המפגש הראשון של בֶּלוּ סימיון פיינרו עם האותיות העבריות, לימים מרכיב מרכזי בעבודות האמנות שלו, התרחש לקראת בר־המצווה שלו. פיינרו, נער יהודי ברומניה שמשפחתו התכוננה לעלייה ארצה, התעתד לעלות לתורה בבית הכנסת הגדול והמפואר של בוקרשט. הוא לא הכיר את צורת האותיות העבריות ובטח לא ידע לקרוא אותן, אבל כחניך של חינוך סובייטי קשוח – מבחינתו לא זה מה שימנע ממנו לקרוא בתורה מול הקהילה היהודית בעיר ולהביא כבוד למשפחה. הוריו שכרו עבורו מורה והוא למד את כל הפרשה בעל פה, תוך שהוא זוכר את ההברות בלבד ולא מבין אף מילה. בזכות המאמץ וההשקעה, הקריאה בבית הכנסת עברה ללא שום טעות. עד היום הוא זוכר את הרושם שהותירו בו הצורות הזרות שלא הכיר. לימים האותיות הללו יחזרו שוב ושוב בעבודותיו, ורבים מהצופים שינסו לפענח את הסמלים המסתוריים ישתייכו לקהל שוחר אמנות ברחבי העולם שאינו דובר עברית.
השבוע יקבל פרופ' פיינרו, יליד 1959, את פרס ישראל בתחום העיצוב והאמנות הבינתחומית (קטגוריה חדשה בפרס, שמשלבת לראשונה בין אמנות לעיצוב). הוא אמן, אוצר ומרצה לאמנות באוניברסיטת חיפה, עיר מגוריו, ומרבה להציג את עבודותיו בארץ ובעולם. יצירותיו, לרוב פסלים ומיצבים, נוטות להיות בעלות אופי חידתי ואינן מתפענחות בקלות, אך בולטים בהם מוטיבים של אותיות עבריות ואלמנטים יהודיים שונים. פיינרו עושה שימוש רב בחומרים שונים, רבים מהם פשוטים ואורגניים – קליפות ביצים, נוצות, שיער, גבס, שעווה, עץ ועוד – וכן במכשירי חשמל ביתיים. עבודותיו מגוונות מאוד הן בקנה המידה שלהן – מעבודות־חוץ גדולות ממדים ועד ביצי תרנגולת – הן בחומרים, הן בנושאים שהן מציגות. למרות הקריירה הענפה שלו בארץ ובעולם, פיינרו כמעט אינו מוכר בציבוריות הישראלית, וגם בתוך שדה האמנות המקומי הוא מוכר באופן חלקי בלבד.
הרומן של פיינרו עם האמנות החזותית החל כבר בילדות, בזכות משפחה ומערכת חינוך שהעריכו ועודדו אמנות. "המתנות הכמעט־יחידות שקיבלתי מאבא שלי היו ספרי אמנות שהוא היה קונה בחנויות יד שנייה בבוקרשט", הוא מספר בריאיון. "ככה הגיע אליי גם הספר היחידי של אמן ישראלי שהוא מצא – ראובן רובין. זה היה המפגש הראשון שלי עם האמנות הישראלית. מעבר לספרים, אבא לקח אותנו לראות תערוכות בבוקרשט, בגלריות, במוזיאונים. גדלתי על זה".
לצד החשיפה הישירה לאמנות, פיינרו גם למד את התחום. "ברומניה למדנו בשתי משמרות, היו שלמדו בבית הספר בבוקר והיו שלמדו אחר הצהריים. אני למדתי אחר הצהריים, וכך בבוקר היה לי זמן ללמוד בבית ספר מיוחד לאמנות. למדתי שם ציור, פיסול, רישום, תולדות האמנות. זה לא היה 'חוג', הלימודים היו ברמה גבוהה והיית צריך לעבור מבחנים כדי להתקבל. בדיעבד הבנתי שחלק מהמורים שלימדו אותי שם היו אמנים ידועים, שהתפרנסו מהוראה".
