"אני שומעת את המוזיקה שלו, מרגישה אותו חזק איתי ואז נזכרת שהוא לא"

כאשר משפחת אשחר רק קמה מהשבעה על נערן, לפני כשנה וחודש, פגשתי את אלמנתו צוף ואת הוריו עֹפר ורוחל'ה. בסוף אותה שיחה סיפר עפר על חלומו להקים מרכז לזכרו של נערן, שיחבר בין אנשים דרך הניגון. במהלך השנה שחלפה, המשאלה הזו לבשה שלמת בטון ומלט: לאחרונה נחנך "בית נערן" בישיבת ההסדר שדמות מחולה, מבנה יפהפה מול נוף שמרחיב את הדעת, ובו כלי נגינה ומרחבים למפגש ויצירה.

"קיבלנו חיבוק מדהים", מתאר עפר כיצד הדברים קרו במהירות כזו. "המון אנשים התגייסו להיות שותפים, מעל 4,000 בארץ ובעולם". לדבריו, הקמת הבית היא המשך לשאיפתו של נערן עצמו. "הוא חלם להקים מקום כזה וגם התחיל לבנות אותו עוד בחייו. זה היה משהו סמלי, קרוואן קטן שיועד ליצירה. נערן הביא לשם חומרים לעבוד בעץ, פתח לתלמידים חוג מקרמה ולימד שם מיינדפולנס. בשבעה עלה הרעיון לבנות את המרכז, ולשמחתנו איכשהו דחפו אותנו לתוך זה. אולי המזל הוא שלא חשבנו יותר מדי ואמרנו כן.

"עד עכשיו היינו עסוקים בבנייה ובחומר, עכשיו אנחנו מגיעים לשלב של התוכן", מוסיף עפר. "הבית הזה אמור להפגיש קהלים שונים, או לכל הפחות למשוך אליו אנשים טובים ויפים. זה מורכב, כי המבנה יושב בתוך ישיבה וקודם כול ישרת אותה, אבל הוא פונה גם החוצה, ואנחנו צריכים כל הזמן לראות איך מאזנים בין הפנים לחוץ".

הרב נערן אשחר, רס"ר ומפקד טנק במילואים, נפצע אנושות כאשר הטנק שלו התהפך בעת פעילות מבצעית בצפון בשבועות הראשונים של המלחמה. במשך שבוע נאבקו רופאי בית החולים בנהריה על חייו, עד שנקבע מותו. נערן מתואר בפי מכיריו כדמות לא שגרתית, ששילבה עולמות ותחומים שונים: ר"מ בישיבת הסדר שנהג להסתובב עם ג'ינס קרוע ולימד את תלמידיו מקרמה, מוזיקאי מוכשר שהתרגש עד דמעות מדף גמרא, לוחם שהתנדב למילואים אף שחודשים ספורים קודם לכן תרם כליה; אחרי מותו נתרמו איברים נוספים מגופו.

"אלה שילובים שלא ניתנים להעתקה", אומר אביו, "אנחנו מנסים להמשיך אותו, לא להעתיק. אגב, הטרידה אותו האפשרות שיעריצו אותו, כי אצל חבר'ה צעירים יש נטייה לדבוק במישהו ולנטוש את עצמם. הוא מאוד לא אהב סגידה. כששאלו תלמידים מה הוא היה מבחינתם, הם ענו: 'הוא היה גורו, בלי החסרונות של גורו'".

"שמיעה אבסולוטית מגיל אפס"

רוחל'ה, אימו של נערן, חשה התרגשות עמוקה במהלך הערב שבו נחנך הבית הנושא את שמו: "הרגשתי להבדיל כמו בחתונה, שכל מי שמגיע ממלא את הלב. הגיע מארג כל כך יפה של אנשים, שכל אחד מחובר לנערן וכל אחד הוא סיפור. הרבה פעמים חולמים חלומות אבל המימוש הוא אחר, אבל פה, כמו שנערן היה מקפיץ כל דבר לרמות גבוהות, גם המקום הזה הפך מחלום קטן על מועדון של חבר'ה למרכז מדהים. הייתה ברכה מיוחדת כל הדרך. אני בטוחה שהוא איתנו וגאה בתהליך ובמה שיצא".

