דויד גרוסמן בהספד על בנו אורי סיפר שהוא חיכה עם הבשורה כל הלילה כדי ליידע את בתו הקטנה רותי. רק בבוקר הוא העיר אותה ואמר לה 'רותי, אורי נפל, אורי נהרג'״, והדבר הראשון שרותי שאלה אותו הוא: "אבל אנחנו נחיה, נכון? ואני רוצה להמשיך לשיר במקהלה ולנגן". בסיפור קורע הלב הזה פותח עידן רייכל את ההופעה שלו בבנייני האומה ביום חמישי שעבר. האולם מלא עד אפס מקום. הורים וילדים שבאו יחד, דתיים וחילונים, ירושלמים ושאינם, אנשים ששילמו על כרטיס ממיטב כספם, התלבשו יפה ובאו לנקות את הראש בהופעה טובה. ובכל זאת, בימים כאלה הכול אחרת אז גם ההופעה של עידן רייכל היא לא הופעה רגילה.
את הסיפור על בתו של גרוסמן, הוא ממשיך: ״חזרתי למשפט הזה של רותי בביקור אבלים אצל משפחת מורנו ששכלה בקרב את איתי, אחיינו של עמנואל. כשפגשתי את נועה אחותו הקטנה, אחד הדברים הראשונים שהיא אמרה לי זה ׳עידן, תודה שבאת. יש לי הופעה במקהלה עוד חודשיים, אתה יכול לבוא?׳, וחשבתי על החוט המקשר בין רותי לבין נועה ששתיהן בעצם אומרות ׳כשאתם תסיימו את האירוע הזה של הגדולים, תזכרו שאנחנו ילדים, ואנחנו רוצים להמשיך לחיות ולשיר במקהלה׳. אז כן, אנחנו נהיה כאן הערב מקהלה גדולה למשך שעתיים, בשביל רותי ונועה. לא נשכח את הלוחמים, את השבויים, את המפונים, אבל נשיר וניקח פסק זמן שלאחריו נחזור למציאות״.
"בשלוש וחצי בלילה המפונים שאלו אותי אם אני יכול לשיר. מה שרים בכזו סיטואציה? ואז משום מקום התחלתי לשיר 'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד', הכי איטי שאפשר, ולפתע הייתה שם התפרקות נפשית של כולם"
ב־8 באוקטובר רייכל (46) עזב את בת זוגו והילדים בביתם בתל־אביב, זרק גיטרה למכונית שלו, והתחיל לנסוע. לאן? הוא לא בדיוק ידע. בשבועות אחר כך הוא כבר מצא את עצמו מתמרן בין הופעות בפני לוחמים, מפונים, ביקורי משפחות שכולות, הסברה עולמית, אבל עוד לפני כל זה הוא נסע לבקר אמא של חבר שניצלה מחטיפה ואושפזה ואז ליווה לקבורה את חברו אל"מ רועי לוי, מפקד היחידה הרב־ממדית שנפל בקרב.
איפה אתה ורועי הכרתם?
"נפגשנו באיזו הופעה בקיסריה. הוא הגיע לשם עם בן דוד שלו שסיפר לי עליו שהוא אחד מגיבורי ישראל שנפצע אנושות בסג'עייה בצוק איתן, פציעה קוגנטיבית שהצריכה שיקום של שנים. בס'געייה נפל לוחם שלו – גלעד יעקובי. אבא של גלעד, אבי, היה טעון מאוד על הצבא, היו לו המון שאלות. לקח זמן עד שרועי היה יכול להיפגש עם משפחת יעקובי, עד שיום אחד הוא בא אל האבא ואמר לו 'אבי, שלום, אני המג"ד של גלעד, אני שלחתי אותו לקרב וידעתי מה הוא צריך לעשות שם, ואני אחראי לכך שהוא נהרג'. לימים אבי סיפר שמשם כבר לא היו לו שאלות. הוא ידע שכמו כל אם עברייה, ידע גם כל אב עברי שגורל בנו מסור היה בידיו של מפקד ראוי וכזה היה רועי, מפקד ראוי".
