"צריך להעביר את מאהל הגבורה לכיכר החטופים"

במשך שנים, ג'ון פולין וצבי זוסמן נפגשו רק באספות ההורים של ילדיהם הירש ובן, שלמדו באותה הכיתה בתיכון הימלפרב בירושלים. קשר של שלום־שלום שקיבל תפנית עם אירועי השנה האחרונה, כשהשכול, הכאב והמאבק הארוך שנפסק באבחה אחת חיברו ביניהם. מאז 7 באוקטובר ועד היום הקשר בין שני האבות ששכלו את בניהם הבכורים במלחמה הלך והעמיק. ההבנה שכל אחד מהם חווה תהליכים דומים אחרי האובדן, יחד עם השיתוף ברגעי הקושי, ההישענות ההדדית והתמיכה לאורך הדרך, הפכו אותם לחברים קרובים ולמשענת האחד עבור השני.

פולין, 54, נשוי לרייצ'ל, ואב לשלושה, הירש ז"ל, ליבי ואורלי. שלושתם נולדו בארצות הברית לפני עליית המשפחה לישראל ב־2008. הוא גדל בשיקגו בקהילה מודרנית־אורתודוקסית ועבר כצעיר יהודי במסגרות שונות של בני עקיבא. כיום הוא יזם בתחום ההייטק.

זוסמן, 48, נשוי לשרית ואב לשלושה, בן ז"ל, מיקה ובועז. הוא נולד בקולורדו שבארצות הברית ועלה עם משפחתו בגיל חמש לירושלים, שם הוא מתגורר מאז. השבת, כ' בכסלו, יחול התאריך העברי לציון שנה לנפילת בן ז"ל בקרב בצפון רצועת עזה, ימים ספורים אחרי שהופרה הפסקת האש בין ישראל לחמאס במסגרת עסקת החטופים. עשרה חודשים לאחר מכן נרצח חברו הירש ז"ל בשבי חמאס ברפיח אחרי שנחטף מפסטיבל הנובה, וגופתו שחולצה על ידי כוחות צה"ל הובאה לקבר ישראל.

בבוקר יום שני נפגשנו עם צבי וג'ון וביקשנו לשמוע על הקשר האמיץ בין השניים ולהבין איך שואבים כוחות כדי להמשיך ולפעול בזירות השונות. "אל תפחד לשאול", מבהיר זוסמן בנעימות בתחילת השיחה בניסיון לשבור את הקרח ולמוסס את ההתרגשות, "כבר עברנו דברים קשים יותר, אז אל תחשוש ליפול בניסוח".

הפגישה שלנו מתקיימת בבית משפחת זוסמן בירושלים כשברקע דיווחים על התקדמות משמעותית לעסקת חטופים, והלחימה בגזרות השונות די נרגעה. מדובר בבית מלא צבע וחיוּת, שהאזכורים לכך שמדובר בבית של משפחה שכולה "טרייה", אינם בולטים עבור האדם הזר, אך נוכחים עבור בני הבית. "אני עובד כיבואן, אבל כבר יותר משנה שאני לא כל כך עובד. זו המציאות", אומר זוסמן בכנות שמתגלה בהמשך כאופיינית, "אתה עדיין עובד?" הוא פונה לפולין שמשיב: "אני עדיין לא בטוח איך לדמיין עבודה. אני יזם בעולם ההייטק, והקמתי כמה חברות, כולל אחת חדשה לפני 7 באוקטובר, אבל עכשיו הכול בהקפאה ואני חושב מה לעשות. כל אדם שמשפחתו חווה טראומה שואל את עצמו באופן טבעי מה הוא רוצה לעשות עם החיים שלו, ואני בשלב הזה. אנחנו סובלים ומתאבלים, עדיין נאבקים להחזיר את כל החטופים ועוסקים בדברים שונים סביב זה. וכשאני מסתכל כמה חודשים קדימה אני שואל את עצמי מה אני רוצה לעשות בזמן שנשאר לי בכדור הארץ, ואני לא יודע את התשובה. אני רואה הרבה בעיות במדינה שלנו ורוצה להביא שיפור, אז אולי אני יכול לקחת בזה חלק איכשהו, לא יודע איך ובמה, אבל אני רוצה לשפר את המדינה שלנו. זה מעסיק אותי בחודש האחרון, כי מ־7 באוקטובר ועד תחילת ספטמבר (מציאת גופת בנו הירש ז"ל, י"א) חשבתי אך ורק על עניינים שקשורים להחזרת הירש ולהחזרת כל החטופים. קמתי בבוקר והלכתי לישון בלילה עם המחשבות האלה. עכשיו אנחנו צריכים להחזיר 100 חטופים שנשארו שם. אני משתדל לחשוב באופטימיות וכל כך מקווה שנחזיר את כולם ממש בתקופה הקרובה".

