השחקן שמעון בר, שגילם ב־1964 את תפקידו של המלט בתיאטרון הקאמרי, נפגש עם השחקן האנגלי הנערץ ועטור הפרסים והתארים לורנס אוליבייה, וסיפר לו שהוא עצמו גילם את תפקיד המלט בשפה העברית. אוליבייה הביט עליו במבט משועשע ופלט: You don‘t say?, כאומר: איזה גיחוך – להעביר את הקלאסיקה שלנו לשפה הפריפרית שלכם!
בהקשר זה, לאור הספר שלפנינו, אני מבקש להצביע על שני "חבלים": חבל שלא ניתן לדבר עם לורנס אוליבייה, שהלך לעולמו ב־1989, וחבל שהספר הנפלא הזה של פרופ' זיוה שמיר איננו מתורגם לאנגלית. הייתי כל כך גאה להצביע בפני כל סנוב מצוי לאיזו רמה של ידע, השקעה ומסירות יכולה להגיע חוקרת ישראלית בכל הנוגע לעולמו של שקספיר; למילון ולאיות של אותם ימים, לרמזים הדקים שבדקים שביצירתו של גאון התיאטרון העולמי, וכן בכתביהם של אישי התקופה: אמיליה בסאנו־לאנייר, כריסטופר מרלו, בן ג'והנסון, רוברט גרין ואחרים.
מטרת הספר היא להצביע על תופעה היסטורית־ספרותית ייחודית: אישה בת תקופתו של שקספיר מפרסמת ספר שירה עם נטייה פרוטו־פמיניסטית, וחותמת עליו בשמה האמיתי (לא בפסידונים כפי שהיה מקובל) – אמיליה לאנייר (לאנייר הוא שם משפחתו של בעלה אלפונסו, שרושש אותה לפני שנטש אותה). שם הספר בתרגום לעברית: "הודו לה' מלך היהודים", כשהכוונה כמובן לישו, שזה היה כינויו (הנלעג! – בבשורתו של יוחנן י"ט 3).
צילום: AFP
אמיליה בסאנו ואמיליוס ובסניוס
אנחנו מתוודעים בספר לקורותיה של אמיליה: אביה בטיסטה בסאנו היה ממשפחת מוסיקאים, יהודי מאנוסי ספרד שהגיעו לעיר בסאנו דל גראפה שליד ונציה שבאיטליה. המוסיקאים מוזמנים לאנגליה על ידי המלך הנרי השמיני בשנת 1538. בטיסטה נושא לאישה אנגלייה בשם מרגרט ג'והנסון, ונולדת להם הבת אמיליה. בטיסטה נפטר כאשר אמיליה הייתה רק בת שבע, ולאחר זמן נפטרת גם אִמה. דוכסית לוקחת אותה תחת חסותה ואמיליה נאלצת לשמש פילגשו של קרוב משפחתה של הדוכסית לורד האנדסון, הוא הנרי קאריי ווילובי, איש זקן, נשוי ואב ל־16 ילדים מאשתו ומפילגשיו. כשאמיליה נכנסת להיריון הוא משלם לאלפונסו לאנייר כדי שיישא אותה לאישה, ולבן היילוד, ששמו הנרי, כשם האב הביולוגי, יהיה מעמד חוקי. אותו אלפונסו מבזבז את כל הכסף שלורד האנדסון נתן לו לשם קיום הנישואין, ולבסוף נוטש את אשתו.
אמיליה, שזכתה לחסות של דוכסית ולורד הממונה על נושאים אמנותיים, הייתה יעד להשתדלות של שני יוצרים חשובים באותה העת – ויליאם שקספיר וכריסטופר מרלו. יוצר בן התקופה, רוברט גרין, אף מרמז (בשמות בדויים) שהיה רומן בין אמיליה ובין מרלו. הנחת הספר שלפנינו היא ששקספיר נשכר מהידידות עם אמיליה – בקבלת סעד מהמלכות וברכישת ידע על היהדות – ובעקבות כך הוא משבץ ביצירתו מחוות כלפיה: פטרוקיו ב"אילוף הסוררת" הוא מעין העתק של אלפונסו; השם אמיליה מופיע ב"קומדיה של טעויות", ב"אותלו", ב"אגדת חורף" וב"שני שארים אצילים"; ב"טיטוס אנדרוניקוס" מופיעים שני אצילים הנושאים את שמה בשלמות: אמיליוס ובסניוס. ההשערה של שמיר היא שייתכן כי אמיליה אף השתתפה בצורה אקטיבית בחיבוריו של שקספיר.