לצד התובענות הלימודית, מערכת החינוך ברומניה לא הייתה מופת של חופש והתפתחות אישית. פיינרו זוכר גם את צדדיה הקשוחים: "הייתי לבוש כמו כולם, נער קומוניסטי עם עניבה אדומה, חולצה לבנה וסמל המדינה. כל יום היינו מעלים את הדגל ועומדים במסדר, ותמונת המנהיג הייתה תלויה בכל כיתה. חיינו בפחד מהרגע שנעשה משהו לא בסדר, שמישהו יחרוג מהחוק. יום אחד שיחקנו בכדור בכיתה, והוא פגע בתמונת המנהיג שעל הקיר, הפיל וניפץ אותה. קפאנו מפחד. כשהמחנכת גילתה, היא השתתפה איתנו בהסתרת המקרה כדי שהיא לא תואשם בשותפות לפשע. שילמנו בעצמנו במהירות לזגג שיכין זכוכית חדשה, והיה אסור שאף אחד ישמע על זה".
טופס שרוף
מעט אחרי בר המצווה של בלו, ב־1973, אושרה בקשת היציאה של משפחת פיינרו מרומניה. בלו עלה ארצה עם הוריו ואחיו הגדול. מתוך כמה אפשרויות שהסוכנות הציעה להוריו, והם בחרו להגיע למרכז הקליטה בצפת, בעיקר משום שהבינו שזו עיר עם אמנים, והסביבה הזו התאימה להם. בשנה שבה התגוררו בעיר הצפונית, בלו נשלח ללמוד בחטיבת ביניים ממלכתית־דתית. בשיעורים שוב פגש את השפה העברית מבלי להבין מילה, אבל המורה שלו, שעלתה מרומניה בעצמה, הייתה משלימה לו את החומר אחרי השיעורים.
העלייה ארצה הפגישה אותו גם עם מורכבות החברה הישראלית. הוא הופתע לגלות כי קיימות קבוצות שונות של יהודים, שאפילו מתפללים בבתי כנסת שונים על פי מוצאם: "בהתחלה לא הבנתי את הדיכוטומיה הזאת. הלכנו להתפלל בבית כנסת ספרדי שהיה קרוב אלינו, אבל אנשים ששמעו על זה אמרו שאנחנו אשכנזים אז אנחנו צריכים ללכת לבית הכנסת האשכנזי. לא הבנתי את זה. מה, הוא שייך לספרד? המקום היה נוח, יפה, מזמין, אנשים קיבלו אותנו יפה, אז מה הבעיה? אבל הוותיקים אמרו לנו 'לא, אתם צריכים ללכת לבתי כנסת אשכנזיים'".
לאחר שנה בצפת, בעקבות קרובי משפחה שעלו ארצה קודם לכן, עברה משפחת פיינרו לחיפה. בלו החל ללמוד בבית ספר תיכון מקצועי, במגמת אדריכלות ובנייה. החיבור לתחום הגיע מהבית; אביו, שהיה סטודנט לאמנות ערב מלחמת העולם השנייה ועבר את השואה במחנות עבודה, החליט אחרי המלחמה שנכון לעבור לתחום האדריכלות, כדי לבנות מחדש את הריסות המלחמה. לאחר עלייתם ארצה עבד האב כאדריכל בסולל־בונה וכמורה בתיכון. בלו, שלמד אמנות מילדות, נמשך אף הוא לעולמות הבנייה, ובסיום התיכון רצה להתגייס לצבא כעתודאי בלימודי אדריכלות, ואולם הדבר לא הסתייע. לאחר תקופה קצרה בחיל הים הוא נפלט מהצבא ונרשם ללימודי אמנות באוניברסיטת חיפה.
