והוא התחיל לנאום".
במשך רוב הסרט לא ברור האם אדם פועל מתוך אילוצים כלכליים או שהוא באמת מאמין במיזם שלו. הוא אמנם עולה עם הבקבוקים להר וממלא אותם באוויר על אמת, אבל האם הוא מאמין ברוחניות שהוא מנסה למכור?
"אני יודע שזה מוזר, כי אנשים לא עושים את זה, אבל אדם כן, כי הוא נאמן. הוא מוכר אוויר, אבל האוויר הוא אמיתי. זה הקונפליקט בסרט. יש פה עימות בין אדמה לאוויר ובין רוחניות למטריאליזם".
לאמיה, בת זוגו בסרט, מגולמת על ידי לטיסיה איידו, שגילמה את שירין בסדרה "פאודה". בניגוד למקובל היא מגלמת את האישה הערבייה החדשה – פעילה פמיניסטית, משוחררת.
"אני מדבר על הפתיחות בין המינים בסרט, ויש עליו לא רק חרם פוליטי אלא גם הסתייגות מהפתיחות שבו. זה לא אומר שאין בחורות כאלה במגזר הערבי, הן רק לא מקבלות את הנתח שלהן במסך. מעבר לכך, התפקיד שלנו הוא לעצב חברה ולדבר על זכויות נשים גם בחיי המשפחה שלהן. בדף הפייסבוק של הסרט ראיתי כמה בחורות שמאוד הזדהו עם הדרישות שלה לזכויות".
לטיסיה היא בכלל שחקנית צרפתייה, איך קרה שהפכה לשחקנית כל כך מבוקשת דווקא לדמויות ערביות?
"הגעתי אליה עוד לפני שבכלל הייתה פאודה. ביקרתי בקאן וראיתי את התמונות שלה. הייתי בטוח שהיא דוברת ערבית. פניתי אליה בפייסבוק בערבית ואז היא אמרה לי 'רק אנגלית או צרפתית'. איכשהו התגלגלה השיחה ושאלתי אותה מה נעשה עם השפה. היא אמרה שהיא תלמד ואין שום בעיה. ארבעה חודשים עבדנו יחד. כל יום הייתי מלמד אותה שעתיים ערבית".
בפאודה היא גילמה אישה של מחבל וזה קצת בלבל את הקהל הישראלי, שמאוד התחבר אליה. עד כדי כך שכולם בטוחים שבאמת קוראים לה שירין.
"היא מהממת. מאוד מקצועית, ועקשנית כמוני. יש לה רגש אינסטינקטיבי שדרכו היא מבינה את הסיטואציה. חשבתי שיהיו הרבה טייקים איתה ולא היו. היא באה מוכנה, ובגלל שאמא שלה לבנונית היא מבינה מה זאת תרבות ערבית. היא גם רצתה לעשות דמות כזאת, כי כל הזמן לוקחים אותה לתפקידים סטריאוטיפיים של ערבייה, ופה היא ראתה שהדמות ריאליסטית, ואהבה את זה".
הסדרה פאודה הציגה בפעם הראשונה עלילה שמתוארת מנקודת מבט של שני צדי המתרס. מה חשבת עליה?
"ליוצרים של פאודה אולי הייתה כוונה טובה, אבל המסר שהתקבל בסופו של דבר הוא חד־צדדי. היא נתנה ליהודים את הדמויות היותר מעוגלות וריאליסטיות, והדמויות של הערבים נשארו במסגרת הסטריאוטיפית. זו יצירה שבאה מנקודת מבט של ההגמוניה, אבל מה שמסוכן בה זה שהם מביאים את ההגמוניה תחת כותרת מזרחית, והדמויות הראשיות הן מזרחיות ומבצעות את עבודת ההגמוניה. הדמות הראשית אולי מזרחית אבל הוא עדיין נראה אשכנזי. אז אולי הם התכוונו לטוב, אבל זה לא מייצג אותי בכלל. אין שם איזון. זה עדיין הגיבור הישראלי שמנסה להיות אפוטרופוס. תסתכלי על הדמויות של הערבים ב'אוויר קדוש', ותראי את הערבים בפאודה ולבד תביני. יש הבדל עצום בין הדמויות אדם ולאמיה, לבין כל איש ואישה ערבים שמופיעים בה. פאודה היא יצירה אומנותית פוליטית מנקודת מבט של הכוח. של הצד הישראלי החזק והשולט".
הנוצרי האחרון
באחד הקטעים בסרט עומד הזוג הערבי המשכיל מול ועדה ישראלית להפלות כאשר התפקידים מתחלפים – הנציגה הימנית־דתית בוועדה מתעקשת לאפשר להם להפיל ממניעים דמוגרפיים, והנציגה החילונית־שמאלנית מנסה לשכנע אותם להשאיר את הילד.
