ז'אנר הפשע האמיתי בטלוויזיה הולך ונעשה פופולרי בשנים האחרונות, עם סדרות כמו 'הג'ינקס', 'לעשות רוצח' ו'צל של אמת' הישראלית: כולן פותחות מחדש מקרי פשע מחרידים, בשאיפה להגיע לגילויים חדשים בפרשות השונות – החל ממציאת ראיות חדשות ועד הצבעה על חשודים שמעולם לא נתפסו. למרות הפופולריות שלו בשנים האחרונות מעל מסכי הטלוויזיה, מקורותיו של הז'אנר דווקא בספרות – בספר "בדם קר" של הסופר האמריקני טרומן קפוטה, שהתחקה אחר קורות הרצח של משפחת קלאטר מקנזס בשנת 1959. ספרו של קפוטה לא שאף לגלות פרטים חדשים על המקרה, אלא צלל לתוך עולמם של צמד הרוצחים המורשעים באמצעות אינספור מפגשים ושיחות. הוא הצליח לנסות ולתפוס משהו ממהות האפלה שבמעשה כזה, ולייצר בתוך כך יצירה מותחת ופואטית כאחת.
"התמימות" של סילארד רובין הוא ספר מן הז'אנר הזה. הוא חוקר סדרת רציחות ידועה לשמצה של חמש נערות צעירות, שהתרחשה בהונגריה בין השנים 1953־1954, ושבעקבותיהן הורשעה והוצאה להורג אישה צעירה בשם פירושקה יאנצ'ו. מחבר הספר, עיתונאי במקצועו, פיתח עניין מיוחד במקרה שנים רבות לאחר התרחשותו, והוא החליט לצלול לתוך פרטי האירוע, בניסיון לפענח משהו מדמותה של הרוצחת הלא שגרתית הזו.
ההקדמה ל"התמימות" מבטיחה מסע ספרותי של המחבר, שבמהלך תחקור הנושא חשף פרטים שלא היו ידועים. מופיעה שם גם תיאוריה חלופית באשר לזהות שותפיה של הרוצחת המורשעת, גרסה שלטענתו הושתקה ולא נחקרה. הבטחה זו, באופן מצער, לא מתממשת בספר, שאין בו אף לא רמז לבעיות אפשריות במהלך החקירה או למעורבות של אנשים נוספים במעשי הרצח. למעשה, הספר כלל אינו מפתח את הרעיון שהתרחש כאן עיוות של הצדק – בצורה שדווקא מאפיינת יצירות בז'אנר הזה – ומתמקד בפרישת פרטי המקרה. החל בתיאור מהלך האירועים סביב חטיפתה ורציחתה של כל נערה, וכלה באיתור הגופות ובעצירתה של החשודה.
למרות האירועים החריגים והקיצוניים שהספר מתאר הוא לא מצליח להתעמת בצורה משמעותית עם השאלות המטרידות יצירות מסוג הפשע האמיתי. אלה בדרך כלל שואלות שאלות קשות ביותר על טבע האדם ועל התנהלותה של החברה: מה מביא בני אדם לבצע מעשי זוועה? האם מערכות החוק והצדק בחברה שלנו מתפקדות? הספר לא מצליח לגעת בשאלות חברתיות ופילוסופיות כאלה, ואף לא להפעיל בצורה משמעותית את הסקרנות הטבעית סביב מעשי זוועה. הסיבה העיקרית היא היעדר בחירה של נקודת מבט אחת. הספר, שנכתב לאורך שנים רבות, פורסם בסופו של דבר לאחר מותו של המחבר ובעריכתו של אדם אחר, ואכן, הוא נקרא כיצירה לא גמורה ולא שלמה. הוא כתוב בשלושה חלקים, שכל אחד מהם נראה כלקוח מתוך יצירה אחרת – חלק המתמקד בתיאור האירועים, חלק המתמקד בדמות הרוצחת וחלק שמתאר את קורות חקירתו של המחבר. כל בחירה כזאת יכולה הייתה להיות לגיטימית במסגרת הסוגה, אך התוצאה מקוטעת ומבלבלת.
נדמה גם שהבחירה לתאר את היצירה כ"פואטית" באה לחפות על חוסר האפקטיביות שלה. הניסיון לשוות לה ממד של פואטיות מניב תוצאות מסורבלות ולא משכנעות, כמו: "ידעתי שיהיה קשה לכתוב את סיפורה, כפי שקשה לכתוב את סיפורם של הקדושים. זה כמו לחרוט רומן שלם בעזרת מקל קטן בתוך קליפה של עץ, במקום לכתוב בעט על נייר", (עמ' 179). הבחירה לא להעלות חשדות בדבר התנהלות החקירה נדמית תמוהה, בהתחשב בהצהרות המופיעות בהקדמה לספר, בעוד השאלות על אופיו של הפשע אכן מטרידות – האם ייתכן שנערה צעירה רצחה לגמרי לבדה כמה נערות? הספר אינו מציע מענה לשאלות אלו, בצורה שחוטאת למהותו של הז'אנר, וכך הוא יוצא קירח מכאן ומכאן.
התמימות סילארד רובין, תרגום: דוד טרבאי, עם עובד, 232 עמ'
