בשעות הצהריים של שמחת תורה גויס אלישע מדן, אביה של יערה. היא עצמה שקעה מאז אותו יום בעשייה למען מפוני נחל־עוז שעברו לקיבוץ כרמים שבו הם גרים, והספיקה לראות את אביה פעמיים עד שנפצע באורח קשה באירוע שבו נהרגו ארבעה לוחמים – משה לייטר, סרגיי שמרקין, יוסי הרשקוביץ ומתן מאיר – מפיצוץ מטען חבלה בפיר ממולכד ליד מסגד במהלך הקרבות בעזה. מדן איבד באירוע את שתי רגליו, והוא מאושפז בימים אלו בבית החולים שערי צדק, נמצא בתהליך החלמה ולומד לחיות את חייו עם המגבלה. יערה, שבשנה שעברה הייתה שותפה לתוכנית מיוחדת לשינוי יחסם של ילדים ובני נוער כלפי אנשים החיים עם מוגבלות, נמצאת שם לצידו ורותמת את הידע שצברה לטובת הסיפור האישי של משפחתה. הסיפור שלה הוא סיפורם של ילדים ונערים רבים שקרובי משפחתם נפצעו במלחמה הנוכחית.
ביום שישי שבו נפצע אביה היא הייתה אצל חברים, עד שהזעיקו אותה לשוב הביתה. "לא הבנתי מה קורה. חשבתי שאולי אבא חזר הביתה במפתיע אבל כשהגעתי אמרו לי שאבא נפצע. לא אמרו לי כמה חמור הוא נפצע. אמא התארגנה לצאת לבית החולים ואמרתי לה שאני רוצה לבוא איתה. בהתחלה היא לא רצתה שאסע לבית החולים, אבל בסוף היא הסכימה". הנסיעה הייתה לא פשוטה. "כל הסיטואציה הייתה עבורי שונה ולא מוכרת. אפילו עצם הנסיעה בשבת היא לא דבר רגיל. כל הזמן את חושבת מה קרה והמוח כבר מתאבל על משהו שאת לא יודעת. המחשבות רצות, עברה לי מחשבה אולי קרה הגרוע מכול, והייתי צריכה להרגיע את עצמי ולהגיד רגע, אני עוד לא יודעת כלום".
בבית החולים נמסר למשפחה כי הפציעה קשה מאוד, ויש חשש לחייו של אביה. "הבנתי שזה משהו רציני מאוד. המשפחה רצתה שאלך לדודה שלי שגרה לא רחוק מבית החולים, אבל לא הסכמתי לעזוב את המקום. בלילה הצלחתי לישון כמה שעות, ובבוקר הרשו לי לבקר את אבא".
איך היה המפגש הזה?
"היה קשה מאוד לראות את אבא במצב הזה, מונשם ומורדם. על קטיעת הרגליים הודיעו לנו קודם. הייתי עם אבא ואמרתי לו שאני כאן איתו והרגשתי שהוא שומע אותי, הבנתי שנעשה לו נס גדול. אבא הוא לוחם ובאמת בכל יום ראינו התקדמות. כל מי שהגיע לבקר אותנו אמר לי במילה אחת שאבא שלי אריה, הוא ישתקם ויתגבר בעזרת השם. בסופו של דבר הבנתי שאבא נשאר אותו האבא למרות מה שקרה, יש לו דרך, אבל הוא חזק והוא יצליח ואני מבקרת את אבא ומעודדת אותו".