בינינו – קצת לא אמין. התחושה היא שדחפת בכוח מסר פוליטי לתוך הסצנה.
"זו הסצנה היחידה שנשארה בתסריט מלפני 11 שנה, והיא אכן חוצפנית. כל מי שקרא אותה אמר לי 'למה אתה מגזים פה'. התשובה שלי היא שבמדיה הכול נאמר בחוצפה. אומרים לך בפנים שאין לך מקום פה. זו סצנה לא ריאליסטית ומוגזמת ואני חושב שהיא גם סוריאליסטית. יש לך ימין ושמאל, ולאמצע אין כל כך מקום. זה האחר שלי, ככה אני רואה אותו. אבל זה סרט על בחור שמוכר אוויר. לא באתי להראות אמינות אמנותית".
יש שיגידו שמרוב שרצית לגעת בהמון נושאים לא הצלחת להעמיק באף אחד מהם עד הסוף.
"אני לא צריך לכבוש את הנושאים. לקח לי 11 שנה לעשות את הסרט. מתי אעשה את הסרט הבא? רציתי שתהיה לי פה צלחת הגשה טובה. אז נגעתי פה ושם. כדי לגעת בהכול צריך סדרה".
ראוי להחמיא לארטיסטיות המרשימה של הסרט, שגם אם היא מנסה לפצות לעתים על היעדר קווי עלילה ברורים, עדיין יוצרת תמונה מרשימה. סרור יתפוס אתכם ברגעים הקטנים, כמו אלו שבהם הוא מערסל את אביו החולה כתינוק ואז חוזר לאמבטיה כמו עובר ברחם אמו. או בעת נאום חוצב להבות לצליינים שנקטע באזעקה ישראלית צורמת. במובנים רבים נראה שסרור לא חס על איש בסרט הזה וירה לעבר כולם.
אילו תגובות אתה מקבל במגזר שלך?
"אני דווקא מרגיש שרוב בני החברה הערבית שהגיעו לצפות בסרט רוצים לראות ביקורת על עצמם, וגם מותחים ביקורת על עצמם כל הזמן. בפרמיירה אנשים אהבו מאוד את זה שהסרט מעז. כי חאלס, נמאס לנו מהשקר. או שאני מהגר עכשיו או שאני נמצא פה ונלחם. אני חושב שהאוויר שהבאתי בסרט הוא הדבר היחידי המשותף שנשאר כאן ושלא צריך לחלוק. שלוש הדתות מתחברות יחד על אוויר, על פייק, על שום דבר. זה חלק מהתמות של הסרט. לנוצרים כאן יש בעיה מאוד רצינית, אני חושב שעוד עשרים שנה אולי לא יהיו נוצרים בארץ. האיש בסרט הזה הוא אולי הנוצרי האחרון".
ולמרות שאתה מודרני אתה עדיין מרגיש מתויג?
"הסיטואציה היא שכולם מתייגים אותך. אפילו בחברה הערבית. השאלה הראשונה ששואלים אותך היא מה שם המשפחה כדי לדעת אם אתה נוצרי או מוסלמי".
ולמה לא להגר לתל־אביב?
"כי בתל־אביב אני נשאר ערבי. מה אעשה שם? גרתי שם ארבע שנים כשעשיתי את התואר הראשון. את חושבת שהיה לי קל לשכור דירה? שומעים 'שאדי' וישר שואלים מאיזה מוצא. את חושבת שתל־אביב מקבלת אותנו? לא כל כך. תל־אביב היא המרכז אבל לא מרכז שיכול לתמוך בי. אנחנו לא חלק מהסצנה התרבותית שם, לא חלק מהתיאטראות".
וזאת הסיבה שבחרת בדמות כמו אדם, שהוא גבר גדול ממדים אבל בסופו של דבר הוא גם קצת נרצע, לוזר, אולי אפילו פמיניסט בעל כורחו?
"את יודעת, בתיאטרון ובקולנוע ישנה דמות האנטי־גיבור. לא ההוא שלחם עם האלים, אלא אדם שמתחיל ממקום מאוד רדוד והולך למטה. רציתי להביא כאן מישהו שהוא גם גיבור – מדבר חמש שפות, משכיל, יש לו אישה יפה, ומצד שני החיים לא קלים לו. אני לא מסכים שהוא לוזר וגם לא שהוא פמיניסט בעל כורחו. הטרגדיה פה היא שהוא התחיל את הסרט וסיים אותו והוא עדיין תקוע בפקק, באותו מקום, רק בגלל שהוא מדבר ערבית. אני לא מצליח להשתחרר מהמחשבה שאם הייתי שם אותו במקום אחר – אולי הוא היה מגיע לירח". 