הקשר ביניהם נשמר באינטנסיביות. בהלוויה רייכל ספד לו: "הוא היה אהוב ליבי. הוא עשה אותי גאה שבחר בי להיות חבר שלו ואיש סודו. ידעתי שימות בקרב. שהוא רוצה לחיות אבל ימות כלוחם. ידעתי שתהיה לו הלוויה צבאית. ידעתי עמוק בפנים שיום אחד אסתכל בעיניים של צורי, הבכורה שלך וידעתי שאם יקרה לך משהו אהיה שם בשבילה כל חיי. אמרתי לך שאתה צריך להמשיך לפקד. ידעתי שאהיה שם בשביל כל ילדיך כל חיי".
אחרי הלוויה של רועי המשיך רייכל לים המלח לביקור אצל מפונים מבארי ומכפר־עזה. "סיימתי שם בעשר וחצי בלילה, ותכננתי לנסוע חזרה הביתה״, הוא מספר, ״אבל אז קיבלתי טלפון מחבר ששאל אותי אם אני יכול לבוא לבקר אותו כי הקיבוץ שלו פונה לאילת. אמרתי לו שאבוא מחר, אבל הוא ממש התעקש וביקש שאבוא באותו יום ולא יכולתי לעמוד מנגד. אז המשכתי לאילת, הגעתי אחרי חצות והרגשתי כמו באזור מוכה אסון. משפחות שלא יודעות איפה יקיריהן – ילד שאומר שהוא לא יודע איפה אחותו, ילד אחר שמחפש את אמא שלו, ונכדה שמחפשת את סבתא שלה. אף אחד עדיין לא מדבר איתם, אין עדיין נציג רשמי, ממשלתי, פיקוד העורף, צבא, עדיין כולם מנסים להבין מה קורה. אז ישבנו יחד, הקשבתי להם, וחשבתי לעצמי שאני לא מאמין למה שאני שומע, סיפורים ששומעים בעדויות של ניצולי אושוויץ. בשלוש וחצי בלילה הם שאלו אותי אם אני יכול לשיר להם משהו, אז הלכתי להביא את הגיטרה מהאוטו ובדרך תהיתי, מה שרים עכשיו בכזו סיטואציה? אבל אז משום מקום התחלתי לשיר 'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד', הכי איטי שאפשר, ולפתע הייתה שם התפרקות נפשית של כולם. כשסיימנו, הם הזמינו אותי לישון במלון ונתנו לי מפתח לחדר, אבל הרגשתי שאני לא יכול להישאר, שאני לא יכול לנשום, נסעתי הביתה במהירות מטורפת, והגעתי לתל־אביב עם אור ראשון".
למחרת שוב נסע לים המלח, וביום שישי, כשהרגיש שכמעט הגיע לקצה גבול היכולת, קיבל טלפון ממפונים מכפר־עזה שפונו לגעש וביקשו שיבוא לעשות איתם קבלת שבת. "ראיתי שם הרבה ילדים, חשבתי על ההורים שלהם, על האחים שלהם, איפה הם? פתאום ניגשה אליי ילדה בת ארבע, שאלתי אותה אם היא רוצה להיות אמא של שבת, והיא ענתה שכן, והתחילה לשיר 'היום יום שישי, מחר שבת, מחר שבת', ככה בקולי קולות, ממש בצעקות, כאילו שהיא מבינה מה קורה ונאחזת בחיים".
באחד הימים הוזמן רייכל לספר על חברו שנפל, בתוכנית "יחד ננצח" של ארז טל ואברי גלעד בערוץ 12 אך לאורך היום הרגיש שמצבו לא טוב. "כתבתי לעורך שאני לא מרגיש טוב, שמשהו קורה לי ושלא אוכל להגיע״, מספר רייכל, ״הוא בכל זאת ביקש שאבוא ואמר שיהיה בסדר, ולי השתמע מדבריו שזו תוכנית מוקלטת מראש ושמקסימום יערכו״.
"מישהי ברחוב אמרה לי לא מזמן שהיא נכנסה לחופה עם השיר 'אם תלך', ובאותה פינת רחוב בדיוק, 24 שעות אחר כך, פגשתי מישהו שאמר לי שהוא ניגן את 'אם תלך' בהלוויה של אבא שלו. אז אמרתי לעצמי, וואו, השירים לא שלך יותר, אנשים לוקחים אותם לחיים שלהם"
בפועל היה מדובר בשידור חי ורייכל פשוט נשנק מול המצלמות וחטף התקף חרדה בשידור חי. "כשנכנסתי לריאיון, לא לגמרי היה לי ברור שזה שידור חי, ואני עולה ומדבר איתם, ולאט־לאט מרגיש שאני פשוט לא יכול לנשום. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שהרגשתי התקף חרדה. אברי ברגישות שלו אמר לי, ׳צא, זה בסדר׳, ויצאתי באמצע שידור. משם חבר אסף אותי כי לא הייתי מסוגל לנהוג, עד כדי כך״.
