מאור קפלן חושפת את הדברים שהנוער הדתי לא מדבר עליהם

כבר יותר מעשור שמאור קפלן היא אחד השמות הבולטים ביותר בתחום החינוך למיניות בריאה. בציבור הדתי, ובוודאי החרד"לי, היא נחשבת לאחת מחלוצות התחום. "המילה 'מיניות' היום נחשבת לגיטימית לגמרי", היא אומרת, "אבל בתחילת הדרך לא רצו לפרסם מודעה בעיתוני המגזר על תוכניות להנחיית מיניות בריאה. וכשפרסמתי תוכנית על מיניות בגיל הרך אמא שלי אמרה לי, 'אל תגזימי'".

התחום הפך לקונצנזוס שגם במקומות השמרניים ביותר מדברים עליו, אבל הידע נשאר דל. "רציתי להמשיך להתמקצע אבל גיליתי שאין עוד ידע", נזכרת קפלן, "הבנתי שצריך ליצור אותו ושהדרך היא ללמוד מהשטח עצמו".

במטרה לצלול לעומק התחום החליטה קפלן להקדיש את הדוקטורט שלה לנושא. המחקר פורסם תחת הכותרת "אי־הלימה מוסרית בקרב מתבגרים יהודים דתיים כתוצאה מהקונפליקט בין אמונתם הדתית לבין מיניותם", ונערך בהנחיית פרופ' עטרת גבירץ־מידן ופרופ' יעל לצר באוניברסיטת חיפה.

לפי קפלן מעטים המחקרים שנעשו בתחום ההתנהגות המינית של בני נוער דתיים, ועוד פחות בציבור החרד"לי, מה שהיא כן הצליחה לעשות. "60 אחוז מבני הנוער שנסקרו נמצאים בישיבות ואולפנות עם פנימייה. 40 אחוז דיווחו שהם גדלו בחינוך בהפרדה מלאה גם בבוקר וגם אחר הצהריים. הפצתי את הקישור בין השאר דרך הווטסאפ כדי להגיע לחבר'ה היותר שמרנים. המנחות שלי לא האמינו שאצליח, הן חשבו שתידרש לי שנה להגיע ל־800 שאלונים. אבל תוך חודשיים 1,300 נסקרים ענו על השאלון. הייתה היענות גדולה מאוד, אני מרגישה שבני נוער נהנו לענות על זה, כי הם סוף־סוף יכלו 'להודות' בפני מישהו במה שהם עושים. זה שאלון שלוקח 20 דקות למלא, אבל כמעט אף אחד לא עזב באמצע והם באמת סיפרו על ההתנהגויות המיניות שלהם". בסופו של דבר השתתפו במחקר 1,050 מתבגרים דתיים בגילאי 16–20.

קפלן, בת 37, גרה בירושלים, נשואה ליועד ואם לשמונה, מנהלת עסק של סדנאות למיניות בריאה, מנהלת תוכנית הכשרת מנחות מיניות במכון "באר אמונה", מרצה במדרשה בבר־אילן ובמבח״ר.

איך הגעת לתחום?

"סבתא שלי, הרבנית רחל נריה, הייתה השראה בשבילי. היא הייתה אחת הראשונות במגזר שהלכה בין מקומות בארץ ודיברה על הנושאים האלה. היא כתבה את הספר 'מול מבוכת המתירנות' – כשהייתי בגיל בת מצווה זה היה הספר שקראו. מעולם לא דיברתי איתה על הנושא אבל איפשהו היא נמצאת שם ברקע. באחת הפגישות על הדוקטורט שאלו אותי 'מה השריטה שלך?' – ישבתי וחשבתי ואמרתי במעט מבוכה שאין לי. לקח לי זמן להודות שלא הגעתי לדבר על מיניות מתוך סיפור של כאב ומצוקה וקושי, אלא דווקא ממקום טוב, פשוט וטבעי. עם הזמן גיליתי שזו לא החוויה של כולם. הבנתי שאולי זו מתנה שאני צריכה לעבוד איתה.