במהלך הלימודים בחיפה חשו פיינרו וכמה מחבריו שהלימודים באוניברסיטה המרוחקת ממרכזי האמנות בארץ אינם ברמה מאתגרת דיה מבחינתם, וניסו לעבור ל"בצלאל" בירושלים. משובת נעורים סיכלה את ניסיונו של בלו להתקרב אל המיינסטרים הישראלי. כאשר התבקש למלא בטופס את פרטיו האישיים, הוא עשה זאת בצורה בלתי שגרתית: "הייתי משוגע, ראיתי בזה עבודת אמנות, אז הגשתי להם אותו שרוף ותפור. אני עדיין רואה בזה עבודת אמנות, והייתי רוצה לקבל את הטופס בחזרה, אם במקרה שמרו אותו באיזה ארכיון. אבל הם לא ראו את זה בעין יפה. אחד המרצים שישבו בוועדה אמר: 'אתה רוצה לשרוף את בית הספר? לך תסתובב בג'בלאות, אתה לא צריך ללמוד'. הוא דיבר ביהירות ואני נפגעתי מאוד, כמעט בכיתי".
לאחר החוויה הטראומטית בבצלאל השלים פיינרו עם סיום לימודיו באוניברסיטת חיפה. עם זאת, בשנתו השלישית והאחרונה במוסד הוא חיפש מקורות השראה נוספים. אחד המרצים שלו בחיפה היה האמן אבנר כ"ץ, ופיינרו ביקש ממנו מכתבי המלצה לשלושה מרצים בכירים ב"מדרשה לאמנות" (כיום חלק ממכללת בית ברל) – רפי לביא, משה גרשוני, ויאיר גרבוז – שיקבלו אותו כתלמיד שלא מן המניין בקורסים שלהם. כ"ץ צייד את פיינרו בהמלצה חמה, ושלושת המרצים קיבלו אותו לשיעוריהם.
"אצל רפי לביא הספיקה לי פעם אחת", מתאר פיינרו. "הוא היה דומיננטי, טוטליטרי, הייתי בשוק. הוא היה בא עם תיק גדול, שם על השולחן, וקורא לתלמידים לבוא להראות את העבודות שלהם, אחד אחד לפי סדר האל"ף־בי"ת. מראים לו, הוא אומר את הביקורת, הכיתה צופה. זו הייתה ביקורת קטלנית, לא נעימה. לא אהבתי את זה, לא את צורת הביקורת ולא את ההתנהלות". פיינרו ניסה גם את הקורס של יאיר גרבוז, התרשם שהוא דומה בסגנונו וגם עליו ויתר.
המרצה השלישי, הצייר משה גרשוני, התגלה כמורה מזן שונה: "הוא נתן יחס אישי, שווה, למרות שהייתי נער. הוא שוחח איתנו על אמנות, ובין התלמידים שלו יש כמה שהצליחו מאוד, כמו ציבי גבע. בכל יום שישי הייתי נוסע לשיעורים האלה, ברכבת מחיפה לתל־אביב ומשם לרמת השרון. לפעמים גרשוני היה לוקח אותי ברכב שלו. למרות שלא הייתי סטודנט של המוסד הוא היה נותן לי חומרים, מאפשר לי לעשות מה שאני רוצה ומעביר ביקורת בסיום". המפגש עם תלמידי המדרשה אפשר לסטודנט החיפאי לצאת מהחממה שגדל בה ולפגוש עולמות חדשים. גרשוני גם הזמין אותו לביתו לארוחות משפחתיות ולשיחות על אמנות, ושם הכיר פיינרו גם אשתו דאז של גרשוני, האמנית ביאנקה אשל־גרשוני, ולילדיהם ארם ואורי שלימים הפכו גם הם לאמנים בולטים.
עוד במהלך לימודי התואר החל פיינרו להציג את עבודותיו בתערוכות. הוא התחיל בסביבה הקרובה שלו, במוזיאון חיפה. באותם ימים פרסם המוזיאון קול קורא לביאנלה לאמנים צעירים, פיינרו הגיש עבודה והתקבל. "אז לא היה מקובל להציג אמנים צעירים. הקול הקורא הזה היה חריג מאוד", הוא זוכר.