את הערב ליוו בנגינה חיה חבריו של נערן, שהשמיעו גם מלחניו. "אני שומעת עכשיו בעיקר את המוזיקה שלו", משתפת רוחל'ה. "זה מייסר אבל גם עושה לי טוב, נותן לרגע תחושה כאילו הוא פה. הקול שלו לא רק יפה ונעים, הוא מבטא את העומק של המילים והתוכן. אני שומעת קטעים שלו כל לילה וכל בוקר, הולכת לישון איתו וקמה איתו. אני מרגישה אותו חזק איתי לכמה רגעים, ואז נזכרת שהוא לא פה. הוא השאיר כל כך הרבה הקלטות, זה אוצר גדול שיש לנו ולילדים.

"מוזיקה הייתה שפה מאוד ראשונית של נערן, ממש מינקות", מספרת רוחל'ה. "הרגשנו מגיל אפס שיש לו שמיעה אבסולוטית. המוזיקה בנתה את העולם הפנימי שלו. הוא לא רק שר וניגן, הוא כתב מוזיקה להצגות ולמוזיקאים מוכרים. ההקשבה שלו לא הייתה רק במוזיקה, הוא תמיד הקשיב לאנשים ברגישות עמוקה והבין אותם".

צלילי נגינה ליוו גם את ימי האשפוז של נערן, כאשר הוא נע בין שמיים לארץ, בין חיים למוות. "אנשים באו מכל הארץ לנגן ונשארו איתנו כל השנה. למזלנו, האחות האחראית עשתה תואר שני במוזיקה ככלי טיפולי. לא כל בית חולים היה מאפשר התוועדויות של עשרות אנשים בתוך חדר הטראומה.

"המוזיקה מחברת בין נפשות ואנשים ומקרבת בין העולם השמיימי לעולם הארצי", מוסיפה רוחל'ה. "אני מקווה שמבית נערן תצא הרבה יצירה והקשבה, שזה יהיה מקום שבו אדם חוזר אל עצמו ומשם יוצא החוצה. אני מודה לקב"ה שליווה אותנו ולכל השותפים והתורמים. זה מקום מיוחד במינו, כי נערן היה כזה".

האם, רוחל'ה אשחר: "אני שומעת עכשיו בעיקר את המוזיקה שלו. זה מייסר אבל גם עושה לי טוב, נותן לי תחושה כאילו לרגע הוא פה. הקול שלו לא רק יפה ונעים, הוא מבטא את העומק של המילים והתוכן. אני הולכת לישון איתו וקמה איתו. אני מרגישה אותו חזק איתי לכמה רגעים, ואז נזכרת שהוא לא פה"

בן זוגה עפר רואה בדרכו של נערן דגם חינוכי ואישיותי שצריך לשמש השראה: "נערן האמין שהתורה לא מנתקת את האדם משאר הכישורים וחלקי הנפש. להפך, היא מתעשרת מהם. נערן לא ויתר על עצמו, היו לו יכולות־על והוא מיצה אותן, אבל באופן טבעי הכישורים שלו גם הופנו החוצה. למשל, הוא למד לעבוד בעץ ועשה דברים מדהימים, אבל לא השאיר את זה אצלו. כל חבר שהתחתן, הוא הזמין אותו לבנות יחד את המיטות לחתונה. אז מצד אחד הוא לא הזניח את הכישרון, ומצד שני ידע להעניק בעזרתו לסביבה".