היא בת 15, תלמידת כיתה י' באמית קמה ירוחם, הבכורה משישה ילדים. אמה מירי עוסקת בחינוך ואביה עובד בסטארט־אפ בתחום החקלאות. את המשפחה שלה היא מתארת כמשפחה גדולה ושמחה, "לפעמים הייתי אומרת לאבא שלי, 'תראה אנחנו מאחרים, ואצל חברות שלי אף פעם לא מאחרים', אבל זה חלק מהקסם שיש במשפחה גדולה שלוקח לה זמן להתארגן", היא אומרת בחיוך. את הוריה היא מתארת כאנשים מעוררי השראה. "אבא שלי הוא בן אדם שעושה דברים עד הסוף, ממש עד הסוף. אפילו בדברים הכי קטנים. אם אני רוצה איזה תיק לטיול, הוא לא יעצור עד שיהיו לי שלושים תיקים. יש לו מטרה נגד העיניים והוא יעשה הכול להגיע אליה. יש להורים שלי דעות וערכים, והם אנשים שעומדים על העקרונות שלהם בלי לוותר. ועדיין הם אנשים מאוד חברותיים, הם חברים של כולם, עכשיו אחרי שאבא נפצע זה בא לידי ביטוי בהרבה אנשים שמקיפים אותנו ותומכים בנו. ההורים שלי הם אנשים מאוד מכניסי אורחים, הם מארחים כל אחד בצורה הכי טובה ודואגים לתת לו את הכי טוב שיש".
סבה מצד אביה הוא הרב יעקב מדן, ראש ישיבת ההסדר הר עציון שבאלון־שבות. "יש לי זכות ללמוד ממנו", אומרת יערה על סבה. "הוא אדם מיוחד שאוהב כל אדם, כל אחד שהגיע לבקר אותנו למשל בבית החולים, סבא קיבל אותו בחיוך, אפילו שהמצב לא היה קל. גם כשזה פחות התאים, סבא חייך לכל אחד שטרח והגיע. נושא האחדות בעם מאוד חשוב לו ומעסיק אותו, ואני חושבת שזה חלחל גם אליי".
"היה קשה מאוד לראות את אבא במצב הזה, מונשם ומורדם. על קטיעת הרגליים הודיעו לנו קודם. הייתי עם אבא ואמרתי לו שאני כאן איתו והרגשתי שהוא שומע אותי, הבנתי שנעשה לו נס גדול. אבא הוא לוחם ובאמת בכל יום ראינו התקדמות. הוא ישתקם ויתגבר בעזרת השם"
סבה השני הוא מאיר אינדור, מייסד ארגון אלמגור לנפגעי טרור. "סבא מאיר מכיר טוב את העולם הזה של פצועים ונפגעי טרור. הוא גם מאוד מצחיק ומאוד מעודד. כל נכד של סבא מאיר מכיר את השיר 'הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך', זה שיר שהוא שר לנו כל הזמן, זה ממש כמו סוג של 'שמע ישראל' במשפחה, ואת השיר הזה זמזמתי לעצמי בנסיעה לאבא ביום שנפצע. אפילו שזה יכול להישמע מאוד לא מתאים לסיטואציה שהיא לא טובה, אבל זה מה שסבא לימד אותנו, להגיד תודה על הרע ועל הטוב ולהאמין שהכול משמיים".
הפציעה של אביה היא לא האירוע הקשה הראשון שאיתו נאלצה להתמודד בגילה הצעיר. רק באפריל חוותה די מקרוב את חוויית השכול, כשאיבדה את מדריכתה באולפנה. "מאיה הייתה מדריכה שלי כאן באולפנה, אחרי הפיגוע היה לי ממש קשה. עברתי בעקבות זה כל מיני תהליכים, וחשבתי מה אני יכולה לקחת ממנה". מאיה די נרצחה בפיגוע ירי בצומת חמרה בבקעה עם אמה ואחותה. "אני חושבת ששני הדברים שהכי אפיינו אותה הם מאור הפנים והכבוד לאדם ששונה ממנה, האהבה לאחד והאחדות. היא הייתה השראה בשבילי. לצערי אני חושבת שבאמת הבנתי כמה היא חשובה לי ומשמעותית עבורי רק אחרי לכתה. נורא רצינו להכיר האחת את משפחתה של השנייה, אבל לצערי זה לא יצא אל הפועל".
