זיכרון ילדות תרבותי: "במבי" בקולנוע, גיל חמש, הפעם הראשונה והאחרונה שדיסני גרמו לי לבכות. אני לא מבקרת המון בקולנוע, פעמיים בשנה ולעיתים כאירוע חברתי בלבד. העוצמה של טלטלה פנימית נגרמת לי בדרך כלל מספרים.
דמות שמעניקה לך השראה: אברהם אבינו. היכולת לגרד את האמת מתוכך, בלי להתחשב בסביבה. התעוזה להתווכח עם בורא עולם. הכריזמה השקטה. לבן הבכור שלי קראנו עברי אברהם על שם אבינו, שהיה הוא מהעבר האחד, והעולם מהעבר האחר. עם זאת, עד כה מתברר שהילד קונפורמיסט למדי.
עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד? הבת שלי, בת שש וחצי, רוקדת בכל שנייה פנויה. זה בוקע ממנה בלי שהיא שמה לב. תוך כדי הליכה, דיבור. הלוואי שהייתה לי היכולת לרקוד ככה. עיני היא בת יחידה לצד שלושה בנים. בבת עיני. הגרסה המשודרגת שלי, ילדותי השנייה, התיקון.
איזה ספר מונח לך ליד המיטה? "אמן השלילה" של אורן קקון, שמלווה גיבור הדוניסטי בוטה בחייו הריקים, אפופי האהבות הזמניות והסמים. הכתיבה נהדרת. יכול להיות שהוא לא התכוון, אבל בעיניי זו סאטירה על עולם חלול.
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה? מאיר אריאל. צינור משוכלל של נבואה ומותק של יוצר.
באיזו תוכנית היית רוצה לשחק בתפקיד אורח? "סרוגים" עונה רביעית, על ביצת הגרושים. החיים כגרושה דתייה מגלים לי עולם מקביל, משעשע ומלא עצב, של חיים חברתיים שזר לא יבינם.
מי מצחיק אותך? שאולי.
תמונה על הקיר שלך: על השידה בחדר השינה שלי, מסגרת כסופה מקיפה זכוכית. במרכז הזכוכית מילותיה של מרילין מונרו: Well behaved woman rarely make history. זה טקסט חשוב שמלווה אותי כשהעור שלי מידקק. בסלון יש שלישיית תמונות עגולות שקניתי בארה"ב, עבודה של הצלם שרון גבאי, ופיקאסו אחד מהתקופה הכחולה. בחדר העבודה ציור שאמא שלי ציירה כשנשאה אותי ברחמה. רואים בו עובר. זאת אני בציור, בתמונה הראשונה שלי. אני אוהבת להצטלם.
נוף שפותח לך את הלב: הר הבית וטיימס־סקוור בניו־יורק. ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. אני יודעת שההקבלה נשמעת כמו חילול הקודש אבל בשניהם אפשר לחוש את דופק העולם – כאן פועם העולם ברוח וכאן פועם העולם בחומר.
מאכל שאת לא יכולה לעמוד בפניו: ליקריץ (בירושלים קוראים לו במבליק), זה שנראה כמו כריך קטן בשכבות צבעוניות ורכות. אמכור את אוסף הנעליים שלי בשביל אחד כזה.
