"כשראיתי שאני לא מתקבלת לשום סמינר לא הייתה לי ברירה והלכתי ללמוד בסמינר אאוטלט, אבל לא אאוטלט של הביוקר בהרצליה. אאוטלט בירוחם. האאוטלט של האאוטלט. וזה לא נגמר שם. הגעתי לגיל שידוכים, פוגשת אותי שדכנית, אומרת 'מה פתאום, אין לי שום דבר נגד אחינו הספרדים, הם דווקא אנשים מקסימים. הנה למשל, מזל העוזרת שלי…'"
נעים מאוד, הניה שוחט, 30, נשואה ואמא לשלושה, סטנדאפיסטית ואושיית פייסבוק חרדית. אבא אשכנזי, אמא ספרדייה, הורים גרושים – לא נתוני פתיחה מדהימים כשמדובר במגזר החרדי. "אין לי סיפור חיים מרתק", היא חצי מתנצלת. ובכל זאת העלתה מופע סטנד־אפ המבוסס על חייה, "דברים שעיבדתי בדרך". בשנה האחרונה כבר הספיקה להופיע בפני אלפי נשים חרדיות ודתיות.
"עברתי כמה דברים בחיים שלימדו אותי המון, וייתכן שנוגעים בעוד אנשים. אני מדברת על חוויות של חוסר שייכות וחוסר קבלה בחברה שההפרדה וההגדרה היא נר לרגליה, מסיבות שחלקן מוצדקות אבל רובן בעיקר מצלקות. חוויות שבשעתו גרמו לי הרבה בכי וכאב, הפכו ברבות השנים לצחוק מריר ולשיר־זמר. זה מתחבר לילדות, להורים הגרושים, ועוד כמה דברים שלא בדיוק היו להיט בבני־ברק של שנות התשעים".
בהמשך המופע שלה היא נוגעת בחוויות יותר טריוויאליות. למשל קשייה של חרדית־דתייה שעובדת במשרד שרוב עובדיו אינם שומרים תורה ומצוות, בעיות תקשורת עם הבעל, קשיים בגידול הילדים, ערימות הכביסה, ולסיום החוויה החודשית במקווה השכונתי, שאותו היא מכנה מטעמי צניעות "המכולת".
שוחט היא חלק מגל אמניות חרדיות שפורחות בשנים האחרונות במגזר החרדי – הן מעלות סרטים והצגות, מופעי שירה, והכול על פי דרישות ההלכה ובתקציב מצומצם. "לא המצאתי את התרבות החרדית, זו תרבות מאוד מפותחת. לאנשים אין טלוויזיה בבית, אז חייבים לתת להם מענה כל הזמן, ובאמת בכל המופעים יש אולמות מפוצצים. המופעים עצמם מושקעים בטירוף, אבל התנאים זוועה – כיסאות פלסטיק ומסך מתקפל לסרט למשל. אני לקחתי את התרבות לנישה הקיצונית של סטנד־אפ על החיים שלי. היה לי הרבה יותר קל להביא איזו טרגדיה מז'אנר המרצות של 'גילו לסבתא שלי את המחלה', אבל אני באה בלי טרגדיה, באה עם עצמי ועם ההומור, ובעזרת הכלי הזה אני מנסה לעשות טוב בעולם".
להקריב את החולשות
"כאישה צועקת בעצמי, אני מבקשת מנשים להפסיק לצעוק על הבעל. כואב לי עליכן. אפשר להשיג את אותה התוצאה גם בדרכי נועם. גם כשאת צורחת, וגם כשאת עדינה – הוא לא מקשיב".
פתח־תקווה, שלהי אוגוסט בואכה אלול, 250 נשים במיטב מחלצותיהן מגיעות להופעה של שוחט, שלראשונה העלתה את "דברים שעיבדתי בדרך" בקופה פתוחה. שבוע קודם לכן היא עוד חששה שהאולם יהיה ריק, אבל הנה הוא מלא מפה לפה באמהות עייפות שבאו להשיב את נפשן. המופע של שוחט נולד בתקופה שבה גם בחברה החרדית מותר לדבר על הצדדים היפים פחות של החיים. "זה בהחלט שינוי שהרשתות החברתיות הובילו, הן נתנו קרקע פורייה לשמוע 'אוהבים אותך' כשאת כותבת על בעיות. אפשר אולי להרביץ לצוקרברג על האלגוריתם, אבל לפני המצאת הפייסבוק היה קשה מאוד להרים מופע כזה, וגם לפרסם אותו.
