כלל גדול הוא בספריו של א.ב יהושע, שהם משתעשעים בחציית מחסומים, בערעור מוסכמות ובחילול מרומז של טאבואים – ועושים זאת, בדרך כלל, מתוך מסגרת והקשר שאינם מעוררים את הציפייה לכך. הגבולות והמוסכמות והטאבואים הם בעיקר לאומיים ומשפחתיים: הבדלנות היהודית, צדקת הדרך הציונית, מונוגמיה, גילוי עריות, או פשוט המחיצה החיונית המבדילה בין היחיד לזולתו. זה קורה אצלו דווקא בתוך מציאות מוכרת ושגרתית המתוארת בפרטנות, לגיבורים שהם בעלי מקצועות מכובדים וחיי נישואים יציבים ומיטיבים; וברוב המקרים (סיפוריו המוקדמים של יהושע והרומן "מר מאני" הם חריגים בולטים מכך) זה נעשה במסורת הזרם המרכזי של הרומן, בלי נסיינות מופגנת: בכתיבה נהירה וריאליסטית אף כי בנויה על גבי שכבת סמלים, ובתנועה עלילתית ברורה על ציר הזמן ובמיוחד על פני המרחב.
"המנהרה", הרומן ה־12 במספר של הסופר הנכנס לעשור התשיעי לחייו, שומר על מאפיינים אלה. הפעם הקורבן העיקרי הוא מושג הזהות, בשני מובניו: הזהות כ"עצמי", ישות לכידה, מובחנת ורציפה בזמן – והזהות כהשתייכות קבוצתית המגדירה את הפרט. יהושע תוהה על שלומה של הזהות במובנה הראשון – וקורא עליה תיגר במובנה השני. והמסגרת, שוב, מסודרת ומיושבת.
הגיבור, צבי לוריא, הוא אדם מבוסס מן היישוב. מהנדס בכיר בשירות הציבורי בדימוס, עם צאצאים מוצלחים ורעיה אהובה ותומכת. כל ימיו עסק ביישובו של עולם, בהתקנת דרכים. אך בדבר אחד הנוגע לענייננו הוא שונה מגיבורים קודמים של יהושע: יש לו רישיון חברתי למעשים מוזרים ולתהייה על הראשונות, משום שהוא מפתח שיטיון, קרי הפרעת זיכרון, דמנציה. השיטיון מגביל, מדאיג, אבל גם משחרר. השיטיון, מוטיב משותף ליצירות ספרות רבות בתקופה האחרונה, הוא כאן סיבה למסיבה: רישיון לחרוג. מה שגיבורי ספריו הקודמים של יהושע עשו מתחת מעטה של מכובדות, הופך הפעם לרשמי, לכותרת. לכותר.
שוהים בלי זהות
המנהרה היא מבחינה זו דימוי לשיטיונו של צבי, לחדירתו המתקדמת והולכת אל הדמדומים והאפלה. זו מנהרה שאין אור בקצהָ האחר. אבל מנהרה ממש היא גם גיבורתו הדוממת של הסיפור, והיא אינה גילום לשיטיון של הגיבור אלא להפך, היא מקיימת איתו יחסים מורכבים: נלחמת בו וניזונה ממנו. בעצת הנוירולוג ובעידודה הפעיל של דינה רעיית צבי, רופאה בפני עצמה, חוזר צבי לעבודתו ב"נתיבי ישראל". הפעם לא כראש החטיבה ההנדסית הצפונית אלא כעוזר מתנדב של מהנדס אחר, עשהאל. העבודה במקצועו שמכבר, אמנם תחת השגחה ובעירבון מוגבל, אמורה לעזור לו לתרגל את מוחו ולמלא את זמנו. הוא מגיע למכתש רמון כדי לקבוע את מסלולו של כביש צבאי חדש, ושם הוא ממליץ על מיזם ההולם את שיטיונו: כריית מנהרה יקרה מתחת לגבעה קטנה שאפשר לכאורה לעקוף או פשוט ליישר.
הסיבה לכך תחילה טכנית־בטיחותית, ואז אנושית, זהותית והזויה. על הגבעה הזו, שהיא חירבה נבּטית, התיישבה משפחה ערבית מצפון השומרון שהסתבכה בעסק ביש של מכירת קרקעות שאינן שלה לישראלים, וזאת כדי לממן השתלת לב לאם המשפחה, שבינתיים נפטרה. את הסיבוך יצר קצין במנהל האזרחי, שיבולת שמו, עכשיו בדימוס, המרגיש אחריות להסתבכות. שב"זים, מכונים שם בני המשפחה, שוהים בלי זהות. משום מה ברור לכולם שרק אם תיכרה מנהרה, והגבעה תוסיף להתגבע, יוכלו הללו להישאר בראשה ולא ייחשפו.