"הרבה זמן הרגשתי שאני צריכה להתנצל שזה לא כואב ומורכב אצלי, שלא עברתי פגיעה מינית – אבל במסלול האישי שלי זה לא עבר דרך שם. אנשים לא רגילים שבאים לטפל בנושאים כאלה מתוך הטוב, אבל לדעתי דווקא בתחום של מיניות בריאה העולם צמא לשמוע על הטוב, אנחנו מספיק שרוטים מהסביבה, מפורנו, מחוויות לא טובות או מפגיעות ויש כמיהה לשמוע שיש מיניות טובה וטבעית. יש לי הרבה אמון בטוב של המיניות, לא משנה איזו שריטה מישהו סוחב וכמה העולם שלנו יכול לעוות דברים, זה יכול להיות מתוק. נכון שזה נושא שיש בו הרבה כאב ומורכבות, אז הרבה שנים השתפשפתי בכאבים בעניין הזה, הלב שלי פתוח שם ואני מדברת בזהירות ולא מתוך מחשבה שיש מסלול אחד שבו צריך ללכת".

אחרי שנים של עיסוק בתחום היא יודעת להגיד שזה חלחל אליה הביתה, "אני מודה על היש יותר ויותר – על האיש שלי ועל האהבה שלנו. יש תקופות שזה גרם לי להיות חשדנית מאוד. כי את לומדת שהאתגרים הם לא רק אצל בני נוער, גם ילדים, ומבוגרים נפגשים עם אתגרים. זה שאדם התחתן לא אומר שהוא לא צריך ללמוד על גבולות מול המדיה. היום אני לא ככה, אני מלאת אופטימיות, אני מאמינה בנוער ובכוחות שלהם, אני מאמינה בילדים שלי ובזה שאנחנו יוצרים אצלם חוסן ושהם פחות יהיו זקוקים לריגושים. אני עושה את שלי ומאמינה שלא אתרגש גם אם הם יפגשו אתגרים. יש לי הרבה אמון באהבה, בילדים ובמיניות – רכשתי אותו דרך התמודדות עם החרדה".

///

קפלן מודה שלא פעם נשמעים קולות של תחושת מיאוס מהרומנטיזציה שעושים למיניות, כמו כשמדברים על היופי של מצוות עונה או על הקסם של המחזוריות הנשית, אבל יש אתגרים ועבורם היא מבקשת לתת כלים, כמו למשל עבור השנים שלפני החתונה, והמורכבויות שהתקופה שלנו מציפה. "אנחנו מתחילים להרגיש את התשוקה המינית בגיל צעיר ולפי ההלכה אסור לממש אותה לפני החתונה. מה עושים עם כל התשוקה הזאת? העובדה שאנחנו מופצצים בתכנים מיניים מעצבת לנו תסריט מיני, והעובדה שפורנוגרפיה הפכה כל כך נגישה יוצרת התלבטויות בנושא הזהות המינית. במקומות האלה עדיין יש המון בדידות ואין בכלל רוויה".

אנחנו מתחילים להרגיש את התשוקה המינית בגיל צעיר, ולפי ההלכה אסור לממש אותה לפני החתונה. מה עושים עם כל התשוקה הזאת? העובדה שאנחנו מופצצים בתכנים מיניים מעצבת לנו תסריט מיני, והעובדה שפורנוגרפיה הפכה כל כך נגישה יוצרת התלבטויות בנושא הזהות המינית

אולי הרוויה הזו נובעת מתחושת חוסר מקצועיות?

"אני מכשירה מנחות בתוכנית של באר אמונה, זו תוכנית אינטנסיבית ומלאה בתוכן ויוצאות משם מנחות מדהימות. יש מתח מובנה בחינוך מיני בציבור הדתי, כי אמורים להיות במגע מיני רק אחרי החתונה, אבל בשטח יש כל מיני מצבים וצריך ללכת על קו דק שבו מצד אחד אני שותפה מלאה לעולם הדתי, אני לא מגיעה מבחוץ ולא רוצה לתת חינוך מיני חילוני. הלכה ויראת שמיים חשובות לי ויש לי אינטרס כמו של המוסד החינוכי. ומצד שני אני רוצה לתת מענה למי שכן פעיל מינית או שהשאלות האלה מעסיקות אותו. השאלה היא לא של התמקצעות, אלא של איזונים דקים שלא כולם מצליחים למצוא. לכן לא כל אחת שתצא תצליח, משום שהדרישות של המוסדות בתחום הזה מאוד גבוהות".