"עד שבן נפל היינו כמו כולם – מודאגים מאוד ממנו, מהמצב ומכל מה שעברנו עם החטופים ותחילת המלחמה", אומר זוסמן, "לשבעה הגיעו הרבה חברים ואנשים והיו לנו שיחות רבות. באחת מהן, חברה טובה הציפה נקודה על כך ששרית ואני עברנו תהליך של ביקורת עצמית. אנחנו חלק מדור שבחר לתת לאחרים לטפל במדינה בזמן שהוא נשאר לדאוג לבית ולילדים שלו כי חשבנו שהמצב של המדינה הוא בסך הכול בסדר. אז אחת התובנות שהייתה לנו מאז היא שצריך לקום ולפעול, והדור הצעיר הוא זה שצריך לעשות את זה, אבל גם לדור שלנו יש מה לעשות. זה מדהים להבין כמה מיזמים יש, אפילו השבוע, כשאני מתעסק יותר מאשר בשבועות קודמים בנושא החטופים, ומגיעים אליי המון מידע על מיזמים קטנים שקורים. זה לא להאמין. יש הרבה נושאים שהשארנו מופקרים, והרבה מה לעשות".

צבי זוסמן: "אילו היו מספרים לי מראש כי מחיר העסקה הראשונה יהיה נפילתו של בן, אז כאבא לא הייתי רוצה לשלם את המחיר הזה. אבל לאחר מעשה, ברור שאנחנו נלחמים בשביל להחזיר את החיים"

המיזם הקרוב שעליו זוסמן עובד הוא "הַשַּׁבָּת חטופים", שבמסגרתו יתקיימו אירועים ופעילות במשך סוף השבוע הנוכחי, שיוקדשו להעלאת הדחיפות בעסקה להחזרת החטופים.

"לפני חמש שנים ישבתי עם כמה אנשים טובים, מוצלחים, שעשו דברים מרשימים בצבא ושאני לא יודע מה הדעה הפוליטית שלהם", מספר פולין, "ואמרתי להם שהמדינה זקוקה לאנשים טובים כמוהם שייכנסו לפוליטיקה ויובילו את החברה, כולם אמרו, 'למה שאני אעשה את זה? למה לי להתלכלך? לא בא לי'. באותם ימים הבנתי את זה. היום אני חושב שמה שנותן לי אופטימיות, זה מה שצבי אמר, שאנשים בגילי 30־40 מבינים שאם הם לא ייקחו על עצמם לפעול ולשפר את המדינה, אף אחד אחר לא יעשה את זה. זה ייקח קצת זמן אבל הם כבר מחפשים את הדרך".

איך זה שאתם עם כל הקושי והכאב, לא מתכנסים פנימה ודווקא פועלים בחברה הישראלית?