"אני מספרת על הכביסות, והבלגן והכלים החד־פעמיים שאני משתמשת בהם בארוחות שבת בלי אורחים. שווה לי להקריב את החולשות שלי על הבמה, כדי שכולן ירגישו טוב עם עצמן".
בהופעה שלה, שוחט מרשה לעצמה לצחוק גם על הטאבו הכי גדול של נשים דתיות בכלל, ונשים חרדיות בפרט – המקווה. "אני לא מבינה למה נשים מתלוננות", היא יורה בהופעה. "מאז שאנחנו נשואות יש לנו פריבילגיה להבריז מאירועים ולהגיד במבט מלא רושם: 'אני לא יכולה הערב', ואיש לא יטרח לבדוק אליבי".
לפני כשנתיים היא פתחה שרשור ממים על המקווה בקבוצת נשים חרדיות בפייסבוק, כדי לראות האם נשים מרשות לעצמן לדבר על זה. הפוסט זכה לכ־800 תגובות, והוכיח לשוחט שיש צמא גדול לעסוק בנושא. "אני זוכרת שאמרתי לעצמי 'הן רוצות לדבר על זה'. יש בצחוק משהו מרפא, ואם מישהי מצליחה בזכותי לקחת את היום הזה יותר בנוחות, יהיה זה שכרי".
לא בכל מופע היא מרשה לעצמה לדבר על הנושא הטעון הזה. בדרך כלל היא מגששת את השטח. "שקיעה", היא מכריזה, ומסתכלת לראות את התגובות. בדרך כלל די בהזכרת המילה כדי לעורר צחוק בקהל. את המקווה אגב היא לא מכנה בשמו, אלא "מכולת". "זה התחיל כאִלתור. בפעם הראשונה שדיברתי על זה, הייתי בחוג בית. בזווית העין קלטתי ילדה, ולא רציתי להגיד את המילה מקווה, הייתי צריכה מהר לאלתר כינוי אחר, ואז קפץ לי 'מכולת', 'פעם בחודש את הולכת למכולת', משם כבר נגזרו המושגים 'זבנית' לבלנית, 'רמי לוי' ו'איי־אם, פי־אם' למקווה שפתוח עד השעות המאוחרות של הלילה".
לא לכולם קל לעכל את ההומור שלה, שמותח את הגבולות. כך למשל היה בהופעה שהייתה אמורה להתקיים בפני מורות בסמינר בית־יעקב. הרכזת החברתית הזמינה אותה ל"ריאיון" טרום ההופעה. "'זו פאה?' היא מיד תהתה. בלי לומר לי שלום, מה נשמע. משם זה המשיך ל'באיזה סמינר למדת?'. ואני כבר לא בת 13, אני בת שלושים, יש לי ילדים, עבודה. למה לעזאזל אני בריאיון? ולסיום היא ביקשה ממני לשלוח לה את החומרים, כדי שתעבור עליהם. אמרתי לעצמי 'ראבאק, אולי תיפלט לי איזו קללה בטעות', ופרשתי מזה בעצמי. בואו, לא בכוח. סטנד־אפ זה מקום שאתה צריך להיות מחובר ומשוחרר. בסוף הלכתי לאירוע הזה כצופה מהצד כדי ללמוד, ראיתי את הקהל, ואמרתי תודה הקב"ה שלא הייתי שם. לא כל הופעה מתאימה, ויש הופעות שיכולות לפצוע אותך".
הופעה אחת כזאת התקיימה בערב נשים מאוד פופולרי. שוחט חיכתה להופיע באותו אירוע יוקרתי שמהווה מעין תו תקן ופותח דלתות. בפועל, היא נאלצה להופיע מול מאות נשים שסעדו מולה ולטענתה "לא הפסיקו לקשקש". היא מספרת שירדה מהבמה בבכי, ובמשך יומיים נשארה בפיג'מה בבית. אבל אז הגיע זר פרחים, ובפתק המצורף כתבה לה אחת הנשים שהיא דווקא כן הקשיבה לה במופע, ולראשונה מזה חודשים אחרי לידה, היא הרשתה לעצמה לצחוק בחופשיות. "זה הוכיח לי שלמרות הכול – ההופעה הייתה שווה את זה", מספרת שוחט.