ולא זו בלבד, ב־1540 מתפרסם ספר בשם Willobie His Avisa“", שכביכול חובר על ידי מחבר בשם הנרי ווילובי, שמת קודם הפרסום. עניינו של הספר ויכוח על מידת נאמנותן של הנשים, והרקע המשתמע ממנו דומה להפליא לקורות חייה של אמיליה אצל הנרי קאריי ווילובי. אוויזה, גיבורת הספר, עומדת איתן אל מול מחזריה, ומטיחה בגברים שהוציאו שם רע לנשים, שם שאיננו מוצדק, כי הגברים הם הבוגדניים, ולא הנשים. אמנם חווה חטאה חטא קטן בעץ הדעת, אבל החוטאים האמיתיים הם הגברים חפצי המדנים, שכולם נולדים מרחמן של נשים בחבלי הלידה.
ספר זה כתוב בפנטמטר יאמבי, כמו הסונטות של שקספיר, וזיוה שמיר מצביעה על היגדים דומים בספר זה וביצירות שקספיר "ריצ'רד השלישי", "אדוארד השלישי" ו"חלום ליל קיץ". שמיר משוכנעת שהמחברת היא אמיליה בסאנו, שבחרה בשמו של אדם מת כמחבר הספר כדי להימנע מהפללה בידי מרגלי המלכה אליזבת הראשונה, מלכה שהטילה טרור תרבותי מחשש לקתוליות או אתאיזם. הספר ראה אור בשש מהדורות בחייה של אמיליה, ועובדה זאת כנראה סייעה לה לשרוד לאחר שנשארה חסרת כול בעקבות נטישתו של בעלה אלפונסו.
המחברת מצביעה על סממנים פרוטו־פמיניסטיים גם ביצירתו של שקספיר, ומצביעה על מקורם בהגיגיה של אמיליה. הסונטות 144־127 של שקספיר עניינן "הגבירה השחורה", ושוב הנחת הספר שלנו היא שמדובר בדמותה הנערצת של אמיליה, שלא היה לה יופי קלאסי כמו בסונטות פטררקה. חלק מסונטות שקספיר מופנות לדמות גברית, וכאן ההנחה היא שחוברו על ידי אמיליה.
שמות עבריים ב"הסוחר מוונציה"
ספרה של שמיר מרבה לתאר את הידע ביהדות המושקע ביצירות של שקספיר ושל בני דורו. בספר "האלכימאי" של בן ג'והנסון שראה אור ב־1610 מזכירה זונה בשם דול קומון (בובת הקהל) את התלמוד, את ר' דויד קמחי, ר' אברהם אבן עזרא ותרגום אונקלוס. ואילו ברפליקה של שיילוק ב"הסוחר מוונציה", שם הוא מוכיח כי יהודי דומה בכול לשאר בני האדם, גם בתשוקת הנקמה – דבריו אלה של שיילוק דומים להפליא לפירוש רד"ק לישעיה נ"ב ה־ו. מסקנת הספר היא שאת הידע ביהדות קיבלו יוצרים אלה מאמיליה בסאנו, ואולי גם מיהודה סומו, מחבר "צחות בדיחותא דקידושין", שאותו אולי פגש שקספיר כשברח מנושיו לאיטליה.
הקושי בהנחה שאמיליה הייתה מקור לידע השקספירי ביהדות – כולל בחירת שמות בעלי קונוטציה של סכינים ונשק לגיבורים היהודיים ב"הסוחר מוונציה" – הוא שאמיליה, שנולדה באנגליה מאם אנגלייה, התייתמה מאביה בגיל שבע. כך שלא סביר שספגה ידע רב ביהדות מאביה, שבוודאי גם ראה את עצמו נוצרי לכל דבר. הידע שלה ביהדות ובמיתולוגיה היוונית־רומית בוודאי נבע ממקור אחר.
שמיר משווה את דמות היהודי בראבס במחזהו של כריסטופר מרלו "היהודי ממלטה" לשיילוק ב"הסוחר מוונציה" של שקספיר. לטענתה, בעוד במחזה הראשון דמות היהודי היא מפלצתית ממש, בדמותו של שיילוק יש מעין איזון: הוא אמנם חמדן, שוקד על הדוקטים האהובים עליו כאילו היו ילדיו וגם נוקם אכזר, אבל יש לו גם סיבות לנקום – ההשפלה שהוא סובל מהנוצרים וההתנכלות לממונו ולבתו.