זוסמן: "אני יכול להעיד על עצמי, ומהמעט שהכרתי את משפחת גולדברג־פולין אז גם עליהם, שכפרטים עשינו עבודה לא רעה, גידלנו ילדים מדהימים, ראינו את זה לאורך השנה וחצי האחרונות, באינסוף סיפורים של אנושיות, גבורה, מוסר, אחריות וחברות ששמענו עליהם. גידלתי ילד באמת משכמו ומעלה, ואני גם יודע שרייצ'ל וג'ון גידלו ילד מדהים. ברור שאני ממשיך להסתכל פנימה, יש לי עוד ילדים, אבל אחרי מה שקרה אני פחות רואה את הצורך לעבוד רק בכיוון הזה ומבין שאפשר וצריך גם להסתכל החוצה".

פולין מסכים עם דבריו, ומציין כי מהניסיון שצבר בשנה האחרונה, יש בעיה נוספת שדוחפת אותו לפעולה במישור הציבורי. "ב־437 הימים האחרונים למדתי הרבה על אנשים. ראיתי שהמעגלים שסביבנו – החברים, הקהילה והמשפחה שלנו, תומכים, מחזקים ועושים הכול כדי להרים אותנו. אני סומך על בני האדם מסביבנו אבל פחות על המנהיגות שלנו. אני שואל את עצמי האם נוח לי לשלוח את הבת שלי לצבא? אני חושב על העתיד כשבעזרת ה' יהיו לנו נכדים, ותוהה על מה שנשאיר להם. קשה לברוח מזה שיש הרבה לשפר ולתקן. אנחנו חייבים לחשוב ולפעול על איך אנחנו כמדינה, כעם, מתחילים כבר היום לעשות את זה. אין לנו זמן לחכות", הוא מדגיש, ומוסיף שבסקר שפורסם השבוע, כמעט 66 אחוזים מהנשאלים טענו שהעדיפות הראשונה של הממשלה צריכה להיות החזרת החטופים, וחוסר המעשה של הממשלה בעניין מעיד על ניתוק שיש להם מהציבור. "העם דורש עסקה להחזרת החטופים ויש מנהיגים שפשוט לא עושים את זה, ואפילו מתנגדים לזה וחוסמים עסקה. יש פה נתק. אנחנו צריכים שהאינטרסים של המנהיגים והעם יתקרבו ביניהם, וכרגע המציאות הזאת היא בעיה גדולה".

"כשאנשים עמדו לפניך, הסתכלו לך בעיניים ואמרו 'גם אני רוצה שהחטופים ישוחררו', האמנת שזה באמת הדבר שנמצא בראש סדר העדיפות שלהם, או שזה רק עוד אחד מהדברים שהם רוצים?" שואל אותו זוסמן, "כי התחושה שלי היא שמדובר לרוב באנשים שכלפי חוץ חייבים לומר שהם רוצים להחזיר את החטופים, כי איך הם יסתכלו על עצמם בראי אם יגידו אחרת? אבל לחלקם, בינם ובין עצמם יש דברים אחרים שהם רוצים יותר. המנהיגים מבינים ויודעים שיש דברים יותר חשובים לחלק מהציבור, ולכן בעיניי הם לא מנותקים, להפך, בלי להזכיר שמות, אותם מנהיגים, שלא חותרים בכוח להביא להסכם, יודעים שיש ציבור גדול שזאת לא העדיפות הראשונה שלהם".

"בשיחות שהיו לי עם מנהיגים ידעתי שזאת לא העדיפות הראשונה שלהם", הוא מודה, "כבר בדצמבר שעבר ידענו שרק עסקה תחזיר את החטופים ולא מבצע צבאי. ראינו 105 חטופים שחזרו בעסקה, ועד עכשיו, במשך 14 חודשים חולצו רק שמונה חטופים בחיים. כולם יכולים לומר: 'אנחנו רוצים להחזיר', השאלה היא מה אתם עושים כדי שזה יתגשם? במשך כמה חודשים היו תירוצים על כך שצריכים להמשיך במלחמה, אבל עכשיו, לפי הסקרים רואים שצריך ללכת לעסקה אפילו במחיר של סיום המלחמה ומוכנים לשלם את המחיר. אין לנו הרבה מקבלי החלטות במדינה הזאת, אבל אלה שכן, לא עושים את מה שהם צריכים לעשות כדי שזה יתגשם, בזמן שזה מה שהעם מבקש ודורש".