בעיני עפר, למסר הזה יש חשיבות רבה: "אתם כישרוניים? לכו על זה, אל תוותרו על עצמכם ואל תכבו את החלקים האלה. אני מבין את החשש של אנשי חינוך מהפיזור, אני מבין למה רוצים לפעמים לבודד את התלמידים שיהיו שקועים אך ורק בעולם של תורה, אני גם לא מתכחש לצורך הזה, בטח בשנים מסוימות. הדרך של נערן הייתה שונה, והוא הצליח בה. הוא כל הזמן חי את הניגודים ושילב ביניהם".

בית נערן ממוקם במבנה נפרד מזה של בית המדרש. בעיני אלמנתו צוף, יש בכך ביטוי עמוק לתפקידו של המקום: "ההבחנה הזו חשובה ועושה טוב לשני הצדדים. במהלך היום תלמידי הישיבה נמצאים בבית המדרש, ובית נערן יאפשר את הרחבת הדעת, את השקט לשמוע מה שקורה בתוכנו, את הביטוי למה שנקלט בבית המדרש. יחזרו משם לבית המדרש יותר טובים, וגם הלימוד יהיה יותר טוב. היינו יכולים לשים ספרי קודש בבית נערן, אבל בעיניי זה לא נכון. לכל דבר יש את המקום שלו, ואתה יודע מה מזין את מה".

התובנות הללו באו לידי ביטוי גם בחייה המשותפים עם נערן. "היו לו הרבה כישרונות ונבעו מתוכו דברים, ובמהלך השנים הוא היה יכול להתמסר רק לכיוון של היצירה, אבל יותר מהכול הוא התרגש מבית המדרש. הייתי רואה אותו בוכה בהתרגשות בלימוד גמרא, כי הדף היה כל כך מתוק. מצד שני הוא היה יכול לחלום בלילה שהוא מנגן בכינור ולקום מאושר, כי בחלום אין לו מגבלות והוא יכול לעשות גם דברים שהוא עדיין לא יודע לעשות במציאות.

"בתהליך של הגאולה אנחנו הולכים ונהיים טובים יותר", ממשיכה צוף. "במלחמה מתברר איזה עם אנחנו, ונהרגים אנשים שהם נשמות גדולות, אנשים שהם לומדי תורה וגם קשובים לעצמם ומחוברים למאוויים הפנימיים, לשירה ולמוזיקה. הנשמות החדשות האלה לא עושות את ההפרדות. יש כאלה שעוזבים את התורה כי הם לא מצאו חיבור אלא הפרדה. מי רוצה עולם מופרד? ברור שהוא יעדיף מקום שמתרגש מהפשטות של החיים, שנהנה לשמוע צליל של כינור, לראות לחם נאפה ולטעום גלידה טובה, ואם הוא לא מוצא את זה בדת – הוא יעזוב. אבל היום זה הפוך. מבחינתי אם אני מחפשת להתחתן, אני אחפש אדם שיש בו את זה וגם את זה".

הוראת שעה

החיבור בין שכול, תורה ומוזיקה התחזק באופן מיוחד במלחמה הנוכחית. הלוויות של רבנים ואנשי רוח שנהרגו היו מלאות צלילים, והאבלים היו מוקפים בכלי נגינה ובשירה.

"העולם של הדיבור פשט את הרגל בתקופה האחרונה", אומר המוזיקאי והיוצר רובי קסל. "המילים הפכו להיות דבר שמפריד. בפשטות, הדיבור יוצר אי־הבנות אינסופיות. בצלילים יש משהו אחר. מילה היא תרגום, יש מאחוריה מושג. בצלילים משמיעים את הצליל עצמו, וזה יוצר משהו ישיר. גם כשמנגנים בלי מילים וגם איתן, בניגון יש משהו ישיר ומחבר שמצליח לעבור את המתרסים.

"למרות כל הפירודים שיש בתקופה הזאת, קיימת גם כמיהה גדולה לנקודת אחדות. כנראה גם התורה מתגעגעת למוזיקה. כשהתורה בלי ניגון היא יבשה. השכול מחזיר הכול למקום קיומי, והרבה דברים נושרים ומתגלים. אצל נערן זה ממש היה מחובר. אני לא יודע איך הנגינה מסתדרת עם הלכות אבלות, אבל מוזיקה מצליחה לעבור את הגדרים ולהתאים את עצמה למצב מסוים, בטח כשיש מציאות שהגדרים שלה נפרצו לגמרי. זה כמו הוראת שעה".

