"נולדתי בגז צחוק", אומרת חן גודיס בחיוך. "כשאני מספרת בדיחה או סתם אומרת משהו בלי להתכוון להצחיק, אמא שלי מתגלגלת מצחוק ואומרת 'אין לי ספק שגז הצחוק שקיבלתי משפיע עד היום'". גודיס היא ליצנית רפואית, מנחת סדנאות צחוק ומרצה על כוחם של הצחוק וההומור בחיינו, והחיוך שלה מדבק. לדמות שהיא משחקת בתור ליצנית רפואית יש מבטא רוסי: "אני צירינה, אני חולה חדשה, חליתי לא מזמן", היא אומרת. על הנייר קצת קשה לשמוע את המילים "עולה חדשה", שברורות לחלוטין בשמיעה. "ליצן רפואי לא תמיד צריך להיות מצחיק", מסבירה גודיס. "הוא יכול רק לשים על עצמו איזה פריט לבוש שיוצר מראה קומי שמקל על אנשים. כשאני לובשת את בגדי הליצן אני יכולה גם להיות מאוד רגשנית, ואפילו לבכות, אבל המראה הקומי מעורר אמפתיה".
לדמות שהיא משחקת בתור מנחת סדנאות צחוק, מנגד, יש מבטא ישראלי ממש. בחודשים האחרונים היא נפגשת עם חיילים שיצאו מעזה, מפונים מהצפון ומהדרום, וגם סתם קבוצות שחושבות שהצחוק יפה לבריאות גם בימי מלחמה. היא גדלה בנווה־דניאל שבגוש עציון, ואביה הוא רכז הביטחון ביישוב. "בתור ילדה התרגלתי למציאות שבכל רגע יכול לקרות משהו", היא מספרת. "השגרה אצלנו בבית הייתה שאבא מוקפץ לאירוע ביטחוני בשבתות ובחגים, ואמא נשארת בבית עם הילדים באי־ודאות לגבי מה שקרה ואם אבא יחזור. חשבתי שזאת שגרת החיים של כולם. אבל למעשה הפעם הראשונה שפגשתי מוות פתאומי של אדם קרוב, לא של סבא שנפטר לאחר מחלה ממושכת, הייתה של הבחור שיצאתי איתו".
כשהייתה בת 26 הייתה בקשר קצר, חודש וחצי בסך הכול. "נדלקתי עליו וחשבתי שנתחתן, ואז הוא נפרד ממני ושבר לי את הלב", היא מתוודה. "זמן קצר אחר כך הוא נרצח בפיגוע. לא הבנתי כמה זה השפיע עליי". גודיס עוצרת לרגע את השיחה כדי לענות לטלפון. זאת כנראה טעות במספר, אבל לדבריה תמיד כשהיא מספרת את הסיפור הזה יש איזו הפרעה. "זה קצת הסיפור שלי", היא הופכת את ההפרעה למטפורה. "לא חשבתי שאני צריכה להתייחס לאירוע עצמו כטלטלה בחיים שלי. לא העזתי לספר על הקושי שלי, כי המשפחה שלי לא הכירה אותו בכלל אז זה לא היה אמור להיות 'עניין'. אבל הוא כן ליווה אותי כל הזמן במחשבות. הייתי יוצאת לדייטים ומפחדת להתאהב בבחור, כי בסוף הוא ימות בפיגוע.
"הרבה אנשים מתמודדים עם אובדן עכשיו, ובסדנאות הצחוק ובהרצאות אני מרשה לעצמי לשתף יותר בסיפור האישי שלי, של האובדן וההתמודדות איתו"
"אלה פחדים בלי היגיון. רק אחרי שנים של טיפול הבנתי שהסיפור הוא לא הפחד שלי להתאהב במישהו שימות בפיגוע, אלא החרדה שגדלתי בה בתור ילדה. ההבנה הזאת טלטלה אותי. הפחד הכי גדול שלי פגע בי באופן לא צפוי. כשהתחלתי להתעסק בצחוק הייתי בשבר גדול, והבנתי שהמוות של הבחור הזה השפיע עליי מאוד. אני צוחקת על כל דבר בחיים, יודעת להקליל מצבים בחיוך, אבל על זה ממש לא העזתי לצחוק".
רק על המקרה הזה, או בכלל על מוות?
"אנשים שחווים אובדן מצליחים לפתח הומור סביבו, אבל לי זה נראה אז מוזר. היה לי גם כעס על א־לוהים שהביא לי סיפור כזה. לבסוף, מתוך הבלבול וההסכמה להתעסק בכאב שלי, הצלחתי לפתח עוד יותר את הדמות הליצנית שלי, שכבר הופעתי איתה בכל מיני מקומות, והיא עזרה לי לראות את הטראומה שלי במבט הומוריסטי".
