'יקיצה', ספרו השביעי של ניר ברעם, הוא הספר האישי ביותר שלו עד היום. גיבור הספר, סופר מצליח, נשוי ואב לילד, נזכר באירועים מכוננים משנות ילדותו והתבגרותו בשכונת בית הכרם בירושלים. הוא מתאר את יחסיו לאורך השנים עם חברו הטוב ביותר, שמצבו הנפשי הולך ומידרדר, ואת מותה של אמו ממחלה כשהיה נער. כל אלו פרטים ביוגרפיים ממשיים מחייו של ברעם, שהקדיש את הספר לאורי, חבר ילדותו שהתאבד לפני מספר שנים.
לכאורה, מבחינה ספרותית אין משמעות לשאלה מה בדיוק התרחש או לא בחייו הפרטיים של ברעם. אלא שכפי שברעם עצמו הדגיש בראיון שנערך עמו במוסף 'הארץ', על אף ש"80% מהאירועים בספר לא קרו בכלל, היסודות הרגשיים שלהם מדויקים". לא מדובר אם כן ברומן אוטוביוגרפי, אלא בממואר רגשי, והדבר ניכר בקריאת הספר. האירועים עצמם דלים יחסית, ואילו הפרשנות הרגשית שלהם מלאה כל טוב, מדויקת, חדה וכנה עד כאב.

המנוע העלילתי של הספר הוא הימצאותו של גיבור הספר בכנס ספרותי במקסיקו הרחוקה, וחוסר היכולת שלו לעזוב אותה גם הרבה אחרי שהכנס הסתיים והסופרים שבו איש איש לארץ מוצאו. הסופר נכנס לשיתוק, בקושי מסוגל להחליף את בגדיו או לאכול, ובטח שלא לארוז את חפציו ולשוב ארצה לביתו ומשפחתו. גרוע מכול: הוא אינו מסוגל לכתוב, ומוצא את עצמו משוטט בחוסר תוחלת ברחובות הסמוכים למלון שבו הוא משתכן, נזכר בעברו. החיים מתחילים להתפורר לו מבין האצבעות, ונראה שהרקע לכל זה הוא חברו הטוב ביותר, יואל, שנותר בארץ כשהוא סובל ממצוקה נפשית, כבוי ומשותק.
ניכר כי מסע ההיזכרות של ברעם, גם אם אינו מתאר במדויק אירועים ממשיים שהתרחשו, כן מנסה לגעת ולפענח את החוויות הרגשיות המכוננות של חייו. האם הוא מצליח? ברגעים הפחות טובים של הספר יש תחושת לאות. ניר ברעם הוא סופר מוכשר ומנוסה, והדבר ניכר בכל פסקה ופסקה: הספר כתוב היטב, ונקרא במעין מנגינה מכשפת שלא מניחה לקורא להניח אותו באמצע. אבל לעיתים, החיבור בין הפסקאות, עמוד השדרה שאמור לחבר את הספר כולו לכדי יצירה אחת שלמה, רופף מדי.
כמו בחיים, פיסות־פיסות של זיכרונות ופרשנויות על אותם זיכרונות מוגשים לקורא בזה אחר זה, ללא סדר כרונולוגי ברור. פעם ברעם חוקר את שנתו האחרונה בתיכון ואת יחסיו המעורערים עם אמו הגוססת, ופעם את מסיבת הסיום של בית הספר היסודי. פעם הוא חוזר לרוקן את ביתו הישן מחפצים לאחר שאביו מכר אותו, ופעם הוא מארח את חברו הטוב בסלון ביתו התל אביבי יחד עם אשתו ובנו התינוק. יש אירועים מכוננים, כאלו שנרמזים וסביבם חגים לאורך כל הספר, אך ההסתובבות הזו, שבתחילה היא מסתורית ומסקרנת, הופכת די מהר למעייפת ומקשה על צליחת הספר. בנוסף, הבחירה של ברעם לכתוב את סיפורו של גיבור נטול שם בגוף שלישי, אולי כדי לחזק את הממד הבדיוני של הספר, גם היא לא מקלה על הקריאה, כאשר פעמים רבות לא מובן האם "הוא" מתייחס לגיבור הספר או לחברו הטוב יואל.
דווקא חציו השני של הספר, ובפרט הפרק האחרון, מצליח לאסוף את כלל התובנות העדינות והמסקרנות על טיבו של יואל, על החברות בינו לבין הסופר ועל הזיכרונות עצמם לכדי חוויה של התרוממות. אולי לא מדובר בגרעין החיים עצמם, אבל טוב שכך. ממילא נדמה שמי שבוחר להתעמק בספרות לא מחפש את החיים האפורים: מהם יש לו מספיק, ואילו הוא מחפש את הרגעים שמעבר, את היכולת להאיר את היומיומיות ולחדש אותה. כך או כך, מוטב היה לקצץ חלק ניכר מתחילת הספר. מי שיצלח את העמודים הללו בסבלנות, ירוויח.
יקיצה ניר ברעם, הוצאת עם עובד, 388 עמ'