בית תלוי באוויר
לאחר הלימודים בחיפה המשיך פיינרו ללימודי תואר שני באוניברסיטת שיקגו. "הייתי שם שנתיים ונחשפתי להרבה מאוד דברים. ראיתי את המקורות של האמנות שחשבתי שהמציאו פה, כמו אמנות אדמה או אמנות קונספטואלית. גם בפיסול וגם בציור, ראיתי שם עבודות במוזיאונים שהיו אחד לאחד דברים שכאן עשו מאוחר יותר. באותה תקופה האוניברסיטאות בארה"ב היו מביאות אמנים ומבקרים לימי ביקור, כולל ביקורים בסטודיו של הסטודנטים. בדרך זו פגשתי הרבה אמנים ומבקרי אמנות שהייתי רק קורא עליהם, ופתאום זכיתי לדבר איתם ולהחליף דעות. הגיעו גם אנשים כמו חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה והסופר סול בלו, שלימד באוניברסיטה. נכנסתי להרבה קורסים שהרחיבו לי את המחשבה ואת החשיפה לעולם הגדול, לא רק באמנות".
השאיפה לפעול בתחום האמנות גברה אחרי התואר השני. לאחר כמה תוכניות "רזידנסי" (שהות־אמן) בכמה אקדמיות ברחבי אירופה והשתתפות בתערוכות בארץ ובעולם, השתתף פיינרו ב־1986 באחד מ"אירועי תל חי לאמנות בת זמננו", סדרת תערוכות ופסטיבלים שהתקיימו בתל־חי בשנות השמונים והתשעים והיו מרכז העשייה האמנותית העכשווית בארץ. הוא הציג שם מיצב ובו בית אטום מרחף ותלוי באוויר. אוצֵר בלגי שראה את העבודה הזמין אותו לבוא להציג בארצו, ופניירו עבר לכמה שנים לאנטוורפן שבבלגיה.
ההתייחסות של המבקרים הבלגים לעבודותיו הפתיעה אותו, ואף חוללה תפנית ביצירתו. "הצגתי שם אמנות שהייתה מקובלת באותם זמנים, אמנות אישית, אבל בביקורות כל הזמן קראו לי 'האמן היהודי'. לא אמרו 'האמן הישראלי', אלא היהודי. לא הבנתי מה הופך אותה לכזו. אמרתי לעצמי, מה זה? מה הם רואים בעבודות שאני לא רואה? לאט לאט התחלתי להתמודד יותר עם המקום היהודי הזה, לקרוא דברים ולחשוב".
באותה תקופה החל העיסוק האמנותי שלו בשפה העברית, בתורת הסוד ובקבלה. הוא מותח ביקורת על הניתוק של שדה האמנות הישראלי מהמקורות היהודיים. "למדתי באוניברסיטה גם פילוסופיה ומחשבת ישראל ואהבתי מאוד, אבל לא היה לזה שום חיבור לאמנות. האמנות תמיד הייתה בינלאומית, אוניברסלית, אפילו פעם אחת לא היה שיעור שחיבר בין העולמות. גם היום, כשאני מרצה לאדריכלות, אפשר לדבר על כנסיות, מסגדים – בבתי כנסת לא נוגעים. גם כשהיו לי תלמידים שביקשו יותר עיסוק בסוגיות האלו, הם נתקלו במערכת שלא יודעת לדבר איתם על זה, ובטח לא מעודדת אותם להתעסק בהקשרים יהודיים".
היית צריך להיות בבלגיה כדי ליצור אמנות יהודית?
