ב־7 באוקטובר שירה כץ (46) מכפר עציון הוקפצה למילואים. "לפני שלוש שנים יצאתי לקורס קצינים במילואים מטעם פיקוד העורף, ושיבצו אותי כקצינת אוכלוסייה ביחידה המקשרת בין הצבא לבין הרשות המקומית בגוש עציון", היא מספרת, "עם פרוץ המלחמה הייתה הרבה עבודה עם המפונים שהגיעו מקריית־שמונה ומהדרום, פתיחה של מוסדות חינוך, קשישים, חשמל, גנרטורים ועוד בעיות שצצות וצריכות פתרון. לצערי, יצא לי גם להודיע בשורות מרות. זה בעיקרון תפקיד של המשטרה אבל הם היו צריכים סיוע. אחרי חודשיים השלמנו את כלל המשימות וחזרתי לעבודה".
אלא שכץ הרגישה צורך לתת עוד. בעקבות פוסט שפורסם ברשתות היא מצאה תפקיד ביחידה שמלווה פצועים, כקצינה מקשרת במשרד הביטחון. תפקיד שנולד מתוך צורך בליווי וסיוע במיצוי זכויות של הפצועים שמשתחררים מהמילואים.
גם אחותה ליאור בן־הרוש (51) ממכמש חיפשה לעשות מילואים, "שמעתי על ההקמה של גדוד 'בארי' והבנתי שהם מחפשים שלישה. מאחר שעברתי את גיל 50 הייתי צריכה לעבור בדיקות רפואיות כדי להתגייס מחדש. זה היה קצת מורכב, כי בדיוק התחלתי עבודה חדשה ולא יכולתי לגמרי לוותר עליה. הייתי צריכה לעשות את הג'אגלינג הזה, מצאתי את עצמי עוצרת את הנסיעה בתחנת דלק כדי לדווח על חיילים שהגיעו ולדאוג להם לימ"מים ולמשכורת. זה משמעותי, אבל לא קל כשלא מתאפשר לעשות 'הולד' על שאר החיים, וזה נעשה עמוס".
כשאני מנסה להבין מה דוחף אותן לתרום למאמץ המלחמתי דווקא דרך הצבא ולא דרך האזרחות, התשובה ברורה להן. "שתינו עובדות בדרום ותורמות גם דרך העבודה, אבל זה לא אותו דבר. קודם כול, כי אם כבר היינו חיילות ויש לנו את האפשרות אז למה לא. ודבר שני", מוסיפה בן־הרוש, "אני הצטרפתי לגדוד שהוקם עבור חיילים שיש להם פטור ורוצים לשוב לשרת במילואים. אני רואה את החבר'ה האלה, שהם בגיל דומה לשלי והם ממש נלחמים פיזית וישנים בשטח, ואני אומרת לעצמי, איך יכול להיות שאני לא אצטרף גם". שירה מתחברת גם היא לאווירה, "אני רואה חיילים צעירים שנפצעו ומחוברים לצינורות, הגוף שלהם מפורק, ואני זו שצריכה לומר להם שהם כנראה לא הולכים לחזור למילואים. כמעט תמיד התגובה שלהם היא שזה לא יכול להיות והם נאבקים לחזור לשרת. כשאני רואה את זה אני אומרת לעצמי, איך יכול להיות שאני לא אמשיך לקחת חלק במאמץ המלחמתי. אני באמת מעריכה את זה שהצבא מבין את האיכויות של נשים מבוגרות כמונו, ונותן גם לנו את האפשרות לתרום".
הגיל שלהן סיפק להן גם רגעים קומיים קטנים במהלך המילואים. כץ מספרת: "באחד הבקרים ביקשתי מהמפקדת אישור להגיע באיחור לבית החולים, כי הייתה לבן שלי הצגה בבית הספר לכבוד יום ירושלים. כשהגעתי לשם על מדים, ילדות שאלו אותי אם גם אני התחפשתי לכבוד ההצגה. ובמקרה אחר, כששלחתי את הטפסים לרופאה שתחתום שאני יכולה להתגייס היא התקשרה להגיד שהתבלבלתי ורשמתי את השם שלי על הטפסים של הילדים".
בן־הרוש מדגישה את המרחק שלה מהימים שבהם עוד הייתה אוכלת את הארוחות הצה"ליות: "אחרי פעם אחת הבנתי שאין לי יותר סיבה לדרוך בחדר האוכל, הבאתי לחמנייה ויוגורט מהבית והסתפקתי בהם".
לבסוף, רגעי השחרור סיפקו גם לא מעט הקלה עבור שתיהן. "סוף־סוף יכולתי להרגיש שאני מספיקה את הדברים. הכול היה מין מרדף אינסופי ותמיד עם חשש שאולי אני שוכחת חלק מהדברים", מספרת בן־הרוש. "אני גם מזדהה", כץ מוסיפה, "גם תמיד קינן בי החשש שאולי אני אכיר את אחד מהפצועים אישית. ברוך השם, בסופו של דבר זה לא קרה".
לסיום, הן מסכמות יחד, "היה טוב, וטוב שהיה. כמובן, נקפוץ שוב ברגע שיקראו לנו. זה באמת לא היה קל, אבל אנחנו בטוחות שההורים שלנו מסתכלים עלינו מלמעלה, וגאים בנו על הבחירה שלנו להיות חלק מצבא ההגנה לישראל בימי המלחמה".
> מספר אישי
← ימי מילואים: שירה: 124 | ליאור: 40 חיילים תחת אחריותה של ליאור: 90 | מספר חיילים שקיבלו סיוע משירה: 47