גודיס (34) גרה היום בפרדס־חנה, ועובדת בכל רחבי הארץ. הצחוק והטיפול מלווים אותה בכל צומתי חייה. "אני צועדת בשני מסלולים מקבילים, האחד שייך לתחום הטיפול והאחר לליצנות", היא אומרת. "תמיד ידעתי שאני רוצה להיות ליצנית רפואית". היא למדה ליצנות במסלול לימודי תיאטרון חדשני, וגם תואר ראשון בעבודה סוציאלית. "כשסיימתי את הלימודים התחלתי ללוות משפחות אומנה, ופגשתי שם הרבה פגיעוּת, מקרי קיצון של טראומה, קשרים משפחתיים לא טובים. במקביל עשיתי קורס של ליצנות רפואית, וזה היה הדבר הכי כיפי שעשיתי בחיים. בסיום היה לנו קורס בן שלושה ימים של יוגה צחוק. זה לא עניין אותי בהתחלה, נראה לי מוזר לתרגל צחוק באופן מלאכותי, מאולץ. אבל השתכנעתי אחרי קצת לחצים מהחברים ללימודים, ואלה היו שלושה ימים של חוויה חזקה מאוד. הרגשתי שם שחרור בכל הגוף. בסיום הקורס אמרתי לעצמי שאני רוצה להעניק את החוויה הזאת לאנשים נוספים".
זה לא הגיע מיד. גודיס המשיכה בטיפול, למדה תואר שני בעבודה סוציאלית והתמחתה בטראומה. "רק כשסיימתי עלתה המחשבה לעשות סדנאות צחוק. היו חששות בקשר ליציאה לעצמאות ותהיות אם אצליח כמנחת סדנאות, אבל התחלתי להתאמן עם משפחה וחברים. הייתי אז במקום לא מצחיק בחיים. סיימתי לטפל בבעיות של אחרים ופתאום פגשתי את עצמי בסיפור של הבחור ההוא, וזה היה קשה. עד אז לא הבנתי שגם לי כואב, ולא העזתי להתבונן פנימה ולהיחשף אל הפגיעות שלי. לקח לי המון זמן עד שהסכמתי להתעסק בסיפור שלי. אני חושבת שזה כנראה שמר עליי".
כשפרצה המלחמה היא הייתה בתל־אביב, ונסעה במיוחד לדירה בפרדס־חנה כדי לאסוף את האף האדום של הליצן. מאז הוא לצידה, ערוך ומוכן לכל מפגש שיזדמן לה כשתצטרך להרים מעט את מצב הרוח. "הרגשתי שאני חייבת אותו, כי יש מצבים שאני מרגישה צורך להגיד משהו מקליל אבל רק עם האף יש לי לגיטימציה לעשות את זה", היא מסבירה. "הרבה אנשים מתמודדים עם אובדן עכשיו, ובסדנאות הצחוק ובהרצאות אני מרשה לעצמי לשתף יותר בסיפור האישי שלי, של האובדן וההתמודדות איתו. כשאני מספרת את זה דרך הדמות, שיש בה יסוד קומי, אני מרגישה שאנשים מתחברים אליו יותר. להומור יש כוח שעוזר לקלוט מידע שהנפש לפעמים לא מוכנה לעבד".
יש אנשים שחושבים שלא תמיד מתאים לעשות שטויות. בקיץ כתבת בפייסבוק שאת ועוד אנשים יצאתם לרחוב לעשות שמח בזמן שמפגינים חסמו את רחוב קפלן לתנועה, והייתה שם אישה שאמרה שזה לא מתאים ושאתם מנותקים מהמציאות.
"עניתי לה שאנחנו גם המציאות".
והיום, כשיש מלחמה, מה את חושבת על האמירה הזו?
"מותר לצחוק על הכול. לא בכל רגע ולא עם כל אחד. לא אצחק על מישהו שנשרף לו הבית, ולא אצחק איתו על הדברים באופן ישיר, אלא אזכיר שיש הרבה דברים לצחוק עליהם, שהצחוק זמין. יש דרכים לצחוק על מה שאנחנו עוברים, ואנחנו לגמרי עוברים. ראיתי שקבעו יום זיכרון נוסף, מיוחד ל־7 באוקטובר, ועולה בי התהייה מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע. שמחה צריך לייצר. צריך לצחוק. מותר גם לבכות, כמובן, אבל אנשים מרגישים שלא בסדר לצחוק, כאילו מי שצוחק שוכח שיש חטופים והרוגים ושאנחנו במלחמה. אני חיה את זה, אין לי איך להתנתק מזה, אבל אני חושבת שהצחוק לא מבטל את הכאב וההזדהות. זכותנו המלאה לצחוק".
