חמש חברות ילדות לשעבר משאירות את חייהן מאחור, ועוברות, בגיל 65, להתגורר יחד על אי רחוק. האם הרעיון הזה גורם ללבכם (או, סביר יותר להניח, ללבכן) לרטוט? הרטט הזה הוא אחת הסיבות שבגללן הספר הזה ראוי לתשומת לב.
זה לא הספר הראשון בעולם שמספר על אישה לא צעירה שעוזבת את חייה ועוברת מקום. כבר קראנו (או לפחות שמענו) על שנה ליד הים. שנה בפרובנס. להתפלל, לאכול, לאהוב וחבריהם. אלו לרוב ספרים מז'אנר מאוד מסוים, נחמדים ונעימים וחסרי משקל אמיתי. שם הספר הנוכחי, כריכתו וגם ההכרזה שהוא "רומן על חברות, תקווה ושוקולד" מתייגים אותו אוטומטית כאחיהם הרוחני. התיוג, יש להודות, לא לחלוטין שגוי. ובכל זאת הוא מעניין מעבר לגבולות הז'אנר.
סיסטרהוד פנסיוני
בתור התחלה, בגלל גילן של הגיבורות. הגיל השלישי נהנה לאחרונה מניצני עדנה מסוימת, בספרות ובקולנוע ובטלוויזיה, והשטח הנטוש הזה מתחיל לקבל את המקום הראוי לו. התרגלנו לאורך השנים לגיבור ולגיבורה צעירים, שסיפורם מסתיים באושר ובעושר. הפורמט הזה נמתח עד גיל העמידה, עם אפשרות למועד ב', וממנו והלאה מיוצגים הגיבורים בעיקר באספקטים מאוד מסוימים. בשנים האחרונות המגמה הזו משתנה. התבגרנו. גם גיבורות הספר התבגרו. כבר קשה להן יותר לעמוד, לשבת, להיכנס לחליפה מחויטת. אבל לא זה מה שמגדיר אותן. ומבחינת יחסים בתוך החבורה, קנאה והחברה הכי טובה ותחושות בגידה ואובדן, הן נשארו בכף הקלע הנצחית של התיכון.
מה שמוביל למגמה נוספת מהעשורים האחרונים שבולטת בספר – האחווה הנשית. חברות בין נשים היא צו השעה בספרות ובטלוויזיה. ב"סקס והעיר הגדולה", הסדרה שבמידה רבה בישרה את בוא הז'אנר, שואלת אחת הגיבורות: "ומה אם הבנו הפוך, ונשים הן הנפשות התאומות שלנו וגברים הם בשביל הכיף?". השאלה הזו עתידה לרחף שוב ושוב, החל בסדרות כמו "בנות" וכלה בסיפורים הנפוליטניים של אלנה פרנטה שחורכים את המצעדים. הסיסטרהוד הוא מגמה יוקדת שכנראה תדעך בסופו של דבר. אחרי הכול גם התמונה הזו יכולה לפעמים להיות חד ממדית כמו התמונה שהיא באה להחליף. אבל הגרעין הבסיסי ייטמע באמת הגדולה יותר: כולנו צריכים נפש לדבוק בה, ולעבור איתה את הים הגדול והנורא. זה יכול להיות בן זוג, שאר משפחה או החברה הכי טובה. הייצוגים הספרותיים פשוט מתרחבים אל החיים.
אבל בנוסף להיותו חולש על שתי מגמות עכשוויות, הספר הזה מעניין, כאמור, בעיקר בגלל הרטט. הוא פורט על נים סודי, אישי, מהבהב: הרצון לברוח לאי רחוק. אסטבי בנתה עלילה מפנטזיה אוניברסלית, שממוקמת בפאתי הראש והלב. יש סיבה לכך שהספר הזה הוא רב מכר בכל כך הרבה מדינות. בכולן גרים אנשים עם אותו החלום: אי, שפת ים וחיים פשוטים, ולהשאיר הכול מאחור.
לגיבורות הספר בהחלט יש מה להשאיר מאחור. או, ליתר דיוק, אין להן סיבה אמיתית להישאר. קאט, המספרת ויוזמת ההרפתקה, חיה על אי בפיג'י ממילא. היא ובעלה הגשימו את חלום החיים בעולם הגדול, מה שלא בהכרח הפך את חייהם למושלמים. חברה נוספת, סינה, היא אם חד הורית הסובלת מבעיות כלכליות, וכואב מכך, מבן יחיד שלא הצדיק את ההקרבה. לליסבת היה הכול, משפחה וכסף, וגם בעל בוגדני שמעדיף צעירות. ילדיה התרחקו ממילא, והם חיים את חייהם. אינגריד התאלמנה וגם ילדיה כבר גדולים. מאיה העדינה כבר סובלת מסממני הגיל, ומאבדת אחיזה במציאות. לחברות של קאט יש דירות ונכסים ברמה כזו או אחרת, אבל כשהן מקבלות ממנה מכתב הזמנה הן מגלות, כל אחת בנפרד, שאין להן סיבה לסרב.