"אז לא הייתי מודע לזה, אבל בדיעבד אני מבין שבארץ זה היה בלתי אפשרי באותה תקופה, מבחינת התגובות של שדה האמנות. במידה מסוימת זה לא השתנה הרבה. דברים רבים אחרים השתנו בחברה שלנו, אבל גם היום יש פה המון חשדנות ורתיעה ופחד מהמסורת. ראיתי את זה גם ביפן, כשהזמינו אותי להציג שם. גם להם יש חוסר בהירות בזהות שלהם. יש להם תרבות אדירה, אבל הם לא יודעים איפה הם נמצאים במתח שבין הנפש היפנית והרצון לקדמה מערבית. השהות בבלגיה אפשרה לי לעשות את מה שאני רוצה וגם שיהיה לי קהל שרוצה לראות ולהקשיב".
איך קהל שלא יודע לקרוא עברית מתמודד עם עבודות שמבוססות הרבה פעמים על אותיות ומילים עבריות?
"קח למשל את העבודה שלי 'ביצה', שמוצגת עכשיו בתערוכה על ייצוגים של א־לוהים במוזיאון היהודי בפראג. לקחתי ביצה וכתבתי עליה את פרק א' של ספר בראשית, בעברית כמובן. כשעבודה כזו מוצגת בפני אנשים הם רוצים לפענח אותה, להבין את מה שהם לא מבינים. הם מנסים לתת כבוד ומקום לתרבות שונה. נכון, הם לא יכולים לקרוא את הביצה עצמה, אבל הם יקראו את הכיתוב לצד העבודה וינסו להבין בכל זאת. בארץ הרבה פעמים אומרים 'אני לא מבין שום דבר בבראשית', 'זה של הדתיים'. לפעמים זה מגיע עם שאלות כמו 'אתה שומר מצוות? אתה דתי?'. כאילו אם יצרת משהו שקשור לתנ"ך אתה חוזר בתשובה, או שאתה רוצה להחזיר אחרים בתשובה".
"קח למשל את העבודה שלי 'ביצה'. כתבתי על ביצה את פרק א' של ספר בראשית, בעברית כמובן. בחו"ל אנשים רוצים לפענח אותה, נותנים כבוד לתרבות שונה, אפילו שהם לא יכולים לקרוא את הביצה עצמה. בארץ הרבה פעמים אומרים 'אני לא מבין שום דבר בתנ"ך', 'זה של דתיים'"
כדוגמה לגישה הזו מספר פיינרו על תגובתה של אוצרת ישראלית ידועה ליצירתו "מטבח יהודי", שהוצגה ב־2003 במוזיאון הרצליה. "היה שם מטבח עם קופסאות אור וצילומים של דפי תלמוד, והיו אמורים גם ללמוד מהדפים. התגובה שלה זכורה לי עד היום: 'בלו, אין לי שום ידע, שום דרך להתייחס בנושאים של תנ"ך'. כאמור, זה בכלל לא היה תנ"ך אלא דפי תלמוד, אבל נניח לזה. מבחינתה היצירה הייתה מחוץ להתייחסות ולשיח שלה. היא לא אומרת 'תסביר לי, תראה לי, מה היו הכוונות שלך', אלא 'אני לא מבינה ואין לי גישה לזה'. לעומת זאת בצרפת או בגרמניה למשל מנסים להבין. יש להם יחס של כבוד, הם מנסים לפענח, להבין מה זה אומר, איך מפרשים את זה".
מרד בישראליות
חוקר האמנות גדעון עפרת כתב כי "פיינרו הוא הנודד חסר הבית, השב ומבטא בעבודותיו את מצבו הקיומי של הפליט, שהוא גם מצבנו הקיומי האוניברסלי, מצב הגלות".
הזכרת שבביקורות בבלגיה כינו אותך אמן יהודי. נדמה לי שאכן בעבודות רבות שלך עולה משהו יהודי שאינו ארץ־ישראלי. יש אצלך הרבה יותר עיסוק בנדודים היהודיים ובגלות מאשר בחיים פה בארץ. העיסוק הזה הוא חלק מהמרד שלך בשדה הישראלי?
