האם "נוהל ויזתא" של פרופ' וח"כ־לשעבר אריה אלדד הוא רומן ריגול עם ממד סאטירי־הומוריסטי, או שמא סאטירה חברתית־פוליטית הבנויה כפרודיה על רומן ריגול? השאלה חשובה פחות מכפי שהיא קשה. היא לא חשובה כי למי אכפת. היא כן קשה כי שתי האפשרויות נכונות. מצד אחד, הידע המודיעיני־ביטחוני הגודש את הספר, ההיכרות הכמו־אינטימית המתגלה בו עם פעילותם של הארגונים החשאיים, המורכבות והרב־מוקדיות של העלילה – כל אלה נותנים ליצירה איכויות של מותחן ריגול של ממש, שההומור והאבסורד הם תבליניה. אולם ההומור והאבסורד הם המהות כאן. המשימה בלתי הגיונית מתחילתה. העלילה המותחת־מבודחת חושפת בעיקר את המניעים הציניים של השחקנים במגרש הבינלאומי, הפוליטי והמודיעיני – או כמובן את הציניות של המחבר הרואה אותם ככאלה.
הגיבור הראשי הוא מזכיר הממשלה. הוא נשלח לשליחות חשאית שתהרוס את שמו הטוב, למעשה נסחט ומאולץ לצאת אליה. הוא מפוטר ממשרתו, כך זה מוצג כלפי חוץ, בשל חשד בעבֵרות מימון בחירות, ועל כן הוא בורח לשווייץ ושם הוא מוכר מידע מפליל על סודות נשק ביולוגי של ישראל למדינת אויב (איראן שאינה נזכרת בשמה כי שום דבר בספר אינו מכונה בשם). זהו תרגיל עוקץ: המידע כוזב, ומטרתו להרתיע מפני כוחה של ישראל. כמובן הסוכן הזה יוצא משליטה, ועוד יותר ממנו יוצאים משליטה העניינים בארגוני הביון בישראל, שכן זהו מבצע של המוסד והשב"כ הנלחם על יוקרתו מנסה לסכל אותו. ראש הממשלה, תרכובת של נתניהו, אולמרט ואחשוורוש, מתנדנד בין עמדות הארגונים. ויש תפקיד גם למנהלת לשכת ראש הממשלה, שקשריו האישיים של מזכיר הממשלה איתה הם תחילה הכלי לסחיטתו ובהמשך הכלי לתמרונו. בקיצור, שמח.
פרקוני הספר נגיסים כחטיפים. חוטי עלילתו נטווים יחדיו כקורים לרשת מזוֹרה. אוי לגיבור וטוב לקוראו. מיהם בחורינו המצוינים, על פי הספר? יש להם יכולות מבצעיות עילאיות אך חשיבה ביצועית שלומיאלית. יש להם מוחות מבריקים המתבזבזים על הגשמת גחמות קטנות של תחרות ונקמנות. ומיהו אריה אלדד המתגלה מבין הדפים? אלדד משכבר הימים, עמיתו של דויד גרוסמן בכתיבת תסכיתי המתח ההומוריסטיים בתוכנית הנוער הרדיופונית חתול בשק. כותרותיהם הכפולות של כל הפרקים, שנינה על שנינה; כינוייהם המצחיקים של האנשים ובעלי הפונקציות ששמות כזכור אין להם; החוכמה שבפי הדמויות המעידה על האיוולת שבמהותן – כל אלה הם סממניו של אלדד מהרדיו של נעורינו הרחוקים, ובעצם גם סממניו של אלדד האופוזיציונר הנצחי של השנים הקרובות יותר.
אכן: אלדד הפוליטיקאי נוכח כאן בעיקר כאלדד האופוזיציונר, לאו דווקא כאלדד הסַמן־הימני. "נוהל ויזתא" הוא כוורת של עקיצות לממסד, לראש הממשלה, לארגונים החשאיים, לתקשורת, להוויה המקומית ולשם איזון גם להוויות זרות. עמדה פוליטית, לעומת זאת, קשה יותר לזהות כאן. הביקורת היא על התנהגויות ודרכי פעולה, ואולי בעקיפין על חוסר אידיאולוגיה כלשהי, אבל ברובה המכריע היא יכולה עקרונית לבוא גם משמאל. אולי היא אפילו תואמת יותר את סטראוטיפ הביקורת השמאלנית, זו האוהבת לטווח את הממסד הביטחוני ולחשוף פוליטיקאים ופונקציונרים העוטפים מוטיבציות אישיות ומפלגתיות בתירוצים ביטחוניים. את ה"זכות" לכתוב רומן פוליטי א־פוליטי אלדד קונה כידוע ביושר, כלומר בנוכחות חוץ־ספרותית של עמדות אידיאולוגיות מחודדות. אז למה לא.
נוהל ויזתא
אריה אלדד
כנרת זמורה־ביתן, תשע"ח, 398 עמ'
