חזרנו משבועיים עמוסי אוכל טוב בדרום איטליה. במשך יומיים לא יצאתי מהמטבח, וניסיתי לשחזר מנות וטעמים בעזרת חומרי הגלם שסחבתי איתי משם. ביום השלישי כבר נשברתי ובכיתי לאלון שנחזור לשם. הדבר הכי קרוב לכך שהוא הצליח לעשות זה לקחת יום חופש ולבוא איתי ל"ספונטיני", המסעדה האיטלקית החדשה שנפתחה בתל־אביב.
ספונטיני היא למעשה "מסעדניה" – בצד אחד של המקום יש ויטרינה עם פסטות טריות, שלל ירקות קלויים, לזניה, סלטים שאפשר לקנות במשקל ולקחת הביתה, ואפילו חומרי גלם מיוחדים כמו מיץ סלרי וקמחים ייעודיים לפסטה; בצד השני יש שולחנות בהם אפשר לשבת ולהזמין מתוך תפריט מנות מסורתיות מהמטבח האיטלקי (בעיקר זה הדרומי).
אנחנו נכנסים, ומישהו שנראה כמו הבעלים מחייך מאוזן לאוזן כאילו חיכה כל הבוקר רק לנו. מאחורי הקופה עומדת אישה צעירה וגם היא מחייכת חיוך רחב, ולרגע הרגשנו שאנחנו עדיין באיטליה. גם התפריט נתן לנו תחושה זהה: מילים כמו קפונטה סיציליאנית ואורקיאטה זרקו אותנו בחזרה אל חיק ארץ המגף. לפיכך, נהגנו בהתאם למסורת האיטלקית, שלפיה כל ארוחה נפתחת באנטיפסטי, והזמנו ירקות קלויים, סלט קפרזה וקפונטה סיציליאנית.
בבת־אחת זרמו אל השולחן צלוחיות קטנות מעוטרות בירקות צבעוניים: חצילים, זוקיני, תפוחי אדמה, בצל, אספרגוס, פטריות, פלפלים, סלק ועגבניות שמש מיובשות.
כל ירק נקלה בנפרד וטופל כראוי עד למידת עשייה מושלמת. סלט הקפרזה היה חגיגה לעיניים – ארבעה סוגים של עגבניות בצבעים שונים מתובלות בשמן זית, מלח ועלי בזיליקום טריים, ובמרכז הצלחת נח לו כדור מוצרלה שלם עם מעט חומץ בלסמי. את הקפונטה הסיציליאנית אני מכירה היטב כתוניסאית. זהו סלט של ירקות שמטוגנים בנפרד ומתאחדים בסיר עם רוטב עגבניות, צלפים וסוגי זיתים שונים. אמנם הקפונטה היא סיציליאנית, אבל היא מעטרת כמעט כל תפריט איטלקי על מחוזותיו השונים, ודרה בקביעות בכל שולחן שבת של תוניסאים.
כשהגענו לשלב הפסטות נתקלנו בבעיה – לא ידענו מה לבחור. לבסוף הזמנו שלוש מנות פסטה וכל אחד קירב אליו את המנה שהוא הכי התחבר אליה. אני אספתי לקרבי את הניוקי עם המסקרפונה והגורגונזולה. אלו כמעט שלושת המרכיבים היחידים שהיו בצלחת, והשילוב ביניהם היה כל כך אינטליגנטי ונעים לחיך. אלון חיסל את הפסטה עם הארטישוק והפטריות. הרוטב היה על בסיס שמן זית, עם פטרוזיליה ושום. הפסטה עצמה הייתה אורקיאטה, מין פסטה שנראית כמו כובעים קטנים, ומכינים אותם אחד־אחד בשיטה מיוחדת שמקנה להם מראה מחוספס. בארי בחר את מנת הפסטה השלישית – פוזילי בצקניים וארוכים ברוטב שמנת פסטו עם פרוסות זוקיני עדינות וכדורי תרד יפים, שבמבט ראשון נראים כמו פלאפל אבל נמסים בפה ומתמסרים לרוטב שעוטף אותם. לא ייאמן כמה המנות היו קרובות בטעמן למנות הכי טובות במסעדות הקטנות והמשפחתיות שביקרנו בהן באיטליה. סוף־סוף מסעדה איטלקית שהיא לא פרשנות ישראלית אלא ממש הדבר עצמו.
לקינוח בחרנו טורטה קפרזה – עוגת שוקולד ושקדים, וקיבלנו גם עוגת פיסטוק ירקרקה ורכה עם פטל טרי. שתיהן היו סיום מושלם לארוחה מושלמת שממש הצליחה להשכיח ממני את געגועיי לאיטליה.
אנטיפסטי הוא שם כולל לשלל מנות קטנות שפותחות את הארוחה. אנטה באיטלקית משמעותו לפני, ופסטי־ ארוחה. אלו מתאבנים שמטרתם לפתוח את התיאבון, כמו ירקות קלויים בשמן זית ומלח, ברוסקטות עם ירקות וגבינות קלות ואפילו סלטים קטנים. בישראל השם אנטיפסטי עבר תהליך של סינקדוכה וקיבל משמעות ספציפית של ירקות קלויים.