יכול להיות שבסדנה רגילה צריך גם להתייחס לצד הטיפולי כמענה למצבים הלא בריאים שכל כך נפוצים?

"צריך לעשות הבחנה בין מצב שדורש טיפול למצב שמצריך לב פתוח. למשל גילו שבחור צפה בפורנו במחשבים של הישיבה, אמרו לו שהוא לא יכול לחזור אם הוא לא הולך לטיפול. אבל המטפל לא ראה במה יש לטפל. לא כל נער שצפה בפורנו זקוק לטיפול – זה לא דבר טוב אבל זה גם לא הגיוני ש־75 אחוז מהבנים, שהעידו שצפו בפורנו, צריכים טיפול. היום זו הנורמה ואנחנו צריכים לתת כלים להתמודד איתה. כלים זה למשל להבין שאם אתה צופה זה לא אומר שאתה רע, אל תספור נפילות אלא הצלחות, עדיף לא לעסוק באשמה אלא בהתקדמות. כשמורות אומרות לי שהן לא מטפלות אני אומרת להן שצריך בעיקר לב פתוח. שאם תלמידה תשתף אותה בהתמודדות צריך לדאוג שהיא לא תרגיש שערכה יורד או שהיא מאכזבת. מורה צריכה להגיד 'אני שמחה ששיתפת, זה נושא שיש בו הרבה אשמה, אני לא מספיק מבינה בתחום', ואז או שתלמדי ותחזרי אליה או שתפני אותה לגורם מקצועי.

"להיות מתווכת עם לב פתוח זה המון. בחברה הדתית משתמשים מהר מאוד במילה 'התמכרות'. אבל בהגדרה המקצועית זו לא התמכרות, אולי שימוש לרעה, וחשוב לא להכניס את זה סתם לכותרת של התמכרות, כדי שנדע שאנחנו יכולים לטפל בזה ושלא צריך לשלוח את התלמיד לרטורנו".

לפי הנתונים שלך ל־48 אחוז מהבנים יש תוכנת סינון בטלפון ובכל זאת 75 אחוזים דיווחו שהם צופים בתכנים מיניים, הסינון אפקטיבי בכלל?

"מי שרוצה להגיע לתכנים מיניים תמיד יגלה איך, הסינון אפקטיבי למי שרוצה שזה יעזור לו. סינון זו לא דרך חינוך, הוא חייב להגיע לצד מוטיבציה ורצון. הרבה פעמים אמהות אומרות שהן גילו שהילד נחשף לתוכן מיני, אז הן קנו לו טלפון טיפש או הגבירו את רמת הסינון. זה לא יפתור את הבעיה, יש סביבו מספיק ילדים עם סמארטפון. אם את לא מדברת על השורש הוא ימצא את הדרך. הסינון עוזר למי שלא רוצה לראות, כי כשהתוכן קופץ לך מאוד מאתגר לא לצפות. לי יש סינון בטלפון כי לא נעים לי לראות את הפרסומות האלה, אז הסינון אפקטיבי עבורי".

מהנתונים עולה שבחינוך הנפרד 37 אחוזים מתלבטים לגבי הזהות המינית שלהם, לעומת 30 אחוזים בחינוך מעורב. יכול להיות שזו ריאקציה לעיסוק האובססיבי והפחד מהשתלטות הפרוגרס?

"ההזרה לא מאפשרת לתלמיד להתייחס לנושא ולמורים לטפל בו. כמו שילד שצופה בתוכן מיני לא צריך מכון גמילה, אלא מבוגר שלא ייבהל ויגיד לו שאפשר להתקדם. כך גם בנושא הזה הרבה פעמים פשוט צריך ויסות ומישהו שירגיע וייתן פשר לתחושות".