רייכל רתם את הרשתות החברתיות שלו לטובת הסברה ברחבי העולם. "אני חושב שזה ממש פיקוח נפש לעשות את זה״, הוא אומר, ״אין לי ספק שזה משפיע. לפעמים רואים את התוצאות שנה אחרי, לפעמים שנתיים אחרי".
אתה מן הסתם משלם על זה מחירים?
"בוודאי. אין לי ספק שבעקבות האמירות שלי, אני לא אהיה הפייבוריט או האופציה הראשונה לפסטיבל מוזיקת עולם בשוודיה, וזה בסדר. צריך להסביר לעולם את האירוע שאנחנו נמצאים בו. הבנתי די מהר שאם אנחנו לא גומרים את האירוע הזה תוך שבוע, אנחנו נתגלגל למצב שיהיה קשה מאוד להסביר אותו תקשורתית, הבנתי שהאמפתיה של העולם כלפינו תימשך שבוע־שבועיים, ואז כשניכנס לעזה, לא נוכל לנצח את זה. העולם לא יעשה את ההקשר של סיבה ותוצאה. הם לא יבינו שאנחנו למעשה המגן האחרון לפני אירופה, בדיוק כמו שיושבי העוטף היו המגן שלנו, ובדיוק כמו שההתיישבויות מעבר לקו הירוק הן המגן של החיים שלנו כאן במרכז. הם הקו הראשון שלנו ואנחנו הקו הראשון לאירופה", מסביר רייכל בלי להתנצל, "הסתובבתי עם פוליטיקאי מאוד בכיר אחרי ערב הסברה בניו־יורק, וראינו בטיימס סקוור שלט גדול עם תמונות החטופים, ואז הוא אומר לי, 'תראה מה זה, אף אחד לא עוצר ומסתכל'. אז שאלתי אותו, אם היה כאן עכשיו שלט של 300 אנשים שנחטפו במאלי הוא היה עוצר ומתעכב עליו יותר משנייה? ברור שלא. היית מפטיר ׳איזה מסכנים׳ וממשיך הלאה. בסוף אנשים עושים את המתמטיקה של החיים ואומרים, אה, לכם נרצחו רק 1,400 ובעזה נרצחו שלושים אלף. אנשים לא רואים את הסיבה והתוצאה שפה נרצחו אנשים בביתם בבוקר שמחת תורה, ולא רואים את האחריות של החמאס על כל הרוג שלהם בעזה".
בסרטון שפרסם בינואר אמר רייכל "הפלסטינים העזתים לא מתקוממים נגד ארגון הטרור חמאס. הם יכלו להיות אמיצים – להיכנס עוד הלילה לכל המנהרות ולהתקומם נגד חמאס. להילחם בהם. גם במחירים כבדים לאלפים מהם – ולהחזיר לנו את כל החטופים. להעיף את ארגון הטרור חמאס ולהתחיל לשקם את חייהם. הם לא עושים את זה – ולכן יש להתייחס אל רובם ככן מעורבים", הוא גם דאג לתרגם את הדברים לערבית ולאנגלית.
"פעם דיברתי עם מישהי מאוד מבוגרת באוסטריה״, הוא מספר, ״והיא אמרה לי ׳ידענו שהיהודים נעלמים מהרחובות. לא ידענו על מחנות ההשמדה, אבל תיארנו לעצמנו שלא שולחים אותם לקאנטרי קלאב, ובכל זאת היה לנו נוח לשתוק. אז גם אני מעורבת, אני מעורבת בשתיקה שלי'. יש פירי מנהרות בכל מקום בעזה, יש שם אמל"ח בכל מקום. כולם ידעו את זה, הרוב ידעו את זה – יכול להיות שילד בן עשר לא ידע את זה. אבל הרוב מעורבים, הרוב מעורבים בעצם זה שלא הייתה הפגנה אחת נגד חטיפתם של אזרחים במסגרת פשעי מלחמה. לא הייתה הפגנה אחת כזאת לא בעזה, לא ברמאללה, לא בדובאי, לא בקטאר ולא באמירויות. כאן במדינה שלנו אתה יכול להפגין בעד ההתיישבות, נגד ההתנחלויות, אתה יכול להגיד שאתה בעד רפורמה או נגד הפיכה, אתה יכול להפגין את דעתך, ולכן גם אנחנו, עם ישראל, מעורבים בכל דבר. כשאתה חי במדינה שלך אתה מעורב ויכול להשמיע את הקול שלך".