אביה ייסד את הישוב אביגיל במועצה האזורית הר חברון, אבל לפני שמונה שנים עברה המשפחה לקיבוץ המעורב כרמים. ההיכרות הקרובה עם אנשים דתיים ושאינם הרחיבה את השקפת עולמה, וגרמה לה לצאת מאזור הנוחות. כך למשל היא מדריכה בצופים, מכיוון שאין ביישוב סניף של בני עקיבא. "אפשר להגיד שכדתייה אני במיעוט, אבל אני בכל זאת אוהבת את זה כי יש משהו במיעוט הזה שהוא מאוד חזק". המתח ששרר בחברה הישראלית בשנה החולפת הורגש גם בקיבוץ עד ל־7.10, יחד עם זאת זה לא פגע בחברויות של יערה עם חבריה הלא דתיים. "חוויתי את חילוקי הדעות דרך ההורים שלי ודרך אנשי הקיבוץ. היה לי קשה עם זה, אבל לא לקחתי את זה קשה כי אני נערה אז אני לא אמורה להתעסק בזה. ברור שיש דברים שחשובים לי, ויש דברים שאני מבינה בהם, אני לא מנותקת לגמרי, אבל עם החברים שלי אני לא מדברת יותר מדי על פוליטיקה. גם אם ההורים של מישהו חושבים ככה וההורים שלי חושבים אחרת, זה בסדר ואנחנו עדיין חברים – מגיל צעיר אני גדלה עם אנשים שונים, אז אין לי בעיה עם זה. אני חושבת שטוב להיפגש דווקא עם אנשים ששונים ממני, לשמוע עוד דעות, תמיד יש מה ללמוד מהאחר".
במוצאי השבת השחורה הגיעו אל קיבוץ כרמים מפוני קיבוץ נחל־עוז. "קראו לכל הנוער לבוא לנקות את חדרי האירוח, ובאמת כולם התגייסו, המפונים הגיעו וליווינו אותם לחדרים, ניסנו לתת להם הרגשה טובה ולהרגיע אותם". מדן לקחה על עצמה לסייע לילדי הקיבוץ, ובמיוחד למשפחת מירן, שאביה, עמרי, נחטף. לאם לישי ולשתי הבנות – רוני בת השנתיים ועלמא בת החצי שנה. "נוצר בינינו קשר עמוק וחיבור קרוב, עזרתי להן והייתי עם הילדות בשבועות הראשונים, ובהמשך, כשאבא נפצע הן חיזקו אותי, כבר במוצאי שבת הם שלחו לי הודעות. אלו ההודעות שהכי ריגשו ושימחו אותי. זו משפחה שלא הכרתי עד לפני חודשיים, ופתאום הן דואגות לאבא שלי ומציעות לי עזרה. אני ממש מחכה לעמרי שיחזור למשפחה שלו ואלינו, ומרגישה את הגעגועים אליו מרוב אהבה למשפחה שלו אפילו שאני עוד לא מכירה אותו, אני מקווה ומתפללת שיחזור יחד עם כל החטופים הנותרים בקרוב".
מה שמעת מילדי נחל־עוז על מה שקרה שם?
"היו ילדים שפחות ידעו מה קרה וכאלה שידעו יותר. היו ילדים שסיפרו דברים מטורפים, ובאמת ניסיתי להיות שם בשבילם כמה שיכולתי. בסוף הרגשתי שבתקופה הזו הילדים עשו בשבילי יותר ממה שאני עשיתי עבורם. הם עזרו לי לעבור את התקופה הזו, כי אם לא יכולתי להיות בעשייה ולהיות שם בשביל הילדים, היה לי הרבה יותר קשה".
