"צפרדע! שלום לך!", אמר דב, "את רוצה לשמוע סיפור?"
"אני מצטערת דב", אמרה צפרדע, "אבל החורף קרוב ואני מוכרחה למצוא מקום חמים לישון בו".
דב חפר גומה קטנה, בגודל צפרדע, בין שני עצים ירוקים. אחר כך כיסה את צפרדע בשמיכה של עלים ומחטי
אורן. "תודה דב", אמרה צפרדע, "נתראה באביב".
ב"סיפור הטוב של דב" לא קורה כמעט כלום. העלילה הנפרשת בו דקה ופשוטה, והתנועות בה עדינות מאוד. כמו את עלילת "תהיה בריא מוריס מגי", ספרם הקודם, המופלא, של בני הזוג סטיד, גם את סיפורו של הדוב ניתן לספר בכמה משפטים קצרים: החורף מגיע. רגע לפני שישקע בשינה עמוקה, דוב מוכרח לספר למישהו סיפור. הוא מחפש חבר אבל כולם טרודים בהכנות לקור הגדול, ואף חיה לא פנויה להקשיב. במקום לספר, דב עוזר לכל אחד מחבריו להתכונן לכפור, וכשהאביב מגיע, הוא מושיב את כולם, סוף סוף, ומספר את הסיפור: סיפורו של דב שרוצה מאוד לספר סיפור, ואגב כך עוזר לכל אחד מחבריו לקראת החורף הגדול.
העלילה, כמו גם המעגליות שבסיפור, לא גאונית ולא חדשנית. סיפורים ושירי ילדים מעגליים יש למכביר, לפעמים נדמה שזה כמעט פתרון פשוט מדי בעבור מי שמבקש להיחלץ מקביעת סוף ברור ונחרץ לסיפורו. אבל משהו אחר, נפלא וצלול מאוד, מתקיים בספר הזה, והוא מתנה חשובה ומלאת יופי לקוראיו. בשונה מהאופן הדידקטי שבו ספרי ילדים רבים מנסים לתווך את הערך והחשיבות הרבה שב"להיות חבר", או את משמעותה של מידת הנתינה, בסיפוריהם של הזוג סטיד האהבה מונחת ופועמת מאליה ומתקיימת בפשטות ובטבעיות. איש לא שואל בקול רם (ומאנפף, על פי רוב) בגוף הסיפור, מדוע דב לא מתעקש שחבריו יקשיבו לסיפורו, איש לא מנכיח במילים מופרשות את ההקרבה שבמעשיו הקטנים: לחפור גומה לחברה אחת, לבדוק את כיוון הרוח עבור חבר אחר.
די להבחין באופן שבו מושפלות כתפיו של דב, באיוריה היפהפיים והרגישים של ארין סטיד, כדי שבלב תירשם הידיעה שבמעשה הזה מגולמים אהבה, טוב לב ונדיבות. די לראות איך הוא רוכן, עם כל כובד משקלו, כלפי חבריו הזעירים. ילדים לא זקוקים ליותר מזה כדי לחוש בעדינות, ברוך ובקסם.
ואולי אף יותר מזה: משהו בהיעדר החגיגיות, ובבחירה לכתוב סיפור שאין בו התחלה, אמצע וסוף מובהקים, מותיר בלב את הרושם שכקוראים, כביכול רק הנחנו את האוזן באופן מקרי על קיר שמאחוריו התרחשות מלאת חסד המתקיימת תדיר, בין אם נאזין לה ובין אם לא.
מעבר לתחושה הנעימה שמתלווה להבנה שגילויי אהבה וידידות כאלה הם מופעים שגרתיים בעולם, אפשר למצוא כאן נוכחות עמוקה של איכות סיפורית מסדר אחר. אנחנו רגילים לתפוס סיפור כהתרחשות ליניארית, שבה הדברים הולכים אל פתרונם, או לכל הפחות, אל סוף מסוים ומוגדר. ב"סיפור הטוב של דב" מתקיימת היררכיה ממשית בין חלקי הסיפור וכל רגע בו שקול לרגע הבא. המבנה העלילתי מזכיר יותר צורה של פרח מצורה של קו, והוא הולך ונפתח במתיקות וביופי אגב הקריאה בו.
ואולי מעבר ליופיו, זהו מבנה המזכיר יותר את החיים עצמם, שתפיסתם כקו מובנה שמתחיל ונגמר היא תפיסה חלקית ומוגבלת. חוויית החיים הפשוטה, בוודאי זו הדומה יותר למבט של ילד, היא מופשטת בהרבה, מלאת תנועה לשלל כיוונים. בכתיבת הסיפור באופן הזה יש מעין רכינה עדינה קדימה, אל גובה המבט של הילדים. ומה שנגלה מנקודת המבט הזו הוא סיפור עדין ויפהפה, שראוי בהחלט לספר אותו למישהו.
הסיפור הטוב של דב
פיליפ ס' סטיד
איורים: ארין א' סטיד
תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ
כנרת, 2018
מומלץ במיוחד לגיל: 6־2