המנהרה היא ילידת שיטיונו של המהנדס־לשעבר המבולבל, אך היא גם מפעילה את מוחו. ובאופן מוזר ואחר עושה את שני אלה גם דמותה המסתורית של איילה, צעירה בת משפחת השב"זים, בת זוגו של הצבי על פי שמה העברי, בת זוגם של אחרים בדמיונו, המסמלת יותר מכל הדמויות את התנועה בוואקום הבין־זהותי.
אד אווירי ורדרד
יהושע, הסופר שהפך את האלפבית העברי לשמו הפרטי, מעולם לא נרתע מלהעלות גם בספריו הבדיוניים את סדר־יומו הרעיוני בענייני זהות, זה שהוא פרס באופן אנליטי יותר בספרי מסותיו "בזכות הנורמליות" ו"הקיר וההר". מוטיב מרכזי בו היה תמיד החתירה ל"נורמליות" של עם ישראל כעם שזהותו שלמה רק כשהוא חי בארץ ישראל (כלומר בחלקה המערבי־שבמערבי) ובמדינת ישראל הריבונית ומקיים בה חיים שהם כחיי כל העמים, מתוך אינטגרציה כזו או אחרת עם הערבים שבקרבו ושלצידו. לאחרונה עבר יהושע, לאור שינויי המציאות כפי שהוא תופס אותם, מתמיכה בחלוקת הארץ להשלמה עם חיינו המשותפים בארץ האחת שממערב לירדן. מכאן מתבקש משקל יתר לקרבה יהודית־ערבית, ואפילו פנטזיה על היתוך. ספר המתעסק בשאלת הזהות הוא כמובן המקום המתאים לפנטזיה כזו.
כך קורה ב"המנהרה" – לפעמים בקשר ברור ללב העניין, לפעמים כאפיזודות שהוכנסו אליו בזונדה כדי להלעיטנו במסר; לפעמים באופן שאינו משאיר ספק באשר לעמדת המחבר, ולפעמים, נדמה, דווקא מעשה־לסתור, שכן השטות שבשיטיון מעגלת את פינות הוודאות. אשר לנסיגתו מהאמונה בחלוקת הארץ, הדברים מובהקים. על גגו הגבוה של בית החולים בתל־אביב, מקום עבודתה של דינה לוריא הרופאה, מקום שהיא מאושפזת בו בגלל מחלה זיהומית שחטפה ממאושפז ערבי מיו"ש, עולה הבעל צבי עם תורם כליה ערבי מהשומרון, ושם הוא לומד ממנו וממראה עיניו כמה צפופה הארץ, כמה קרוב השומרון – וגם, במשפט עם משחקי מצלול נפלאים, איך "אד אוורירי ורדרד מחתל את הפסטורליה במִקשַת שלווה אחת שלעולם לא ניתן יהיה לחלק אותה" (עמ' 232).
משחקי מצלול כאלה, ושאר מאפיינים מוזיקליים עדינים, ממלאים את הרומן, קוראים תיגר על הרושם הפונקציונלי שסגנונו יוצר אם קוראים בו ביעף. הזיווג בין סגנון של ענייניות דיווחית לבין יפעה ומשחק במיקרו המרקמי מרמז לדרך הנכונה לקרוא רומן מורכב זה. כדי למצות אותו יש לצייד עין אחת בזכוכית מגדלת, ועין אחרת להצמיד לרחפן ולהזניק מעלה, למבט של מעוף ציפור.
לא זכר את שמה
המקשה האחת שאין לחלקה, מקשת ארץ ישראל, עשויה להיות גם מקשה אנושית. פעמיים בספר מתעסק צבי לוריא עם התיאוריה של יצחק בן־צבי שרבים מהערבים בארץ הם צאצאי יהודים שהתאסלמו. הוא חושב על האפשרות ש"כל אלה מסביבנו הם רק יהודים שזהותם נשכחה" (עמ' 70, ושוב, בדומה לכך ובהרחבה, בעמ' 245). בניגוד לכך, בניית כביש עוקף עם חומת הפרדה להתנחלות יהודית מאפשרת לדעתו ליהודים ולערבים כאחד להתעמק בזהותם ולשכוח את השכנים (עמ' 58). הגורם לסלילת כביש זה הוא התעקשות על קברים יהודיים עתיקים; על פי המציאות שיהושע מצייר ומדובב מפי גיבוריו, ישראל מקדשת קברים יהודיים נידחים, קרי מתחפרת בזהותה, אך מזלזלת בשרידים לא יהודיים, ובפרט במה שמסתמן בספר כאופציה המועדפת, כמופת – הנבּטים, גלגולם הקודם של השב"זים, שהתאימו את עצמם תמיד לדתם של כובשי הארץ.