לא להיות ליצן החצר
שוחט נולדה בצרפת, ויש לה שלושה אחים. כשהייתה בת ארבע התגרשו הוריה, והיא עלתה לארץ עם אמה. אביה נשאר בצרפת ונישא מחדש, והיא ואמה עברו להתגורר בבני־ברק. היא הייתה היחידה בכיתתה שהוריה גרושים. "זה היה בערך המשפט השלישי שהייתי אומרת לאנשים, ובתגובה קיבלתי מבט מרחם. אבל ידעתי שאני לא סוג ב'. באותה תקופה זה לא עבר לאנשים חלק בגרון, ואני אומרת את זה בכאב רב. מה ילד אשם? לא מספיק שהוא חווה חורבן בבית, אז החברה משדרת שמשהו תקול בו? עבר מאז הרבה זמן, והיום לצערי זה כבר פחות חריג להיות בת להורים גרושים במגזר החרדי.
"היו עוד תגובות כמו 'אתם לא נראים ילדים להורים גרושים, אתם ממש חכמים ומחונכים'. מה, ציפיתם שתגדל לנו קרן על הראש? והיה המשפט האוטומטי ששמענו 'אה, אז אבא חילוני?' כי זה פשוט לא נתפס לאנשים שאפשר להתגרש בגלל סיבות אחרות. בבני־ברק של ילדותי אפשר היה להתגרש רק אם משהו חריג קורה, אתם לא מסתדרים? אפעס תעשו משהו, תסתדרו".
אביה הגיע לבקר פעם בכמה שבועות, והיא גדלה עם אמה וליד סבה וסבתה שהיו לה כהורים. "הם היו מאוד מעורבים בגידול שלי. אמא הייתה היועצת הנפשית, וסבתא הייתה אחראית על הצד הפרקטי. היא ידעה מתי נגמרת לי הכרטיסייה ואם עשיתי שיעורי בית, כמו משפחה רוסית".
היא הייתה ילדה "מבולגנת, מפוזרת. היום היו מאבחנים אותי עם הפרעת קשב, אבל אז זה לא היה כל כך מודרני, אז הייתי סתם בלגניסטית".
עד כיתה ד' היא לא הייתה מקובלת במיוחד, אבל אז היא הבינה שיש לה כישרון אדיר – כישרון להצחיק. "והבנתי שהכוח הזה גובר על מעמד משפחתי, שיוך או כסף". לקח לה זמן להבין איך להשתמש בו בצורה הנכונה. "זה גיל כזה שאין לך פרופורציות. את יכולה להשתמש בהומור, בציניות ואפילו ברוע. המון שנים התחבטתי, כי היה לי רצון עז להשתייך לחברה, אבל לא להיות ליצן החצר. רציתי לצעוק 'היי, תראו, יש בי עוד דברים, אני לא רק מצחיקה'. נכון שההומור זה כרטיס הכניסה שלי, להגיד משהו שכולם חשבו ואף אחד לא אמר בקול. אבל לאט־לאט את גדלה ואת מגלה שאת יכולה לשבת ולא להצחיק ועדיין להיות קיימת".
כשהגיע זמנה לעלות לתיכון, היא ניגשה למבחני קבלה בכמה סמינרים בבני־ברק, ובזו אחר זו הגיעו התשובות, "לא". הורים גרושים ואמא ממוצא ספרדי הם לא מקדם מכירות מזהיר במגזר החרדי. חלק מהמכתבים הועלמו על ידי אמה שניסתה להגן עליה. לבסוף היא מצאה את עצמה בתיכון "האאוטלט של האאוטלטים", שאליו הגיעו בנות שלא התקבלו לאף מוסד חרדי אחר. "לא הבנתי מה אני עושה שם. למה? הייתי ילדה טובה מבית יעקב. היו שם בנות שהלכו לקולנוע, לאן אני הלכתי? לגן ורשה? מהילדה ה"מקולקלת" של בית־יעקב, הפכתי לרבנית של התיכון".
למרות זאת היא ניסתה להפיק את המרב מהשנים שם. "למדתי עם השנים שלפני שאנחנו חרדים, גברים, נשים, חילונים – אנחנו אנשים. לב פוגש לב. לא סתם קראתי למופע שלי 'דברים שעיבדתי בדרך'. בסוף הלבבות יתחברו, לא משנה מאיזה תיכון הגעת או עם אילו בעיות. בהופעה ישבה חברה שלי צוף, קיבוצניקית חילונית, ואני שומעת אותה צוחקת, ואני אומרת לעצמי 'ממה היא צוחקת? הרי יש כאן דברים מגזריים'. אבל בסוף כולנו אותו הדבר. הלוואי שיכולתי להסתכל על אנשים באופן יומיומי בלי התבנית שלהם, אני מבקרת את זה ונופלת בזה בעצמי".