לעומת פולין שמסמן את מנהיגי החברה הישראלית כולה, זוסמן דווקא סובר שהפער קיים במקום אחר. "את הטקסים לציון שנה למלחמה עשו בשני תאריכים – לועזי ועברי: 7 באוקטובר ומיד אחרי שמחת תורה", הוא אומר, "לפני כמה שבועות כל התקשורת הייתה מלאה בכתבות לציון שנה להחזרת החטופים בעסקה, לפי התאריך הלועזי. אבל אתם יודעים שהיום, זה התאריך העברי של החזרת החטופים ואני לא מתפלא שלא מדברים על זה. כי אותו מגזר שהתאריך העברי והזהות היהודית הם נר לרגליו ולכן ציין את השנה למלחמה רק בתאריך העברי ולא ב־7 באוקטובר, אבל עכשיו לא מדבר על זה. שואלים אותי, למה אני עושה את 'השבת חטופים', אז יש לי קישור יפה לפרשת השבוע, אבל האמת שזה גם שנה להסכם הקודם. וזה לא בכדי שאנשים לא מודעים לזה, כי הציבור הזה לא מחובר לדבר הזה".

ג'ון פולין: "אנחנו סובלים ומתאבלים, ועדיין נאבקים להחזיר את כל החטופים ועוסקים בדברים שונים סביב זה. כי כשאני מסתכל כמה חודשים קדימה אני שואל את עצמי מה אני רוצה לעשות בזמן שנשאר לי בכדור הארץ"

הציבור הדתי לאומי?

"כן, הציבור הדתי לאומי. אני לא יכול להעיד על אף אחד שהחזרת החטופים לא חשובה לו. לכולם זה חשוב. אבל אם זה היה בנפשם, היו צריכים להיות השבוע אינסוף דברים מטעם הציבור הדתי לאומי על הנושא הזה, כולל שמחת הודיה על זה שהצלחנו להוציא בעזרת הקב"ה את 105 החטופים, אבל אין. למה שכחו? למה לא מדברים על זה? בעיניי זה כאב לב, כי הנושא של החזרת החטופים הוא לא בפוקוס פה במדינה ובציבור שלנו. החיילים, הגבורה, הכוח, הניצחון, העוצמה שלנו, רק אלה הדברים שמעניינים", אומר זוסמן בכאב ומספר כי קיבל הצעה להצטרף לפורום הגבורה אחרי נפילת בנו, אך הוא סירב. "הסכמנו לבוא לאירוע הפתיחה שלהם מתוך ידיעה שאנחנו לא חלק מהפורום אבל אנחנו מוכנים לשיח עם כולם. אני חושב שהפורום הזה נושא באחריות לכך שדגל הניצחון המוחלט והגבורה מתנופף גבוה על פני דגלים נוספים החשובים גם כן. אני חושב שאם הציבור הזה יקום ויעשה מעשה אחד ויפרק את מאהל הגבורה ויעביר אותו לכיכר החטופים ויעשו את החיבור ולא את ההפרדה בין הגבורה והניצחון לבין החטופים, באקט הזה הם יעבירו מסר עצום לחברי הכנסת שמקבלים מפורום הגבורה המון כוח. אנחנו כולנו מכירים תודה ורוצים להנציח את הגיבורים האלה, אני לא מנסה לקעקע את הכרת הטוב לחיילים הגיבורים, הבן שלי ביניהם, אבל הציבור לא צריך עכשיו מאהל גבורה. פירוק המאהל הזה וחבירתו למאהל החטופים יסמל בעיניי את הצעד הנוסף שג'ון דיבר עליו. התפילה שניסחתי להחזרת החטופים נמצאת במאהל הזה, אבל תפילה כולם מוכנים להגיד ועכשיו זה נדרש יותר. בעיניי זה יהיה מעשה קטן עם מסר חזק. כשנתניהו יראה שפירקו את מאהל הגבורה, לא כי מפנים גב חס וחלילה לגיבורים האלה, אלא כי לוקחים את העוצמה הזאת ושמים את הפוקוס על החזרת החטופים, זה משהו שיעביר מסר מאוד חזק. אני קורא לפורום הגבורה: בואו תעשו מעשה, תעבירו את מאהל הגבורה לכיכר החטופים ותצאו בקול ברור שהגיעה השעה להוציא את החטופים מעזה. כשנישא בגאון את דגל הערכים, כמו חיי אדם, מוסר ומתינות, אז לדעתי יבוא איזשהו שינוי. גם אם האנשים שכיום בפוליטיקה יישארו, הם כנראה יצטרכו להתחלף. אבל בעיניי המהות היא לא האנשים שם אלא יותר מה שמבלבל אותם, בגלל אידיאולוגיה גדולה. למשל, רק לפני כמה ימים שמענו מסמוטריץ' שלהחזיר את החטופים זה חשוב מאוד אבל זה לא ניצחון. לא מבין מה בוער בו לעשות את ההפרדה הזאת בין מה נחשב לניצחון ומה לא".

