תכולת הספרייה הספרייה שלי נעה ונושמת עם מסע החיים. היו תקופות שבהן אספתי ורכשתי המון ספרים, ולא יכולתי לעבור ליד חנות ספרים משומשים מבלי לצאת עם תיק כבד וארנק רזה. בשנים האחרונות אני במהלך של זיקוק ודיוק, שומר על התמצית וקונה רק ספר שילווה אותי לאורך שנים. יש בספרייה ספרות קודש, תלמוד ומדרש, חסידות וקבלה, ולצידם תקופות של ספרי פילוסופיה והגות, שהתחלפו בספרות יפה בזמן התואר הראשון שלמדתי בספרות. בהמשך מדפי השירה התחילו להיות עמוסים, ובמקביל התפתחה ספריית פסיכולוגיה ונפש. תמיד היה מקום נכבד גם לדתות ומיתוסים – דאואיזם, בודהיזם ואסלאם, המזרח הקדום ומיתולוגיות למיניהן. יש גם מדף לא גדול אבל שווה של ספרי אומנות, בעיקר האהובים עליי – טרנר, סזאן, וציור זן סיני.
שיטת מיון פעם אהבתי שהכול בבלגן. אהבתי את הזיווגים שנוצרו בין הרב קוק לפנחס שדה, בין יהודה עמיחי לרמח"ל, או בין ט"ס אליוט ורבי יוסף ג'יקיטיליה. הרגשתי שהזהות שלי בנויה מהחיבורים האלה ומהערבוב הזה. עם השנים משהו כן הסתדר ונוצרו מדורים – מדפי קודש ומדפי חול, מחקר והיסטוריה, מדפי שירה ופסיכולוגיה. לא בטוח שאני אוהב את השינוי שחל בספרייה ובתוכי, אולי הגיע הזמן לחזור קצת לערבוביה.
מדף קרוב ללב מדף השירה. לפרויד מיוחסת האמירה שבכל פינה נסתרת של הנפש שהוא הגיע אליה במחקריו, הוא מצא משורר שהגיע אליה לפניו. ספרי השירה שתמיד זמינים לי הם השירים הסופיים של רומי וחאפיז, ושירי המשורר ההודי רַבִּינְדְרָנָת טָאגוֹר. הם כמו חברים טובים שמכירים אותך מקרוב, עם הצדדים היפים והפחות יפים, ונותנים מילים של חמלה ונוכחות שתמיד רלוונטיות ומעוררות.
השפעת המלחמה המלחמה עוררה בי תחושת דחיפות גדולה, שמתבטאת לעיתים גם בקריאה אינטנסיבית יותר. הרגשתי צורך לחבר בין השפה הרגשית־טיפולית שנוכחת מאוד מתחילת המלחמה, לשפה של זהות יהודית וישראלית ומשמעות רחבה יותר של הימים שעוברים עלינו. חזרתי לעגנון, לאלי ויזל, לא"ד גורדון – דמויות שמחזיקות עבורי גשר מיוחד בין הקיומי והאישי ובין השייכות לסיפור היהודי והישראלי. במקביל אני קורא הרבה בתחום הטיפול והטראומה, לצורך העבודה שלי כמטפל במוזיקה עם חיילים שמתמודדים עם PTSD. וכמובן, ספר התהילים חזר להיות מרכזי בחיי – זו שירה שמבטאת ברגע אחד את האישי ואת הקולקטיבי ביותר, קורעת את הלב ומאחה אותו ברכות.
על ארבעה ספרים
מיכאל שלי // עמוס עוז | עם עובד, 1968
קראתי אותו לראשונה בתואר הראשון בספרות, ואני זוכר איך כל משפט ברומן הקודר והמזוקק הזה הכה בי כמו ברק. אחד הדברים שתפסו אותי הוא ההתמזגות של התת־מודע המוטרף של גיבורת הספר המיוסרת, חנה גונן, עם העיר ירושלים שבה מתרחש הסיפור. ירושלים הופכת לישות מופלאה ומאיימת, בדומה לאופן שבו תמיד חוויתי אותה כעיר הולדתי – קסומה ורודפנית, מחבקת ומביאה אותך עד לשיגעון ומעבר לו.
המתנה // חאפיז | מפרסית לאנגלית: דניאל לדינסקי; עברית: דרור עמית / עולם קטן, 2020
זה תרגום של תרגום, וכנראה הרבה אבד בדרך מהמקור הפרסי, ועדיין שירי חאפיז הם תופעה חד־פעמית של שירת הארה שובבה ומלאת חמלה. הוא מפלרטט עם א־לוהים, הבריאה ובני האדם ללא מעצורים, ומייצר אינטימיות עם הקורא ממרחק השנים. אין מצב שאני פותח את הספר ויוצא אותו בן־אדם אחרי שיר או שניים שנותנים בעיטה איפה שצריך, ומזכירים מהו הדבר היחיד החשוב בחיים האלו (נכון, אהבה).
הגדה של פסח עם ספר הזמנים // רבי יעקב ליינר מאיז'ביצה, לובלין תרס"ג
כשהייתי בן 15 חיפשתי הגדה מעניינת בחנות יד שנייה במאה שערים. ראיתי מהדורת צילום בכריכה רכה עם הכותרת המסקרנת "ספר הזמנים". מתוך כתב הרש"י הצפוף הציצו רעיונות שהשאירו אותי עם לב נפעם. המחבר כותב על התפילה כשאי אפשר להתפלל, על בכי העצים בחורף שמוליד פירות מתוקים באביב, ועל המאבק בין הרצון לחיות ובין המשיכה למוות. זאת ההגדה שלי כל פסח, למרות שהיא כבר מתפרקת לגמרי.
השמיים שבתוכי: יומנה של אתי הילסום | מהולנדית: שולמית במברגר / כתר, 2002
היומנים של אתי הילסום, שנכתבו בין השנים 1941־1943, הם יצירה מופלאה של חמלה וצמיחה בתוך שבר בלתי נתפס. הכתיבה שלה כל־כך קרובה ואנושית, ועם רבות מהחוויות יכולתי להזדהות. מדהים לראות כיצד ככל שהטבעת הנאצית מתהדקת והחיים נעשים בלתי אפשריים – משהו בה הולך ומזדכך והיא עוברת מעין מסע של הארה. אתי הילסום היא השראה ענקית עבורי ביכולת להרחיב את הלב עוד ועוד ולהכיל בתוכו את האימה ואת השמיים.