לקסל הייתה היכרות קצרה עם נערן, כאשר נערן הגיע עם חבריו מהישיבה למפגשי לימוד ונגינה שהתקיימו בביתו. "אחר כך נפגשנו עוד כמה פעמים", מספר רובי. "הפעם האחרונה הייתה באזכרה של יובל סוקולוב (חבר קרוב של נערן שנהרג בתאונה; א"ז), מיד אחרי תרומת הכליה. דיברנו על התהליך, שאלתי אותו אם הוא לא נרתע מהמחשבה להוציא חלק מהגוף שלו. התשובה שלו הייתה פשוטה: 'אין לי בעיה לתת כל אבר מהגוף שלי למישהו אחר'. זה השאיר עליי רושם חזק מאוד. כשהוא נפצע הרגשתי שזה כמו המדרש על יצחק וישמעאל, שמדברים על ברית המילה וישמעאל מתגאה שאותו מלו מרצונו, לא כמו יצחק שהיה בן שמונה ימים, ויצחק עונה שאם יבקשו ממנו הוא ייתן גם את כל הגוף, ובאמת לאחר מכן הגיעה העקדה. גם נערן היה מוכן לתת לא רק את הכליה אלא את כולו. והדבר המופלא היה שכל זה בא עם אהבת חיים גדולה. היו בו הפכים – איש הלכה, אבל בעל חוצפה שלא מוכן לקבל מוסרות. הכול בכפיפה אחת".

בעיניו זה לא מקרי שהמוזיקה תופסת מקום נרחב כל כך במלחמה הנוכחית. "כל מה שקורה הוא כמו תנ"כי. אנחנו מתקרבים לחיץ שבין העולמות, פתאום יש איזו הצצה מצד לצד בין החיים למוות. המחיצות כבר לא אטומות, וכשמשהו שם נפתח, מתחילה הנחמה. הבית הזה הוא המשכה של נערן, של החיים שלו. התניא אומר שכוונת הביטוי שבק חיים, שמגיע מהביטוי 'שבק חיים לכל חי', היא שהאדם עוזב ומניח את החיים שלו כדי שכל חי יוכל לשאוב מהחיים שהשאיר כאן".

הלב של הישיבה

מבחינת הרב נחמיה רענן, ראש ישיבת שדמות מחולה שנערן לימד בה בשנותיו האחרונות, הקמת בית נערן בלב הישיבה היא צעד טבעי ומתבקש. "הדבר האחרון שנערן עסק בו היה לפתוח חדר מוזיקה בישיבה. הוא כבר גייס תרומה לפסנתר חשמלי ולגיטרה, והשאיר תוכנית מפורטת עד לרמת העיצוב. תוך כדי המילואים הוא עוד דיבר איתי איך מקדמים את העניין. באופן כללי, היצירה הייתה מאוד מרכזית בחלומות של נערן ושלי לישיבה, מתוך הבנה שיצירה יושבת במרחב שמחבר בין הרוח למעשה. היצירה קיימת במקום שבו אדם מחובר לדברים בצורה ממשית. בתורה יש משהו גבוה ועליון, בהלכה יש משהו מאוד מעשי, ובמרחב שביניהם יש קומה שלמה של הנפש שהמוזיקה והיצירה נכנסים בה. אנחנו מאמינים שבחור אמור לעבור איזשהו תהליך בישיבה, והתהליך הזה קורה באזורים האלה".

לא כולם יבינו מה הקשר בין המסגרת הישיבתית למה שנבנה כאן.