במהלך ההופעה מתברר לי שבוגרות האאוטלט המדובר יושבות ממש מאחוריי. כששוחט מתארת שלמדה המון, "בעיקר לעשות שפם־גבות בחוט בהפסקה. לפעמים המורה הייתה נכנסת והיית נשארת רק עם גבה אחת מסודרת", הן שואגות מצחוק.
גם בתיכון נפתחו לה הדלתות בעזרת הצחוק. "היו חבורות של בנות שבאו יחד – תימניות ומרוקאיות, ופתאום 'הניה', ילדה עם שם של גפילטע. מה כבר יכולתי לעשות? זרקתי בדיחה, ועוד בדיחה, וזה המיס את החומות".
אמה לא הפסיקה לומר לה שהיא שם בשליחות. "אבל ילדה בת 14, מה מעניין אותה שליחות, את לא רוצה להיות הרבנית או הדוגמה של מישהי. היה לי חלום להיות כמו כולם, אבל תמיד הייתי שונה".
היום ילדיה לומדים במוסדות חרדיים פתוחים. "לא שוליים חלילה, אבל גם לא יותר דוסיים ממה שאני. היום חרדים פתוחים זה זרם מלכתחילה. הבעיה מתחילה כשהם מנסים להתרפס בפני מוסדות שלא מתאימים להם, במין 'סליחה שאנחנו קיימים'. היום יש מקום מתאים לכולם".
***
התחנה הבאה שלה הייתה לימודי הנדסת מחשב, אבל מהר מאוד הבינה שזה לא בשבילה ("למורת רוחה של אמי, ששילמה המון וחלמה המון"). חברה טובה ייעצה לה לנתב את היצירתיות לתחום הפרסום. "ובאמת אמרתי לעצמי, אם אני יכולה להיות המלכה של הפרסום למה שאני אהיה השפחה של המחשבים?"
קטע שלם במופע שלה מוקדש לנישואיה ליהושע שוחט. "אנשים הרימו גבה מה לבחור חרדי נורמלי ממוצא אשכנזי, עם בחורה חצי ספרדייה ובת להורים גרושים? כולם חשבו שיש לו חלילה איזו בעיה". אחרי שנישאו הם עברו לגור בארצות־הברית, בעקבות עבודתו, והניה נחתה במקום זר לה. את החלום לממש את היצירתיות, היא החליפה בעבודה פרקטית בחנות לממכר פרלינים.
"מצאתי את עצמי חולמת שאני סופרת, אבל בפועל רבה עם ילדים על כמה שוקולד הם יכולים לקנות בכסף שיש להם. הייתי נורא מתוסכלת מזה שבארץ כנראה הייתי סמנכ"לית משרד פרסום, וכאן אני מוכרת". אחרי שילדה את בנה הבכור, החליטו בני הזוג לחזור ארצה, ושוחט אכן השתלבה בתחום הפרסום בארץ. אולם החלום הנוצץ התברר כלא יותר מעבודה שוחקת, ומהר מאוד הבינה כי מאחורי הלקוחות הנוצצים והתקציבים הגדולים מסתתרת הרבה עבודה קשה. "זו עבודה עם יעדים לא אנושיים, כל הזמן צריך לשקר ולחייך ולתת לאנשים הרגשה טובה. אין לך זמן לנשמה – עוד טירוף לפני חג, ועוד אירוע. הרגשתי שאני שוכחת מי אני. ובטח שלא יכולתי להיות אמא, עבדתי עד שש־שבע לאלוקי הפרסום, גם כשהורדתי שעות הרגשתי שאני לא יודעת להפיל את העט ברבע לארבע".
היא החליטה לעזוב ועברה לעבוד בהסתדרות. הקולגות מסביב חשבו שהשתגעה. אחת מהן אמרה לה "מה את הולכת לעשות? למיין עטים?" אבל שוחט כבר הרגישה שהיא כבר לא אמא ולא הניה. בהסתדרות חיכו לה שעות נוחות, "חלומה של כל אם בישראל", ותנאים טובים, "בעשר שותים קפה, ב־12 אוכלים סלט, בשתיים מקבלים תלושים לחג ובארבע אין לך אפילו טלפון אחד מהעבודה". הספיקו לה כמה שנים שם כדי להבין שהיא רוצה מהחיים יותר.