קפלן מסבירה שהשאיפה שלה היא להגיע למצב שלא יצטרכו אותה. "לכן אני הכי אוהבת לתת כלים למבוגר האחראי, שזה אומר השתלמות למורות או סדנאות להורים. כשהייתי בכיתה ו' הייתה לי שיחה עם האחות על מחזור. היום כבר אין שיחה עם אחות, יש כל מיני תוכניות יפות שמעבירים. אני מוכנה להגיע לכיתות כאלה רק ביחד עם האמהות. יש משהו לא טבעי בכך שהן שומעות על מחזור ממישהי שהן לא מכירות, שאין להן איתה אינטימיות. כשיושבות אמהות ובנות יחד זה נראה אחרת. נכון, צריך עזרה חיצונית של מנחה, אבל השותפות של האמהות היא קריטית, אני רוצה את החיבור ביניהן. תמיד אחרי סדנאות כאלה אני אומרת שלא יימאס לי מזה בחיים, כי זה פשוט מהמם. יש שם גם ממד של תיקון. אנחנו דיברנו רק עם חברות. אני לא באה בטענות לדור ההורים, אבל השפה הזאת לא הייתה מפותחת".

///

קפלן מכירה את השטח כבר הרבה שנים. ובכל זאת, יש נתונים במחקר שהפתיעו אותה מאוד. "הופתעתי למשל מהאחוזים של אוננות נשית והתדירות שלה. לא היו שום נתונים מחקריים על זה בעבר, וההערכה שלי הייתה שבערך 20 אחוז מהבנות מאוננות. במחקר עצמו עלה שיותר מ־60 אחוז דיווחו על כך, זה נתון מטורף והוא ממש שינה לי משהו בתפיסה. אני מתכננת גם לשנות את הסדנאות בעקבות התוצאה. מכל הנושאים זה אולי הנושא הכי מושתק והכי לא מדובר, לא רק בציבור הדתי. יש לי ביוטיוב כל מיני סרטונים לנערות, אבל בסרטון על אוננות יש פי 5 צפיות מכל השאר. בתואר השני עשיתי מחקר איכותני וראיינתי בנות על הביוגרפיה המינית שלהן. מתוך 14 בנות, עשר דיברו על אוננות. הן תיארו חוויות מאוד קשות סביב זה, המון אשמה ושנאה עצמית, תחושה שאני פוגעת בעצמי או בבית העתידי שלי. יש חוסר פרופורציה בין המעשה למשקעים הרגשיים סביבו. אצל בנות יש אפילו יותר אשמה ובושה מינית מאוננות מאשר ממגע בבני המין השני – למרות שמבחינה הלכתית מגע הוא הרבה יותר מורכב".

בחברה מעורבת יש הכי הרבה התנסויות עם בני המין השני, ובחברה נפרדת יש הכי הרבה התנסויות בתוך אותו מין. לא הופתעתי שיש יותר התלבטויות על זהות מינית בחברה נפרדת, אבל ההתנסויות מנפצות תפיסה

את חושבת שהן שואלות את האשמה הזו מהגברים?

"יכול להיות. בגלל שזה נושא מושתק, המבט היחיד שהן מכירות הוא דרך גברים. הייתי מצפה שאצל בנים רמות האשמה יהיו גבוהות יותר, אבל זה לא מה שאנחנו רואים. כשנושא מושתק אז כל אחת חושבת שהיא היחידה. אני לא מקבלת לייעוץ פרטני, אבל הייתה פעם שחרגתי וקיבלתי מישהי. היא הייתה בת 24 ואמרה שהיא לא יכולה לצאת לדייטים, 'מהילדות אני תקועה עם זה ועד שלא אפתור את זה אני מרגישה שלא אצליח להתחתן'. בראש שלי חשבתי שהיא מדברת על אונס קבוצתי ואז היא אומרת לי, 'אני מאוננת'. זה חסר פרופורציה לחלוטין. היא לא האמינה שזאת התגובה שלי עד שאמרתי לה שחצאית המיני שלה הרבה יותר מורכבת הלכתית. זו אומנות איך להתייחס לזה בבתי ספר, גם כי ביהדות יש תפיסות שונות לגבי זה וגם כי מורות אומרות לי שנכון שזה מעסיק שני שליש מהבנות, אבל מה עם השליש שלא? הן לא רוצות להכניס אותן לזה. והן צודקות. זה נכון בכלל בנושא של חינוך למיניות בריאה – כמו כאלה שלא צופות בפורנו, וצריך לא לשבור להן את התמימות".