"למה זה צריך להיות זה או זה?" תוהה פולין, "אני גם תומך בחיילים ומודה להם, גם לי חשוב העתיד של מדינת ישראל והדברים קשורים זה לזה. אבל איך אנחנו נשתקם כמדינה, איך נוכל לומר שניצחנו אם אנחנו לא מחזירים חטופים, אין ניצחון בלי להחזיר את החטופים. אחרי שהירש נרצח, אלפי אנשים, כולל מהציונות הדתית, ביקשו מאיתנו סליחה. ואני אומר לכולם עכשיו: אל תכניסו את עצמכם למצב שתצטרכו לבקש סליחה מעוד משפחה אחת. אם חשוב לכם להחזיר את החטופים, זה מצוין שאתם מתפללים, זה מצוין שאתם מתכנסים, אבל יש ניתוק ביניכם ובין המנהיגים בציונות הדתית. לכו לכנסת, תשבו עם המנהיגים שלכם שמתנגדים מהיום הראשון לעסקה בלי לדעת מה כלול בה ומה הפרטים שלה, ותגידו להם כמצביעים שלהם שאתם דורשים עסקה ומוכנים לשלם את המחיר כדי להחזיר את החטופים. הם צריכים לשמוע את זה מכם".

רוב הציבור הדתי לאומי יגיד שמאוד רוצים להחזיר את החטופים אבל יש מחירים שלא מוכנים לשלם.

"אותו ציבור רק לפני שבועיים תמך בהסכם בצפון בלי שהכרענו את חיזבאללה, ונתניהו הצהיר שניצחנו. למה איפה שיש לנו חטופים שאנחנו רוצים להציל אותם, קשה לאנשים להבין שאפשר להגיע להסכם? נשאיר את חמאס שם ונדע איך לטפל בזה. שואלים אותי איך נעשה את זה? אני מאמין במוחות שיש בדרג האזרחי וגם בדרג המדיני והביטחוני, ואם לכולנו יהיה מאוד־מאוד ברור שאנחנו רוצים בהחזרת החטופים, ימצאו את הדרך לעשות את זה. זה לא קורה כי לא ברור לכולם שזה מה שהם רוצים. כואב להגיד את זה כי אני יושב עם בן משפחה קרוב מאוד, שלא חושב כמוני, והוא אומר, 'איך אתה חושב שאני לא רוצה להחזיר חטופים?', אמרתי לו שהוא רוצה אבל יש פער. מי שיחכה לרב שלו שיגיד מתי הזמן הנכון – זה אף פעם לא יקרה. הציבור צריך להפעיל את המוח, הרגש והערבות ההדדית שלו, ואז נראה איך פתאום הרבנים ואנשי הרוח מגיעים אחריהם. אין להם כתפיים מספיק רחבות כדי לעשות את זה, אבל לציבור יש. הרבנים מהר מאוד יתיישרו אתכם", מסביר זוסמן.