אמנם אין לי קמצוץ מהידע שיש לזיוה שמיר על שקספיר, על יצירתו ועל תקופתו, אבל את המחזה, המופץ בכל העולם, וגם בישראל, אני מכיר, ואני סבור ששקספיר ביצע פה עלילת דם מתוחכמת ובלתי נסלחת באנגליה שהייתה חלוצה בעלילות דם, בעיר נוריץ' בשנת 1149, והראשונה בין ארצות אירופה לגרש את היהודים, בשנת 1290. בעניין הזה חטאו של שקספיר גדול בעיניי משל יוצרים אנטישמים מפורסמים אחרים כדיקנס, טורגנייב או דוסטויבסקי.
תרומה יהודית לעולם הרוח
זיוה שמיר חושפת בפנינו את חדר העבודה שלה בתרגום המופתי שביצעה ל־154 הסונטות של שקספיר ("עיני אהובתי" 2011), אשר מזכירות באוצר המילים, בפרוזודיה, ברטוריקה ובנושאים את ספרה של אמיליה בסאנו. אחד המעקשים שבהם נתקלה, כמו קודמיה (ש' שלום, א' ברוידא, ש' זנדבנק, א' סתיו, א' הסנר וגיל הראבן), הוא היות השפה האנגלית בנויה בעיקר ממילים בנות הברה אחת או שתי הברות, כאשר העברית בנויה ממילים בנות שתיים־שלוש הברות. לדוגמה המילה Love היא בעלת הברה אחת, ואילו מקבילתה העברית "אהבה" היא בעלת שלוש הברות. עובדה זאת מקשה ביותר על שימור הסדר הפרוזודי, שהרי הפנטמטר של שקספיר בסונטות הוא עבור המתרגם לעברית מעין מיטת סדום. המחברת מביאה מספר דוגמאות כובשות לב מהסונטות במקור ובתרגום, כפי שהן מופיעות בקובץ הנ"ל משנת 2011.
באחד הנספחים בספר מתארת המחברת כיצד נהו יוצרי הספרות העברית בתקופת ההשכלה ותחילת תקופת התחייה אחר עולם התרבות הגרמני, ואחר כך אחר עולם התרבות במרחב הרוסי. מסתבר שרק שני יהודים מומרים, סטניסלב הוגא ואדוארד זלקינסון, תרגמו ספרות אנגלית. שמיר מראה כיצד ביאליק (שהתנסה בתרגום "יוליוס קיסר" לא מהמקור, שהרי לא ידע אנגלית) וברנר עודדו את הסופרים העברים (בעיקר אלה שמעבר לאוקיאנוס האטלנטי) לייבא אל תוך הספרות העברית תרגומים מתרבות המערב, ודווקא אסכולת שלונסקי־אלתרמן נענתה לאתגר הזה.
בפרק הראשון של הספר מתארת זיוה שמיר את התרומה התרבותית הענקית שיהודים, ויהודים מומרים, תרמו לתרבויות העולם, וכיצד גירושם של היהודים (מאנגליה, מספרד, מפורטוגל, מגרמניה, מעיראק) – גרם לסטגנציה בעולם הרוח בארצות אלו. אלה דברים נכוחים, שלא ניתן להכחישם. אמיליה בסאנו־לאנייר מהווה דוגמה כיצד בת אנוסים זוכה לאינטלקט מרשים, ותורמת לתרבות אנגליה והעולם. יחד עם זאת, הייתי נמנע מכותרת המשנה של הספר – "שקספיר וידידתו היהודייה" – אמליה לא הייתה יהודייה, לא בתודעתה – שמיר מציינת שיש רמזים אנטישמיים ביצירתה – וברור שגם ההלכה לא הייתה מכירה ביהדותה, אף שאבותיה בספרד היו יהודים.
הספר שלפנינו, כמו הספרים הרבים שקראתי מיבולה הגדול של זיוה שמיר, גדוש בידע באשר לעולם השקספירי, ידע שמשאיר את הקורא פעור פה. הקורא בספר הזה זוכה לפגוש דמות של אישה יוצאת דופן, שהקדימה את זמנה בהשכלתה ובכישוריה הספרותיים, בעת שלנשים בקושי הייתה הזכות לקבל השכלה כלשהי, כולל בנותיו של שקספיר עצמו שלא זכו ללמוד בבית הספר.
ורד לאמיליה
שקספיר וידידתו היהודייה
זיוה שמיר
ספרא והקיבוץ המאוחד, 2018, 160 עמ'