הנושא השני שהפתיע אותה עסק בדמיון בין האזורים השמרניים והליברלים בחברה. "שמתי שני תרשימים אחד ליד השני – תרשים של התנסויות בין המינים, ותרשים של התנסויות בתוך אותו מין, וראיתי שזו תמונת ראי אחד של השני. בחברה מעורבת יש הכי הרבה התנסויות עם בני המין השני – 29 אחוז לעומת 20 אחוז בחינוך נפרד, ובחברה נפרדת לגמרי יש הכי הרבה התנסויות בתוך אותו מין, כ־13 אחוז לעומת 7 אחוז בחינוך מעורב. הייתי חושבת שבחברה מעורבת יש באופן כללי יותר התנסויות ובפועל יש אותה כמות של התנסויות מיניות בכל החברות, הן לא הולכות לשום מקום. לעומת זאת, לא הופתעתי שיש יותר התלבטויות על זהות מינית בחברה נפרדת אבל ההתנסויות מנפצות איזו תפיסה. לאחרונה עשיתי תיאום ציפיות לקראת השתלמות באולפנה מאוד שמרנית, וכשהעליתי את הנושא של נטייה מינית הם אמרו שלא צריך, שאצלם זה לא קיים. אני חושבת שבמקומות יותר נפרדים באמת חושבים שזה לא קיים, וברור שאם מישהי מתלבטת אז היא לא תעז לשתף בזה. ואז ממילא זה מלווה אותה והיא בלופ שקשה לצאת ממנו. אמרתי ליועצת שגם אם הן לא מתלבטות אז יש להן בן דוד שיצא מהארון או את עדן חסון, וחשוב לתווך את הנושא".

המוסדות וההנהגה מנהלים הרבה פעמים מלחמה מול התופעות האלה, אולי זה הגיוני שלא ירצו לתת לזה במה?

"החוויה הכי טראומתית שלי מסדנה הייתה שדיברתי על הנושא הזה והמנהל ממש יצא עליי. הוא אמר 'את לא תגידי שזה מעסיק את הבנות שלנו, את לא תדברי עליהן לשון הרע'. זה היה לפני שמונה שנים, מעניין אם כבר יש לו תלמידות שיצאו מהארון. אני עד היום לא מגיעה לשם, אולי עכשיו הוא יתקשר להתנצל. הוא חשב שאני מציגה את הבנות כרעות אבל אני לא באה לבנות בטענות, הן לא עושות משהו רע. הקב"ה מוליד כל דור עם תפאורת חיים שהוא בוחר עבורם. בתפאורה של הילדוּת שלי לא היו סמארטפונים, בתפאורה של הילדים שלי יש סמארטפונים ו־AI – הם לא בחרו בזה. אז מורה יכולה להגיד שאותה זה לא העסיק, ויכול להיות שזה גם נכון, כי זה לא היה כל כך נוכח. אבל היום זה כן נוכח. אז אפשר לכעוס ולמחות, ואפשר להבין שאם אלה התנאים שה' יצר יש להן כוח להתמודד איתם, ואני רוצה לתת את הכלים".

קפלן מציעה התבוננות מורכבת על סוגיית ההפרדה המגדרית: "שואלים אותי הרבה פעמים אם אני בעד חברה נפרדת או מעורבת. אני לא איפול לבור הזה, רק אגיד שלכל בחירה יש תופעות לוואי, ואם אדם מעז להסתכל למציאות בעיניים ולראות את נקודות התורפה בחינוך שלו, ניתן יהיה להשקיע שם בתיווך. בחינוך נפרד נקודת התורפה היא התלבטות על הזהות המינית והתנסויות עם בני אותו מין, אז שם הכי צריך לתווך ולא לברוח. יש אנשים שהם הומואים או לסביות, התופעה קיימת, אבל יש גם אנשים שהם על הרצף או שיש להם התלבטות תקופתית. 40 אחוז מהבנות התלבטו על הזהות המינית שלהן, לא כולן לסביות, ודווקא לשמרנות יש עניין להמשיג את החוויה ולעבור תהליך של בירור".