פולין: "אנחנו מדברים הרבה על זה שחשוב שנראה לכל השכנים שלנו באזור המזרח התיכון כמה שאנחנו חזקים. כל רגע שאנחנו לא מחזירים את החטופים – זה דווקא סימן של חולשה. אנחנו מספיק חזקים לשלם את המחיר, אפילו של סיום המלחמה עכשיו. הראינו לכל השכנים שלנו בשנה האחרונה, שאם הם עושים את הדבר הכי קטן, אנחנו מוכנים להיכנס בהם. עכשיו אנחנו צריכים לדאוג לאנשים שלנו. עם מה שיקרה – נתמודד. זאת חוזקה לאומית, וכל דקה שאנחנו מחכים משדרת חולשה".

יש טענות שהרעש בנושא גורם להעלאה במחיר של העסקה.

"אין לי שום סבלנות לשמוע את זה שהמשפחות של החטופים משפיעות על המחיר", אומר פולין, "התפקיד של אבא, אמא, אח או אחות של חטוף הוא להציל את המשפחה שלהם. זה שטויות. האחריות היא של המנהיגים שלנו".

"המחיר היה קיים עוד לפני כן", מציין זוסמן, "עובדה שחמאס חטף אותם. הוא מודע למחיר, וכל מה שנעשה ולא נעשה, חמאס מבין את הקלף שהוא מחזיק. ושוב, אני שמח שהוא מבין את זה, כי זה אומר שהוא מבין את הערך שאנחנו נותנים לאחים והאחיות שלנו. זו בעיניי תעודת כבוד. דיברתי עם דמות בכירה מהמגזר שאמר לי שהמקום שצריך ללכת להפגין זה מול בניין האו"ם ושגרירויות קטאר. אז אמרתי לו, 'אז תיסע מחר לשווייץ וניו־יורק ותפגין שם'. אם אתה חושב שפועלים לא נכון אז תפעל אחרת, הרי אף אחד לא עוצר אותך מהפגנה מול שגרירות קטאר".

בימים האחרונים יש דיווחים משמעותיים על התקדמות בעסקה.

"אני מקווה מאוד שזה יקרה, אבל ב־14 החודשים האחרונים שמעתי מספיק שמועות, אז אנחנו ממשיכים להגיד שעד שאנחנו רואים את החטופים עומדים בגבול ישראל, אנחנו לא מאמינים. צריך להמשיך לפעול וללחוץ ולעשות את הכל עד שזה יקרה", אומר פולין.

זוסמן: "אני מקווה שהשמועות נכונות, אבל אם הציבור לא ימשיך לדרוש את הדבר הזה, אז זה יקרה לאט מדי ומאוחר מדי".

צבי זוסמן: "גידלתי ילד באמת משכמו ומעלה, ואני גם יודע שרייצ'ל וג'ון גידלו ילד מדהים. ברור שאני ממשיך להסתכל פנימה, יש לי עוד ילדים, אבל אחרי מה שקרה אני פחות רואה את הצורך לעבוד רק בכיוון הזה ומבין שאפשר וצריך גם להסתכל החוצה"

"זה כבר מאוחר מדי", אומר פולין וכאב מפלח את החדר. "בכל ישיבה עם מקבלי החלטות, שאלתי אותם למה הם מתנהלים כאילו אין סיכוי שייקחו את החטופים ויוציאו אותם להורג, שיירו בהם בראש, אחד־אחד, וענו לי תמיד שאין סיכוי שזה יסתיים ככה, יש להם ערך כל כך חשוב אצל חמאס ואנחנו מבינים איך האויבים שלנו מתנהגים, הם לא יעשו את זה. שאלתי, איך הם יכולים להגיד את זה כל כך בבטחה? בסוף הם טעו והם ממשיכים לטעות בכל יום ובכל רגע שלא מחזירים את החטופים".