"יוגה צחוק" היא שיטת תרגול שקיימת כבר שלושים שנה: בזוגות או במעגל, לפי הנחיה, המשתתפים מתרגלים פעולות פשוטות שמגרות את הצחוק. במהלך התרגול, המשתתפים גם מתרגלים נשימות כדי לעזור לתחושת הרפיון להתפשט בכל הגוף. אבל גודיס מגדירה את הסדנאות שלה "סדנאות צחוק" ולא "יוגה צחוק", כי היא "מוסיפה בדיחות והומור, וככה מנסה לעזור למשתתפים מול המבוכה שלהם".
אנחנו הישראלים די ציניים. זה עובד אצל כל אחד?
"בסדנה שעשיתי לחיילים שיצאו מעזה, לקח קצת זמן לגייס אותם לתרגילי צחוק. אז ביקשתי מהם רגע של ריכוז ואמרתי: אם שרדתם עד עכשיו, בואו תהיו איתי רגע. הם קלטו שיש גם הומור שחור, צחקו ונכנסו לסדנה. קרה שאנשים לא התחברו בכלל, אבל אלה היו מקרים ספורים. ברוב הסדנאות, הצחוק לא אכזב. בזמן המלחמה אנשים דווקא משתפים פעולה יותר. הם מעריכים את היכולת לצחוק. בסדנה אחת, מישהו לבש חולצה שחורה שקוראת להחזרת החטופים. בשלב מסוים, כשהוא נכנס להתקף של צחוק, אנשים התייחסו לכיתוב שהיה ממש על הלב שלו, ובשילוב עם הצחוק הייתה הנכחה של המציאות המורכבת שאנחנו חיים בה: ראיתי מול העיניים כמה חשוב גם לצחוק".
את משתמשת בהומור שחור באופן חופשי?
"לפני כל סדנה אשאל אם המשתתפים מוכנים לזה. המוות לא מצחיק, הוא עצוב וכואב, אבל האפשרות לצחוק עליו מאוד מחיה. באחת הסדנאות הייתה אלמנה שסיפרה שברגע שהיא גילתה שאפשר לצחוק היא החליטה שהיא צוחקת יותר. אני זוכרת שכשאפשרתי לעצמי לצחוק על הכאב שלי, משהו בי קם לתחייה. וכדי לטעון את תחושת החיות הזו דרושה עבודה בכל פעם מחדש כשהרוח נופלת. עם קבוצות של חיילים, אחרי שעה הם ממש מודים לי על היכולת לצחוק גם על הכאב. אני חושבת שהם מאוד מופתעים מכמה שזה פותח. זה מגיע למצב שאנשים לא מצליחים לשלוט על עצמם. הצחוק עוזר להשכיח את הכאב ואת העומס של החיים. וזה פחות מביך ממה שחושבים".
אני מתארת לעצמי שהמפגשים עם הלוחמים מרגשים ומסקרנים.
"אני לא יודעת מה עבר על הלוחמים בעזה וגם לא רוצה לשאול מעבר למה שמספרים לי. מזמין הסדנה לרוב לא מרחיב על מה שהיה שם, הוא רק אומר לי שהם עברו דברים. שמעתי סיפורים ממילואימניקים, אני יודעת שעזה היא מקום מזעזע, ומחזיקה את זה בראש לאורך הסדנה. אבל סדנאות ללוחמים מרגשות אותי בעוצמה. מרגישים שהם באו ממלחמה, מרגישים את החיבור החזק ביניהם, עם כל כך הרבה הומור שחור ובדיחות שאני לא מבינה. הם מתייחסים לרגעים מצחיקים שהיו להם, ואם אני מצופפת אותם הם צועקים כמו בטנק, ומישהו אומר למישהו 'תחפה עליי', וכולם נקרעים מצחוק. הם מעלים את הדברים תוך כדי הסדנה, ואני לא תמיד לגמרי מבינה. אבל זאת בדיוק הסיבה לכך שבאתי, שיהיה מקום לעיבוד דרך צחוק. יש לזה ערך גדול בעיניי, ואני שמחה שיש לי איך לתת מעצמי למי שנתן מעצמו למען המדינה".
הסדנאות עכשיו בוודאי נראות אחרת מהסדנאות לפני המלחמה.