"ברוך השם התסכולים מגיעים ודוחפים אותי קדימה. התסכול הגיע ממקום מושכל. אמרתי לעצמי, כל כך נוח לך פה שאת לא תסתכלי ימינה ושמאלה ולא תזוזי. כי בכל אירוע הוועד נותן לך מתנה, ופעם בשנה יש חופשת גיבוש באילת. ומצד שני יש איזשהו שעון מעורר בפנים שדופק ואומר 'יש לך שעת רצון, קומי'". היא החלה לקחת עבודות כתיבה וכעבור שנה וחצי, כשהרגישה שיש לה מספיק עבודות שיאפשרו לה לעזוב את עבודתה המסודרת, היא פנתה לאדמו"ר מפרמישלאן וביקשה את ברכתו. "הוא אמר לי 'ברכה והצלחה'. הייתי די המומה, יצאתי ואמרתי ליהושע, 'הרב אמר לי ברכה והצלחה' ויהושע ענה: 'זהו, שאלת רב, סעי'".
כשניגשה לבוס שלה והודיעה שהיא עוזבת, הוא לא ניסה לעצור בעדה, לא הציע העלאה ולא שכנע. "הוא אמר לי 'בחוץ את תרוויחי יותר ותיהני יותר, לכי תתקדמי'". בלב פנימה היה לה טיעון בסיסי ששכנע אותה לצאת להרפתקת העצמאות. "אמרתי לעצמי, אני לא בחורה עם פאסון, מקסימום אלך להיות טלפנית. מה יכול להיות. גם עזבתי בצורה יפה, אולי יסכימו לקבל אותי חזרה.
מאז יציאתה לעצמאות היא מתפרנסת ממופעים ומכתיבה. מועד פגישתנו הוא סמוך לתקופת החגים, וכמו כל העצמאים, גם היא לא קיבלה תווי שי מאף אחד. במקום ללכת ולבזבז אותם בקניון, היא מתרגלת אמונה. "כן, החגים הגיעו וחסרים לי התווים. כשיש לך תווים את הולכת לקניון ושוכחת את המצב בבנק, ומצד שני עייפתי מלעבוד את אלוקי התלוש. ואני מרגישה שמאז היציאה לעצמאות אני נמצאת בתקשורת ישירה עם אלוקים. כמו אברכים שאומרים שהם חיים בניסים, כך גם אני מרגישה. התפילה נעשתה אחרת. אני לא מתפללת 'תן לי איקס הופעות' אלא תן לי ברכה ושלווה בחיים שלי, שיהיה לי מה שאני צריכה ובכיף. זה לא אומר שאני חיה בלה־לה־לנד, יש יעדים עסקיים, אבל יש גם אמונה.
"זו לא חוכמה להסתכל אחורה ולהגיד 'הצלחתי'. עשיתי הרבה דברים והם לא הצליחו. אמא שלי עצמאית, ועשר שנים הייתי שכירה כי לא רציתי להיכנס ללונה פארק הזה. בעבר הבטחתי לעצמי שאם צריך אהיה קופאית, העיקר לא עצמאית".
לנשים במצבה שמתלבטות אם לעזוב את המוּכר והבטוח, היא לא מייעצת באופן אוטומטי לקום וללכת. "הרבה נשים מְתחזקות קו מחשבה שמוּנע מפחד קבוע, לפיו צריך לאחוז ביציבות גם אם מדובר ב־3,000 שקל בתלוש משכורת. אני לא אומרת – צאו ותעזבו. זה לא תמיד הולך, אבל הקסם הוא בלשחרר, להרשות לעצמך לנסות לעשות שטות, שם הקסם. התוצאה היא לא שלי, הכול יכול היה לצאת מבאס, להיות גרוע, אבל הייתי מגיעה לגיל ארבעים ואומרת 'לא ניסיתי'. המפץ הגדול זה מאלוקים, הוא רצה. מישהי אמרה לי לא מזמן 'עזבתי את העבודה ואת נתת לי כוח'. שלא תבוא אליי כשתיגמר לה האבטלה. אולי נתתי לה כוח, אבל לא אחריות", היא צוחקת.
בסוף ההופעה היא מרצינה לכמה דקות ומבקשת להעביר מסר – "תהיו סלחניות יותר כלפי עצמכן, רחמניות". "גיליתי שאחרי הצחוק הלבבות נפתחים ואנחנו יותר קשובות, אז אני מרשה לעצמי להעביר גם מסר. צחוק זה כיף ומשחרר, אבל הכי כיף שכל אחת חוזרת הביתה טיפה יותר טובה".