בהזדמנות אחרת תקף רייכל את ארגון הצלב האדום כשקרא לסלק את נציגתו מישראל. בטקסט נוקב וביקורתי שהעלה לחשבונו באינסטגרם הוא הגדיר את הארגון כ"שירות הסעות" מוטה ולא הוגן וטען כי אין בעצם נוכחותו בישראל שום ערך. "אחרי כל כך הרבה שבועות אפשר כבר לצאת בהכרזה מאוחדת ומשותפת של השמאל, הימין והמרכז ולהכריז על נציגת הצלב האדום בישראל 'פרסונה נון גרטה' לפחות עד סוף הלחימה והחזרתו של אחרון החטופים?", שאל רייכל בפתח דבריו. "לא נראה שהצלב האדום עושים משהו למען ישראל ולמען החטופים שלנו בעזה החפים מכל פשע, אשר נחטפו בניגוד לכל חוק בינלאומי ובעצם חטיפתם הם קורבנות של פשעי מלחמה", הזכיר.
יש ימים שאתה לוקח קצת פסק זמן?
"בהתחלה הייתי עושה את זה מסביב לשעון עד שקרסתי נפשית. מעולם לא היו לי התקפי חרדה, מעולם לא היה לי קוצר נשימה, ופתאום זה קרה לי פעמיים בשלושה השבועות הראשונים, ואז הבנתי שיש לי אחריות, אפילו לא כלפי עצמי אלא כלפי ילדיי. כשאני חוזר הביתה, ארבעת ילדיי צריכים לראות אבא על הפסים. הבנתי שהם בעצם הסמן שלי, שכל עוד אני יכול להקריא להם סיפור לפני השינה, כל עוד אני יכול לשחק איתם בבוקר, זה אומר שאני בסדר. כשהרגשתי שמשהו שם משתבש, לקחתי מרחק. בהתחלה זה הביך אותי מאוד ואמרתי לעצמי איך אני יכול להתרחק ל־24 שעות או 48 שעות מהאירוע. הרי חייל בעזה לא יכול לקחת את המרחק הזה. חטוף לא יכול להגיד לחוטפים שלו, רגע, אני צריך הפסקה של 24 שעות. זה העסיק אותי כל הזמן. גם היום, בדרך לריאיון תפס אותי גשם ונרטבתי כולי, אבל אז חשבתי על זה שיש 133 אנשים שהיו שמחים להירטב עכשיו מהגשם הזה.
"אנחנו נמצאים על סף משבר פסיכולוגי שבו אם עוד שנה ייחטף אזרח ממודיעין לרמאללה, אנחנו נגיד 'אה זה רק אזרח אחד, זה לא כמו 133 חטופים', ולכן הם חייבים לחזור. כולם"
"עם רון ארד השלמנו״, הוא אומר בצער, ״הרבה שנים חיכינו לו, כתבנו עליו שירים והפרחנו בלונים, אבל השלמנו וראינו שהוא לא חוזר. ופה יש משהו שהוא חמור הרבה יותר, חייל שיוצא לקרב יודע שיכול להיות שהוא לא יחזור, אבל אזרח שקם בשבת בבוקר שמחה תורה ונחטף ממיטתו? אין תקומה מהדבר הזה. אנחנו נמצאים על סף משבר פסיכולוגי שבו אם עוד שנה ייחטף אזרח ממודיעין לרמאללה, אנחנו נגיד 'אה זה רק אזרח אחד, זה לא כמו 133 חטופים', ולכן הם חייבים לחזור. כולם".
בימים אלה רואה אור "מגדל של אור" – האלבום החדש בפרויקט של עידן רייכל, עשור אחרי האלבום הקודם של הפרויקט. הוא נוצר לפני המלחמה, אבל בשמיעה בעת הזאת, כל שיר בו מקבל משמעות אחרת. זהו אלבום מלא תקווה שכבר הגיע לטופ באלבומים המושמעים ביותר באפל מיוזיק.