כבר עתה מתקיים בין העמים בארץ היזון חוזר. לאורך הספר ערבים "פלשתינים" ויהודים מעבירים זה לזה מחלות וחיידקים, איברים להשתלה וחלקי זהות חסרה. וזו חגיגה של כורח, של כאב ושל כריתת ברית. אפילו זמרת ערבייה שנשמעת ברדיו בנסיעה בנגב, "אין לדעת אם עודה ישראלית, או היא כבר מצרייה או ירדנית" (עמ' 181). גם זה מתנקז אל המנהרה. אם אפשר, בחסות שיטיון מתוק, לעקוף בעיות בעזרת מנהרות ולחסוך משוהים־בלי־זהות את הכורח שבהזדהות – מה טוב.
מנגד, כאמור, נמצאת הקללה הזהותית שבשיטיון, זו הקשורה במובנו האחר של המושג זהות: קללת אובדן העצמי. סמלו של הדבר לאורך כל הספר הוא התסמין העיקרי של שיטיונו של צבי: שכחת שמות פרטיים של אנשים. שיאו בשכחת שמו שלו, ובמין היהפכות סמלית שלו לצבי מודח בשדה. הבלבולים הקשורים בשכחת שמות פרטיים הם מהרגעים הקומיים היפים והמכמירים בספר.
צבי מתמכר למחשבה ששורש כל הצרות, בעצם, באירוע מביך מלפני כמה שנים שבו אשת סגנו המעורערת מעט, שהוא לא ידע את שמה, התערטלה לעיניו כשהזדמן לביתה לצורך עבודה. "מותר לקרוא לך בשם הפרטי?", שאלה אותו אז (עמ' 65), ומאז, לכאורה, מתוך הטראומה, נבט בו הקושי עם השמות הפרטיים, ועמו גם נטייה חוזרת ומביכה לזהות את אשתו עם נשים אחרות. "תחזיר לי את שמי ואני ארפה ממך", מאיימת עליו רחל זו לאחר שלא הצליח לנקוב בשמה באירוע פומבי (עמ' 56). שכחת השם הפרטי כאיום על הזהות, כהתפרקות העצמי, רובצת כחטאת לפתחו של כל פרק בספר. אפילו התמרים שצבי מגיש לקרובת משפחתו הדמנטית־לגמרי הם מסוג מג'הוּל, כלומר, בעברית, אלמוני.
שעשוע עם השיטיון
הזהות מככבת בספר גם באופן שלישי, לא רשמי: זהות במובן של היות שני דברים זהים זה לזה. הכפילות היא עיקרון מכונן ברומן הזה. ילאה העט מלמנות את המקרים, ולפעמים ילאה הקורא מהחזרתיות לכאורה הנגרמת מכך. למשל: הכפלה של הנכד שצבי צריך לשמור עליו, הכפלת הטלפון הנייד שלו, הכפלת סצנת ההתערטלות, שתי נסיעות של צבי והממונה עליו עשהאל למכתש רמון, כפילות מדומה של השמש במכתש, ושפע התכפלויות של דמויות. לעיתים השכפול מגיע למספרים גבוהים יותר: לארבע דמויות מרכזיות יש אישה חולה מאוד. לא פעם, הכפילות הזו מתאפשרת בשל השיטיון.
השיטיון הוא גורם־מאפשר. לעיתים לוריא אף משתמש בו ביודעין. סטיגמת השיטיון מאפשרת לו לשטות במודע באחרים, בהמציאו סיפור מן העבר המכריע את הכף לטובת אישור תקציב למנהרה. בהזדמנות אחרת השיטיון משמש לצבי תירוץ מודע להתנהגות פחדנית מזיקה. השיטיון אף מגלגל את צבי ואת מחברו למשחקי מילים – האטרופיה (האזור המנוון במוח) "טורפת", גורמת ל"התפוררות" ובולעת שמות "פרטיים". הוא מוליך את צבי, הפעם שלא ברצונו, להתנהל כמו גיבור קלאסי של א.ב יהושע הפורץ לתומו למקומות שהוא לא צריך להיות בהם. לחדור אל מאחורי הקלעים של במת האופרה, ממש כמו בספרו הקודם של יהושע "ניצבת", או להירדם במקום לא לו, שוב כמו בספר ההוא, שגיבורתו נוגה נגנית הנבל אף מופיעה בספרנו.
זו לא רק חזרת מוטיבים; נראה שיהושע הכניס את ההתייחסויות לספריו הקודמים כחלק מהשעשוע שלו עם השיטיון, כאילו היה גם הוא חלילה כאותם חולי אלצהיימר שזיכרונם לטווח קצר הולך ונסוג מפני שליפות מהעבר הרחוק. אחד הפרקים נקרא "ועדיין במסע אל תום הכביש". הסופר המבוגר, חד כשהיה, זיכרונו במותניו, כמו מתלוצץ עם קוראיו ועם הישגיו הקודמים. אני עדיין אני, מתחדש ומתעדכן ומתעדן אבל רצוף ואחד, אומר לנו יהושע, ברומן על זהות ואי־זהות שהוא הוכחה ניצחת לכך.
המנהרה
אברהם ב. יהושע
הספריה החדשה, 2018, 323 עמ'צור ארליך