ב־30 בנובמבר 2023 היה השלב האחרון בעסקה להחזרת חטופים, ומיד לאחר מכן התפוררה הפסקת האש בעקבות ירי של חמאס לעבר ישראל ואי עמידתם בפרטי ההסכם. שלושה ימים לאחר מכן, נפל רס"ל במיל' בן זוסמן, לוחם בהנדסה קרבית, בקרב בצפון רצועת עזה, והיה ללוחם הראשון שנהרג מאז חזרת הלחימה. "אני יודע שבן היה מודאג מכך שהפסקת האש תסכן את חיי החיילים", אומר אביו צבי. "בן היה החייל הראשון שנהרג לאחר הפסקת האש, בהיתקלות עם מחבלים בבית שכבר טיהרו אותו כמה פעמים קודם לכן. בשבעה שאלו אותי איך אני מרגיש. אמרתי שאני גאה ושמח על כל חטוף שיצא הביתה באותה עסקה. אילו היו מספרים לי מראש כי מחיר העסקה הראשונה יהיה נפילתו של בן, אז כאבא לא הייתי רוצה לשלם את המחיר הזה, אבל לאחר מעשה, ברור שאנחנו נלחמים בשביל להחזיר את החיים, וחזרו 105 חטופים חיים הביתה".

דבר נוסף שמטריד את פולין הוא חוסר האמון בין מערכת הביטחון לדרג המדיני, שאליו הוא נחשף כחלק מהמאבק להשבת החטופים. "בעתיד יכתבו על כל הסיפור של החטופים ואיך פספסנו בפברואר ובאפריל, אבל במיוחד ביולי כששר הביטחון גלנט, הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש המוסד דדי ברנע, ראש השב"כ רונן בר וראש מנהלת החטופים ניצן אלון, אמרו באופן פומבי שיש הזדמנות לעשות עסקה. הם טענו שאנחנו יכולים וחייבים לעשות את זה ומוכנים לקבל על עצמנו את המחיר. מסיבות שעדיין לא ברורות לי לא עשו את זה. אולי היה חוסר אמון. אני תוהה – מה הפוליטיקאים ידעו שגרם להם לא להסכים לעסקה ולחמשת אנשי הביטחון האלה כן? זה משהו שעדיין נמצא במערכת וזה מטריד. זה משהו שנמצא בין הממשלה והצבא ומערכת המודיעין".

"אנחנו מבינים היטב שהסיפור שלנו סוג של הסתיים. לא איך שאנחנו רצינו, קיווינו וציפינו, אבל הסיפור שלנו הסתיים כשהירש נרצח אבל החזירו את גופתו, והוא קיבל קבורה מכובדת פה בארץ. אנחנו מבינים היטב את הכאב של כל משפחות החטופים, את החשיבות שהעם לא ישכח לשנייה שנשארו עוד מאה חטופים, וכמה שזה מסוכן כל שנייה שהם שם. מתחילת המאבק אמרנו שעד שהחטוף האחרון חוזר אנחנו במאבק. קיווינו שגם אחרי שנחזיר את הירש בחיים אז נמשיך במאבק. אז אנחנו ממשיכים גם עכשיו".

איך מוצאים את הכוחות לזה?

"אני רואה בזה את חשיבות לעתיד של עם ישראל. מי אנחנו כעם, מה הערכים שלנו, ולמי אנחנו נהפוך אם לא נצליח להחזיר את החטופים. אין לנו ברירה, זו חובה ואלה החיים של כולנו. אין לנו את הזכות לא להיות במאבק", אומר פולין, וזוסמן מבקש להוסיף, "אני יכול להגיד על עצמי, שיש לא מעט רגעים שאנחנו עמוק מתחת לשמיכה. זה מנעד של רגעים כאלה וכאלה אבל מנסים לתעל את כל הכוחות ולגייס ולקבל כוח מהאנשים שלצידנו. היה לנו מספיק קשה, אז אם אנחנו רוצים שיהיה פה טוב יותר אז צריך לפעול".

בעקבות המלחמה, בנות הזוג שלכם מוכרות מאוד בציבור הישראלי, הפכו לסמל.