פנטזיית הבריחה
החיים על האי לאו דווקא פסטורליים. גם שם צריך להתקיים ממשהו, וגם שם יש מזג אוויר ושכנים וחובות. אבל אנחנו סולחים לרחוק את מה שאיננו סולחים לקרוב, גיבורות הספר אינן שונות בזה. אותם קשיים, מעבר לים, הופכים מנטל לקסם.
יותר ויותר אנשים מגשימים את החלום הזה בפועל, מחוץ לספרים. אורזים את המשפחה הגרעינית ונוסעים להסתובב בעולם. הרצון לטייל הוא שילוב של קדמה טכנולוגית – רבים יותר יכולים היום לעבוד מכל מקום בעולם, ואצלנו – גם פתיחת שערי הלאומיות הקשיחים. אם פעם היה מקובל לבוז ליורדים, זמנית או תמידית, וכתנועה הפוכה, מי שעזב עשה את זה לרוב בטריקת דלת, נראה שהתבגרנו גם במישור הזה. מותר לאהוב את ישראל היפה, הציונית, ראשית צמיחת גאולתנו, ועדיין לרצות לפעמים לשכוח מהקלחת הפוליטית המקומית ולרצות פשוט לחיות בנחת, ולחוות דברים אישיים־אוניברסליים בתחום המשפחתי והנפשי.
אחרי ההיקסמות הראשונית מהקמת קומונה נשית בקצה העולם, הספר מטייל בעדינות אל שאלה שעשויה לנעוץ סיכה בבלון הזה: למה, בעצם, צריך לנסוע רחוק? למה לא לבחור בצורת חיים מנותקת בלי לשלם את מחיר השפה והמרחק? החברות של קאט הן לא הראשונות לגלות שקל יותר להשיל נשל חיים במקום אחר. תחנה חדשה היא תמיד אפשרות להיברא מחדש. לפשוט ולעטות צורה. להיפטר ממאפיינים שדבקו ואינם מתאימים עוד. חיים באר היטיב לתאר זאת ב"אל מקום שהרוח הולך" (עם עובד, 2010), שם יוצא אדמו"ר למסע מעבר ים, משיל את בגדיו הייצוגיים, ונפשו נפרשת למקומות שלא פילל. זה לא עניין של לחזור בשאלה או בתשובה. שינוי המיקום מאפשר לנפש להפסיק לפסוע בשביל הקבוע. לשביל החדש יש חוקים חדשים, פנימה והחוצה. לפעמים הרחוק נעשה קרוב. לפעמים להיפך.
יש לספר החביב הזה לא מעט חולשות. השלמת מידע באמצעות מכתבים ובאמצעות תפילותיה של אטתה, העובדת המקומית, למשל, היא דרך יעילה אמנם, אבל קצת קלה מדי. גם השוקולד מתגלה כדמות משנה די דלה. החבורה אכן לומדת לייצר שוקולד טהור, מרוכז ואורגני, אבל הוא ממלא נאמנה את תפקידו כסימבול ותו לא. מי שמצפה לחוויית טעמים חושנית עשוי להתאכזב. גם הטוויסטים בעלילה, יש להודות, נוטים לפעמים אל מחוזות הטלנובלה. מצד שני, כך גם הטוויסטים של החיים עצמם.
חבורת הנשים הזו בכל זאת נכנסת ללב. לא רק בגלל הגיל והסיסטרהוד, אלא כי יש משהו כן ומרענן בסיפור כולו. הגיל השלישי מקבל אל חיקו את פליטי כל סוגי החיים, אחרי השלב שהתרגלנו שמסתיים בכתוביות. ויש שם עוד חיים שלמים לחיות. אל הצער על אפשרויות שנסגרו לתמיד נוספת גם הקלה על אלו שסוף סוף נפתחו. למשל האפשרות לארגן את החיים מחדש, עם פחות אילוצים, או מה שנחווה כאילוצים. המפגש עם סיפור הגשמת פנטזיית הבריחה הוא בפני עצמו מסע בזעיר אנפין להרחבת שבילי התודעה.
קוביות של אושר
אנה כ. אסטבי
מנורווגית: דנה כספי
מטר, 2018, 310 עמ'