///

נושא נוסף שצף במחקר ובסדנאות עוסק בקונפליקט בין הרצון לתת מענה לנוער לבין הצורך להישאר נאמנה להלכה. "נתתי לתלמידים לשאול שאלות באופן אנונימי", מסבירה קפלן, "והגיעו הרבה שאלות על אמצעי מניעה. 'יש לי חבר, האם אני יכולה לסמוך על ימי המחזור כדי לא להיכנס להיריון?'. כתבתי ליועצת שהנושא עלה באופן רחב ושאתייחס לזה. מיד המנהלת מתקשרת ואומרת שזה מוסד דתי ושאי אפשר לדבר על אמצעי מניעה. תחשבי איך זה נשמע, 'בכיתה י"ב נתנו הדרכה למניעת מחלות מין והיריון'. בהתחלה זלזלתי בה אבל היום אני מבינה, בסוף אנחנו מחנכים את הבנות לכיוון מסוים ואני רוצה לאחוז בזה, אני לא רוצה להגיד – אה, הן לא שם וזהו. אלא להגיד שלשם אנחנו מכוונים".

אם לא היית פותחת את האפשרות לשאול מה שהן רוצות זה היה בסדר, אחרי שאפשרת לשאול זה קצת מוזר לא לתת מענה.

"יותר מזה, אמצעי מניעה זה דיני נפשות – אני מעדיפה שמישהי תצטרך לעשות הפלה על פני זה שאני אדבר על כך? הדרך היא להלך בין הטיפות ובמקום להגיד שיש כאן בנות שמקיימות יחסים ועכשיו נדבר על זה, לומר – כשתתחתנו חשוב שתדעו על אמצעי מניעה ואז להניח את הידע. מבחינתי זה בסדר למצוא את הדרך שמתאימה למוסד, אני מכבדת את ההסתייגות מהעיסוק המפורש שנובעת מתחושה שזה מייתר ומגחך את החינוך שלהם לשמירת נגיעה. כמישהי שנאמנה להלכה, אני נעה בין הרצון להאיר את המשמעות של ההלכה לבין המקום שאומר שכדאי שתדעו מה לעשות אם אתם לא שם".

יש דברים הלכתיים או רוח הלכה שלדעתך צריכים לעבור התאמות לאתגרי הדור?

"כשירצו לעשות שינויים בהלכה אני כנראה אהיה המאספת. יש תנועה טבעית שמתרחשת, כתוב 'לא ירבה שיחה עם האישה' – מה זה הרבה? פעם זה היה להגיד שלום ברחוב, היום זה לא להגיע לשיח אינטימי. היום אנחנו מנהלות מערכות יחסים עם גברים בחיים הבוגרים שלנו, ואישה צריכה לדעת לעשות את זה. כל בחורה שיוצאת מתיכון תפגוש שינ"שינים, בוסים, מפקדים, קולגות, והיא צריכה לנהל קשר נורמלי ונחמד שלא הולך למקומות מיניים. גם בעולם כזה צריך לדעת מה הגבולות שלי ולאן אני לא מגיעה".

פעם כולם היו דתיים, מאז שיש חילונים כל אדם דתי צריך לבחור בדרך הזאת. אחר כך הוא שם סימן שאלה על חתונה וילודה – אנשים מחפשים שנים אהבה ושייכות, ומצד שני כשכן מוצאים יש שם עומק רגשי גדול יותר