"זו תקופה שכל אחד יכול להיות מגדל של אור", הוא אומר, "הפרויקט, בשבילי, הוא הפסקול של התקופה שבה אני חי, של העת הנוכחית, אז הרגשתי שיש דברים שהיו צריכים לצאת ודברים שהיו צריכים להיכנס. השיר 'תחזור' שהפך להיות איזשהו המנון כזה, יועד במקור לזמר אחר, אבל רוני דלומי שמעה אותו, וביקשה לשיר אותו בעצמה. כששמעתי איך היא שרה את זה, ברגישות כזו גדולה, הבנתי שהיא ליהוק מושלם. בכלל, לכל שיר יש את ה־DNA שלו, משהו שאם אתה מוחק את כל הבתים והפזמונים, אתה נשאר רק עם משפט אחד, ובשיר הזה זה 'הלוואי תבוא בלי להודיע עוד היום'".
השיר נכתב הרבה לפני 7.10, על מי הוא נכתב?
"אפשר ללכת עם זה להרבה רגעים. אבל בעיקר לרגע שכל אמא של חייל מכירה, שהיא מסתכלת על הדלת ביום שישי ואומרת ׳הלוואי יבוא בלי להודיע׳״, אומר רייכל ומסתייג, ״אגב, אני בדרך כלל לא מסביר שירים בגלל משהו שקרה לי בדיוק בפינת הרחוב״, הוא אומר ומצביע על פינת רחוב סמוכה למקום שבו אנחנו עורכים את הריאיון.
״כאן ממש מישהי אמרה לי לא מזמן שהיא נכנסה לחופה עם השיר 'אם תלך', ובאותה פינת רחוב בדיוק, 24 שעות אחר כך, פגשתי מישהו שאמר לי שהוא ניגן את 'אם תלך' בהלוויה של אבא שלו. אז אמרתי לעצמי, וואו, השירים לא שלך יותר, אנשים לוקחים אותם לכיוונים שלהם, לחיים שלהם".
שיר נוסף מהאלבום הוא "כל יום מחדש" שמבצע גידי גוב. השיר מדבר על בחירות יומיומית שאנחנו עושים. "גידי הוא דמות ייחודית בנוף התרבות הישראלית. אין הרבה אנשים שיכולים גם לשיר שיר ליום הזיכרון ולרגש אותך, ואחר כך גם להצחיק אותך ב'זהו זה'. השיר מתקשר גם לזוגיות הארוכה והיפה שלו ושל ענת ז"ל. השיר באמת מדבר על בחירות שאנחנו עושים כל יום מחדש, הבחירות האלו הן בעצם בחירות חזקות יותר מכל בחירה אחרת. פעם דיברתי עם איזו רבנית, ושאלתי אותה, בצורה קצת לא פוליטיקאית, אם יש לה ספקות באמונה לפעמים, והיא ענתה לי שכל בוקר יש לה ספקות, וכל בוקר היא בוחרת להאמין מחדש. בעיניי זה יפה, זאת אמונה יותר חזקה מאשר להאמין כי ככה כולם עושים, או ככה הקהילה שלי עושה".
הבחירה הזו מזכירה לרייכל את אסתר, אחותה התאומה של סבתא שלו, ובעלה יוסף, "כשהיא חלתה והגוף שלה כבר קרס לתוך עצמו, ממש בימים האחרונים לחייה היא נראתה מאוד לא טוב. יוסף נכנס ככה עם החליפה והעניבה ומקל כזה, מאוד־מאוד מבוגר, קרוב לתשעים לדעתי, הוא הסתכל עליה ואמר, 'אסתר, איזו יפה את היום, אם לא הייתי נשוי לך, הייתי מבקש ממך להתחתן איתי'".
רייכל זוכר שבילדותו בכפר־סבא, כל הופעה הייתה מסתיימת בשירת התקווה. גם את המופע הנוכחי שלו הוא בוחר לחתום בהמנון הלאומי כשהקהל כולו שר איתו. "אני מרגיש שאנחנו נמצאים באיזושהי שעה שיש בה המון המון הזדמנות״, הוא מסכם באופטימיות, ״הזדמנות לאחד ולהתאחד, הזדמנות להזמין מישהו לעשות שבת, הזדמנות לא להיות בזעם על מישהו ששם דוכן תפילין ברחוב. אנחנו בהזדמנות לקבל את זה שיש אנשים שחיים אחרת מאיתנו, החיים מורכבים ויש לנו הזדמנות נדירה לצמוח מחדש, להיות מגדלור".