"אנשים שואלים אותי על רייצ'ל שהפכה להיות סמל למשפחות החטופים ולכל המאבק, ואני אומר שזיהיתי את הצד הזה שלה כבר לפני 40 שנה, ועכשיו כל העולם יודע. אני עצמי מנסה להיות אותנטי כמו תמיד, ולעשות את זה באופן מנומס ועדין, כל כך אמריקאי, אבל זה מי שאני".

"שרית לא הפתיעה אותי", אומר זוסמן, "בתוך הבית, היא פרפורמרית, היא יודעת לספר סיפורים. היא חכמה ונבונה ויש לה יכולת ביטוי מצוינת. אנחנו מרגישים שבן בלכתו נמצא בשרית מאוד חזק, יש בה מעין מכפלת כוח, אנרגיות נוספות. זאת התחושה של שנינו. אני עצמי לא השתניתי, רק אומר לעצמי מהניסיון של החודשים האחרונים, שבן אדם אחד יכול לעשות המון, רק צריך באמת להאמין שזה אפשרי, כי אני אותו בן אדם כמו שהייתי קודם. זה נכון שעכשיו אם אני מתקשר אולי יענו לי, אבל בסוף היכולת לעשות, לפעול ולהניע תהליכים נמצאת אצל כולם".

אחת התמונות המצמררות שהופצו במלחמה, בכלל צולמה לפני יותר מעשור, אי אז בחורף 2014. בצילום נראים ילדים צעירים, תלמידי כיתה ז' 2 כשהם עומדים בבית המדרש ומדקלמים בפני המחנך שמואל גולדברג 30 משניות שלמדו בעל פה. התמונה זכתה לתהודה בנסיבות טרגיות – שלושת הילדים הם הירש גולדברג־פולין, בן זוסמן וענר שפירא.

"אחרי שענר ובן נפלו קיבלנו הרבה תמיכה וחיזוק ממשפחות שפירא וזוסמן. הם היו פעילים במאבק להחזרת הירש וכל החטופים. בגלל הכאב המשותף של כולנו, התקרבנו אלה לאלה. אנחנו גם חלק מסיפור רחב יותר של בית ספר הימלפרב, שחטף את המכה הכי קשה עם שבעה בוגרים ורב בית הספר שנהרגו במלחמה. זה חיבר אותנו ביחד".

"אני חושב שאלה לא רק הנסיבות הכואבות שחיברו אותנו ביחד", מציין זוסמן, "זיהיתי בג'ון ורייצ'ל, וגם במשה ושירה שפירא, לא רק שותפים לשכול ולמאבק להחזיר את הירש, אלא גם שותפות של ערכים, צדקת הדרך, וחשיבה על מה עשינו לא בסדר ואיך ומה צריך לעשות אחרת. ואני חושב שגם הם זיהו את זה בנו. גם החיבור דרך הפועל ירושלים זאת דוגמה למשהו שהוא הרבה מעבר לספורט. אני מעולם לא הייתי מעורב בזה כמו הילדים, אבל אלה ערכים שבאו לידי ביטוי פה, וזאת נקודה חזקה מאוד".

"אני מקווה שצבי יודע את זה, אבל אני כל כך מכבד את הדרך שהוא לקח חלק מהכאב שלו וניתב אותו למאבק של החטופים. הוא הפך מאוד מהר להיות מנהיג של המאבק, במיוחד בעולם של הציונות הדתית – בכתיבת התפילה להחזרת החטופים, בדרישה מהמנהיגים שלנו לקחת אחריות ולעשות עסקה אחראית, לארגן תפילות, לארגן מעגלי שיח. הוא היה יכול בקלות לשבת בבית בשקט, אבל הוא לקח את זה כמשימה והכניס הרבה יצירתיות ואנרגיה למאבק. זה משהו מיוחד מה שהוא ושרית עושים".

"תשאיר את הדברים האלה לקבר שלי. תודה", מבקש צבי בצחוק מלווה במבוכה.