"באחת הסדנאות בתחילת המלחמה 'הנחתי' את המילה 'חרדה' על כיסא ואמרתי למשתתפים שהיא מצטרפת אלינו למעגל ויש לנו הזדמנות להגיד לה מה שאנחנו רוצים. פירטתי שאפשר לכעוס עליה, אפשר להתעצבן, אפשר לדבר אליה בגוף שלישי ולשחרר כל מה שיש. במשחק כזה אפשר לבטא דברים שמתרחשים בפנים, כמו תרגיל פסיכודרמה. והיה חזק לשמוע מה משתתפים אמרו על החרדה שתוקפת פתאום בכל מיני זמנים, שאלו אותה אם היא יכולה להיות יותר נעימה. הייתה מישהי שביקשה ממנה לחזור להתעסק בנושאים של פעם. זאת הייתה סדנה חזקה מאוד בעבורי. היא התקיימה בתחושה של חרדת קיום, וזה עזר לי ברמה האישית, להתעסק בחרדה דרך משחק. שמחתי לראות את הערך של זה בתקופה קשה כל כך.
"הצחוק מרכך את מי שקשה לו להשתחרר בכוחות עצמו. הוא מאפשר חוויה שלא מתעסקת במציאות הקשה. ואני שומעת מאנשים שזה נותן להם המון"
"ריגשה אותי גם העבודה עם מפונים מהצפון במלונות. לפעמים קשה להניע אנשים להשתתף בסדנה כזאת. אני יכולה לשמוע אמירות כמו 'בכלל לא רציתי לבוא', 'לא היה לי מצב רוח'. אבל אז אנחנו מתחילים, ולפעמים לוקח זמן להשתחרר, אבל בסוף אנשים שמחים שהגיעו. לצחוק יש כוח והשפעה. זו לא אני המצחיקה שבאתי והצחקתי את המשתתפים, אלא הם שהיו בחלל עם קבוצת אנשים שצוחקים – אנשים מהקיבוץ או אנשים שהכירו במלון, וכולם משתעשעים מהתרגילים. הגעתי לערב שנערך בשביל קיבוץ אחד אחרי שהיה מתח בנוגע למענקים – אם הכסף יגיע לאנשים הפרטיים או לקיבוץ עצמו. המארגנת אמרה לי מראש שיש כמה נושאים רגישים, אז אמרתי לה: מעולה, נכניס את זה. במשך חצי מהסדנה הם צחקו על השאלה אם יש מענק או אין מענק, ובמקום להיות מתוסכלים מדבר שאין להם השפעה עליו הפכנו את זה לבדיחה. פתאום כולם הרגישו בנוח להוסיף עוד בדיחה.
"הצחוק מרכך את מי שקשה לו להשתחרר בכוחות עצמו. הוא מאפשר חוויה אחרת, שלא מתעסקת במציאות הקשה. ואני שומעת מאנשים שזה נותן להם המון. ראיתי בעיניים כמה זה עושה להם טוב, וגם אמרו לי שהצלחתי להרים את מצב הרוח. אנשים משחררים דרך הצחוק את המתח שהצטבר להם בגוף, ולפי התקפי הצחוק את מבינה שיש הרבה מתח לשחרר. אני כבר מכירה את ההשפעה שיש לצחוק, העניין הוא להצליח לגרות אחרים לנסות אותו, לתרגל אותו ולהכניס יותר צחוק והומור לחיים שלהם. במיוחד בתקופה קשה כל כך".
בהרצאותיה היא מדברת על הכוח המרפא של הצחוק וההומור ועל השימוש בהם ככלי לעיבוד טראומה ולהתמודדות עם משבר. "מספיק קצת צחוק כדי שתרגישי יותר ערנית, למשל", היא אומרת על השפעתו הגופנית של הצחוק. "בהרצאות אני מסבירה איך להכניס יותר צחוק ביומיום, למשל בהגברת החשיפה לתוכן הומוריסטי, וגם שולחת את המשתתפים לתרגילי צחוק כמו 'למרוח קרם גיחוך על הפנים', תרגול נורא מוזר אבל נחמד. צחוק צריך לתרגל כמו כל דבר שרוצים להכניס לחיים, ממש כמו כושר".
זה לא באמת כמו כושר. ללכת ברחוב תוך כדי שאני "מורחת על עצמי קרם צחוק" יכול להיות מביך.
"אני לא מעודדת אנשים לעשות את זה ברחוב, אבל קרם צחוק אפשר למרוח בבוקר בהתארגנות מול המראה. למה כן בסדר לעמוד מול המראה בכעס, אבל לא לצחוק? צריך לתרגל חשיבה חיובית. להכניס לראש יותר מחשבות טובות מקשות. מחשבות שנעים לנו להסתובב איתן. אנחנו יכולים לנהל את מה שקורה לנו בראש, והצחוק טוב בשביל זה. החיים גם ככה קשים, והצחוק מקל עליהם. אני כמובן לא משאירה את המשתתפים בתחושה שחייבים לצחוק כל הזמן. יש ימים קשים שאני יכולה לא לצחוק בהם בכלל, ואני סלחנית כלפי זה. בסדר גמור להתפרק ולהיות בעצבות. מחר אני אצחק, בעוד יומיים אני אצחק".