המחקר של קפלן נותן תמונה רחבה על הנוער הדתי בכל הסקאלה שלו, הוא ממפה אתגרים ושינויים, ובעיניה ההתפתחות הזאת תמשיך להפתיע אותנו. "הקב"ה כל פעם לוקח תחום שהיה מובן מאליו ושם עליו סימן שאלה – פעם כולם היו דתיים, מאז שיש חילונים כל אדם דתי צריך לבחור בדרך הזאת. אחר כך הוא שם סימן שאלה על חתונה וילודה – אנשים מחפשים שנים אהבה ושייכות, ומצד שני כשכן מוצאים יש שם עומק רגשי גדול יותר. היום לא ברור בהכרח עם מי מתחתנים ואנשים עוברים דרך השאלה למי הם נמשכים, אולי פעם תשוקה לא הייתה פרמטר בולט בבחירת זוגיות. עם הזמן יהיו עוד סימני שאלה, למשל זהות מגדרית או מיניות ובינה מלאכותית. אני לא נלחצת מזה כי גם הכלים שלנו משתכללים. יש סיכוי שגם הילדים שלנו יתלוננו על זה שלא דיברנו איתם מספיק, כי דיברנו איתם רק על הסוגיות שאנחנו הכרנו. כשאמהות מדברות על מוגנות הן נותנות דוגמאות על בייביסיטר ואוטובוס, ולא על אינסטגרם וסקסטינג כי זה פחות הדוגמאות שעולות להן לראש".

///

קפלן מסבירה שבכלל יש שאלה מה זו התנסות עם בני אותו מין. "אצל בנות למשל זה מאוד מבלבל, מישהי עושה לחברה שלה נעימי ביד – זה מיני או לא? יש משהו מאוד מתעתע, לפעמים אחת חווה את זה כמיני והשנייה אפילו לא בכיוון. עד שזה לא לענג אחת את השנייה הן יכולות להגיד שזה סתם חברי ונעים".

ובכל זאת, כבר עשרות שנים בנות שומעות שאסור לחבר מיטות בפנימייה, אלו הוראות שלא הגיעו בחלל ריק.

"כשלי אמרו את זה לא הבנתי מה יכול לקרות, זה לא היה בעולם המושגים שלי בכלל. לכן אני אומרת להורים – דברו על הנושאים האלה לפני שהילד או הילדה יוצאים לפנימייה, כי יש לא רק התנסויות, אלא גם פגיעות בתוך קבוצת השווים בין חברים. יש חברות פוגעות ויש מורות פוגעות, תגידו להן לשים לב לגבולות הגוף שלהן. והכי חשוב שידעו שזה נורמלי, להסביר להן שמציאות החיים שלהן בחברה סגורה ונפרדת בגיל הזה מזמנת בלבול והתלבטות. אגב, מאחר שיש יותר מודעות לפגיעות לצד התנסויות תוך־מגדריות צריך לשים לב מה גבולות המגע גם בין מורה לתלמידות. לפעמים מחנכת נותנת חיבוק מאוד אוהב ולבת לא נוח עם זה – אני לא מדברת על פגיעה מכוונת, אלא על גבול שפעם לא חשבו שהוא בעייתי.

"במדרשות", היא מספרת, "יש לפעמים זוגות של ממש. יש בנות שמגדירות את עצמן או לא מגדירות, אבל חיות בפועל כזוג. המדרשה בדרך כלל תטפל בהן, אבל לנוכחות שלהן יש אדוות גם על שאר הקבוצה. בחברה נפרדת בעצם רוצים לנטרל את המתח המיני, אבל כשיש מישהי לסבית או זוג זה מכניס מתח מיני למרחב הנפרד ודורש התייחסות. כשמורה אומרת לי 'אני לא רוצה להעיר את הדובים משנתם' אני עונה שהדובים לא ישנים. לו יכולתי לבחור, הייתי מעדיפה תרבות שבה הנושא הלהט"בי לא כל כך רווח, אבל זה לא לבחירתי. לפעמים בחברה שמרנית חושבים שחינוך מיני מפרק את ערכי המשפחה ולדעתי זה הפוך, הוא בונה אותם. בעולם שלנו אין ואקום – אם לא מחנכים לערכים, מישהו אחר מחנך אליהם. בניתי את התא המשפחתי הכי שמרני שיש, ואני מאחלת אותו להרבה אנשים, אבל היום בשביל לבנות מיניות בריאה צריך להתאמץ".