"כשהתחלתי בשנות השבעים זה מסר שהיה פסול כאן, הדיבור על גלות היה פסול. כמו שאתה אומר, רציתי להראות את הנדודים. למה שקוראים ישראליות יש ממד חזק של כוח, ואני רציתי להראות גם את התנועה, את הזרימה, שהיא הכרחית. אני רואה חשיבות רבה בתוך הישראליות לדבר על המחוץ לכאן, על המשמעות של נדודים רוחניים. זה לא פחות חשוב מהעיסוק במקומיות. הדברים האלה לא היו מאוד ברורים בעבר. יגאל צלמונה (אוצֵר וחוקר אמנות ישראלית; ד"כ) אמר לי פעם שאני שברתי את הכיוון שהיה נהוג בשדה. האמנות כאן הייתה מאוד ברורה וחזקה, מאוד מאצ'ואיסטית. אני באתי עם דברים כאלה שיכולים להיעלם, שבריריים, ישנם ואינם. גם בנושאים של העבודות וגם בטכניקות".
המרד של פיינרו בטון ששלט באמנות הישראלית בדורות הקודמים איננו קשור רק לעיסוק בגולה וב"שם", שחוזר בעבודותיו שוב ושוב, אלא גם למעין מרד שלו במודרניזם. אם להשתמש באמירתו הידועה של של הסוציולוג מקס ובר על "הסרת הקסם מהעולם" בעקבות ההשכלה, הנאורות, התיעוש והחילון, הרי שבעבודות של פיינרו הקסם חוזר ובגדול. לעיתים הוא חוזר בצורות עתיקות, באמצעות שימוש בשמות קדושים או בפסלים שהם מעין קמעות העושים שימוש בחומרים מן הטבע ובחומרי גוף (שיער, דם), או באופציות כמעט שמאניות עם תפירת בגדים מחלקי בגדים של אנשים שנפטרו, ולפעמים תוך שימוש בטכנולוגיה עצמה – החשמל. מנורות ניאון, מקררים או מכונות כביסה, אובייקטים חילוניים ונעדרי כל קדושה או פלא, מקבלים פתאום אצל פיינרו ממד של קסם ושל קדושה. כך למשל בתערוכתו בביתן הרומני בביאנלה של ונציה בשנת 2019, כאשר שלוש מכונות כביסה לבנות "כיבסו" באופן אינסופי הרים של כביסה לבנה במאבק היטהרות מכני־רוחני כאחד.
אתה מציג הרבה בחו"ל, יותר מאשר בארץ. זו מציאות שאתה חי איתה בשלום, או שאתה מרגיש שנדחקת להציג במקומות אחרים כי כאן יש פחות הזדמנויות?
"כל האמנים הישראלים רוצים תמיד להציג בחו"ל. אבל כן, אני רוצה להשפיע פה, לא להיות רק בקהילה הבינלאומית".
אילו יחסים יש לך עם השדה המקומי? אתה פועל פה כבר הרבה שנים. אתה מרגיש אאוטסיידר, מיינסטרים, אופוזיציונר? איפה אתה?
"קודם כול, אני מוכר לכולם וקשור עם כולם – מוזיאונים, גלריות, אוצרים, אמנים. יש לי עבודות באוספים החשובים והשתתפתי בעשרות תערוכות קבוצתיות, שחלקן חשובות בתולדות האמנות המקומית. עכשיו פחות עושים תערוכות מחקריות גדולות שעבדו עליהן, כתבו וחשבו זמן רב. עכשיו עושים מהר, אני מניח שעם פחות תקציבים; תוך חודשיים התערוכה צריכה להיות מוקמת. יש גם סוג של רדידות בחשיבה. יש יותר תערוכות פופוליסטיות שנועדו למשוך קהל. אפילו כשמביאים אמנים מחו"ל, מביאים אמנים ידועים שימכרו כרטיסים".