"קודם כול חשוב להגיד, זה לא חדר מוזיקה, זה לא הסיפור. מבחינתי בית המדרש הוא המוח של הישיבה, ובית נערן הוא הלב. נערן עצמו היה הלב של הישיבה. כשהציעו לי לבוא לפה אמרתי שאני בא עם נערן, אני אהיה הראש של הישיבה והוא יהיה הלב, ועכשיו אין לנו לב.

"הבית הזה הוא ביטוי למקום שבו הדברים מתחברים ומוטמעים ויורדים למקום שהרבה יותר מתכתב עם החיים והממשות. הלימוד לא נשאר כעולם מופשט וערטילאי וגם לא רק ארצי, אלא חיבור שלם של אדם לתורה. בית נערן ישפיע על בית המדרש ויהפוך אותו למקום שיש בו חיים והוויה של יצירה. אותן תנועות שנדרשות ליצירה יגיעו גם ללימוד. יצירה חייבת להיות אותנטית ולבטא את האני שלך בצורה חזקה, אי אפשר להיות יוצר כשאתה מדבר סיסמאות. אצל נערן ראו את זה באופן בהיר בכל תחום אבל במיוחד בתורה. בעבודת ה' שלו הוא לא יכול היה להגיד מילים שהוא לא הזדהה איתן. התורה היא גבוהה וגדולה, וצריך לראות איך הדברים מנוסחים בשפה שלנו. הלימוד שלנו הוא בחבורה, מסביב לשולחנות, לא של מרצה מול קהל, ויש הרבה דינמיקה שנועדה לוודא שאנחנו מדברים על דברים ממשיים. זה בוודאי נכון בלימוד מחשבה ואמונה אבל גם בלימוד גמרא.

"יש מחשבה שבלימוד צריך להגיע לאיזו אמת ספציפית, אבל בעיניי המפגש הוא הרבה יותר ישיר ואישי: איך אני מבין? מה אני רואה פה? מה מפריע לי? מה מעניין בסוגיה? לפעמים בלימוד תורה אפשר לדבר על דברים רחוקים עד שזה עלול להגיע לאבסורדים. בנקודה הזאת צריך להגיד: בוא תחשוב על זה רגע, אתה מזדהה עם המשפט שאמרת? זה משהו שמתחבר לדברים אחרים בצורה סבירה? תורה יצירתית מבקשת את המשפטים שאני יכול להגיד באמת ובכנות, לעמוד מאחוריהם

הרב רענן מספר שהקמת הישיבה הייתה חלום משותף שלו ושל נערן. "ישבנו שעות ודיברנו איך זה יהיה, איזה חידוש יהיה לנו בתוך עולם הישיבות. נערן שמח מאוד על השותפות הזו, ובית נערן ממשיך אותו". מבחינת שניהם, גולת הכותרת של השבוע הייתה ה"משמר" בליל שישי. "היינו יושבים ומנגנים. בהתחלה החבר'ה לא הבינו, לאט לאט הם התכנסו סביבנו. עכשיו אנחנו מתחילים בבית נערן משמר פתוח לבחורים, עם צ'ולנט ושירים ולימוד לתוך הלילה".

נשארת לבד בחלום.

"נכון, אנחנו עדיין בחסר מאוד מאוד גדול. יש תלמידים שנדבקו בחלום והפכו לשותפים, אבל אני עדיין מחפש".

בהלוויה של נערן היו המון כלי נגינה ושעות של שירה. במלחמה הזאת הנגינה נכנסה לתוך האבל.

"לא הייתה בהלוויה של נערן מוזיקה שמחה, היו שם שירים שמחברים. ככה זה היום, כשיש אֵבל מתיישבים עם גיטרות ושרים. אני יודע שלרבנים זקנים זה קשה, יש כאן פערי דורות. הם לא מבינים את זה, לא מבינים איך אפשר לנגן לפני סליחות. אחד מגדולי התורה שאני מאוד מעריך ראה בישיבה שלו חבר'ה לפני סליחות יושבים ומנגנים והיה בהלם. מבחינתי זה הפוך, מוזיקה פותחת את הלב והרגש ומחברת למקום ממשי ואותנטי".