אתה מרגיש שבעולם כזה יש פחות מקום לאמנות כמו שלך, שצריכה יותר שהות וסבלנות?
"אני לא חושב, אבל אמנות צריכה לעורר שיח, והיום בארץ אין זמן בשביל זה. אוצרים תערוכות במיילים, לא באים לסטודיו בכלל, לא באים לשיחה, לשבת על כוס קפה ולדבר על אמנות ועל רעיונות. במצב כזה גם פחות לוקחים סיכונים, ועושים יותר דברים קלים שחוזרים על עצמם".
זה מוביל אותי לשאול על הפעילות שלך כאוצֵר. לצד הפעילות האמנותית שלך אתה גם אוצר תערוכות, בהן תערוכות גדולות כמו הביאנלה הים־תיכונית בחיפה. מתי התחלת את הפעילות הזו ומאיזה מקום אתה מגיע אליה?
"הפעולות הראשונות שלי כאוצר היו ב'פירמידה', מרכז אמנות חיפאי שהקמנו, קבוצה של כמה אמנים מהעיר, במבנה שקודם לכן היה בית ספר. שם היו התערוכות הראשונות שאצרתי. אחר כך התחלתי עם ההקמה של הביאנלה הים־תיכונית שהייתה פרויקט גדול ומחייב יותר, הפקה בינלאומית קשה.
"מבחינתי אוצרות היא פעולה אומנותית. התערוכה עצמה היא יצירה – החיבורים, הקונטקסט, המושגים. אני לא רואה אוצרות כפקידות של לסדר עבודות ושיהיה מקום לכולם, אלא כשלמות אחת. זה כמו לכתוב ספר. יש באוצרות חשיבה, אסטרטגיה, אינטואיטיביות. יש אוצרים שפועלים מאוד לוגי, מאוד חכם כביכול, אבל התוצאה לא מעניינת. לצערי אני מבקר בהמון תערוכות כאלה. אני נכנס, רואה, מקבל אינפורמציה, אבל לא קורה משהו. צריך תשוקה לאמנות ולאוצרות, וזה חסר. גם אצל סטודנטים צעירים אני רואה היום הרבה פחות תשוקה".
לקראת סיום שיחתנו, פיינרו מבקש להעביר מסר לאמנים צעירים: להיות מחוברים יותר לקהילה ופחות סגורים בתוך הסטודיו שלהם: "האמן של המאה ה־21 לא יכול להיות מנותק, עליו להיות הרבה יותר מעורב בחברה. עכשיו, אחרי שקיבלתי את הפרס, זה גם חלק מהאחריות שלי. המציאות משתנה וגם האמנים צריכים להשתנות. האמן במאה הזאת, עם כל השינויים, צריך להיות שונה. כולם עסוקים עכשיו בבינה מלאכותית, אני עשיתי עבודות עם בינה מלאכותית עוד לפני שנים בביאנלה בוונציה. עדיין אין לי תשובות איך צריכות להיראות תערוכות היום ופתיחות של תערוכות, אבל אני לא משתגע על פתיחות עם כוס יין, שמדברות לאחוז קטן מאוד מהקהל.
"אני חושב איך אני יכול להשפיע על מה שקורה בארץ. האמנות צריכה לאחד אותנו, אני לא יודע איך בדיוק, אני מחפש. אנחנו בסוג של טראומה ואנחנו מאוד מפורקים, כל אחד עם הדעות שלו, לא יכולים לדבר אחד עם השני ולחיות ביחד. לאמנות יש משמעות ותפקיד ביצירת האחדות. דברים קצת יותר מופשטים ומיסטיים, קצת מרוחקים מהאקטואליה וחיי היום־יום, חייבים להיכנס לנפש שלנו ולתת לנו כקבוצה, כעם, סוג של שפיות. האמנים צריכים לייצר ממד של חיפוש עצמי משותף שיוביל אותנו להיות עצמנו".