זו לא הפעם הראשונה שמדן מתנדבת עם ילדים. בעבר סייעה לשילוב ילד עם בעיה תפקודית בצהרון, המפגש עם ילדים עם מוגבלויות גרם לה להבין שהיא רוצה ללמוד מקרוב את התחום, כדי לדעת איך להתמודד טוב יותר עם ילדים כאלו, ובעיקר לתווך לסביבה את הקשיים שהם חווים. בשנה שעברה היא השתתפה בקורס התמודדות עם אנשים מוגבלויות ב"תיקון עולם" מטעם עמותת "עדי", שבו למדה על מה זה אומר אנשים עם מוגבלויות, קטועי גפיים, חרשים ועוד. היא לא העלתה בדעתה שהתוכנית שעברה תכין אותה לחיים בצל הפציעה הקשה של אביה במלחמה בעזה.
הקורס נתן לה כלים לטראומה שחוותה וכיצד לחיות איתה. תוכנית תיקון עולם פועלת לשינוי עמדות ויחסם של ילדים, ובני ובנות נוער כלפי אנשים החיים עם מוגבלות. התוכנית פועלת בכ־250 בתי ספר ברחבי הארץ כל השנה, ובמיוחד השבוע, שבו צוין היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות. התוכנית מאחדת בתוכה את כלל האוכלוסייה הישראלית: חינוך ממלכתי, ממלכתי דתי, חרדי, ערבי ודרוזי, ערי מרכז ופריפריה, בדגש על שיתוף כל השכבות הסוציו־אקונומיות בחברה. במסגרת התוכנית התלמידים נחשפים לראיית האחר והשונה כחלק מהמרקם האנושי, מתוך הבנה כי שינוי היחס והעשייה למען החוליה החלשה בשרשרת החברתית מחזקים את השרשרת כולה ויוצרים חברה חזקה וערכית יותר.
"כשליוויתי בצהרון את דניאל המתוק, ידעתי בזכות הקורס איך לעבוד איתו יותר טוב, ובעיקר איך להנגיש לילדים אחרים את המצב שלו. הוא משולב בסביבה של ילדים רגילים, וזה תורם לו המון, האמת שזה תורם גם להם המון. לצערי לאנשים במדינת ישראל קשה לקבל בעלי מוגבלויות, גם אם זה גיבור מלחמה כמו אבא, והשאיפה שלי היא לנסות לתקן את זה".
בקרוב יערה תתחיל לשמש כרכזת של התוכנית ב"תיקון עולם". היא ביקשה לעשות זאת מתוך שליחות עוד לפני הפציעה של אביה, ועכשיו היא רואה בזה חשיבות כפולה. "הרגשתי שעוד לא מיציתי את הלימוד, ורציתי מאוד להמשיך את התוכנית. פניתי למרכזת של התוכנית אצלנו, אורטל, וביקשתי למצוא דרך שאוכל להמשיך את התוכנית, והיא באמת נתנה לי את תפקיד הרכזת. אני מאמינה שאוכל לתרום הרבה ממה שלמדתי גם בקורס וגם בחיים ולהעביר את זה הלאה לבני נוער נוספים".
איך בני גילך מתנהגים מול אנשים עם מוגבלויות?
"בני נוער לפעמים קצת נרתעים מלהיות עם אנשים בעלי מוגבלויות, לעיתים יש להם חששות, אבל זה נובע מחוסר היכרות וידע. לדעתי, בסופו של דבר לכל אחד יש את הבעיות שלו ואת האופי שלו, וכשאת מכירה בנאדם, אז כבר לא משנה מה הבעיות שלו".
"בני נוער לפעמים קצת נרתעים מלהיות עם אנשים בעלי מוגבלויות, לעיתים יש להם חששות, אבל זה נובע מחוסר היכרות וידע. לדעתי, בסופו של דבר לכל אחד יש את הבעיות שלו ואת האופי שלו, וכשאת מכירה בנאדם, אז זה כבר לא משנה מה הבעיות שלו"
מה היית רוצה לומר למשפחות של פצועים אחרים?
"החיים שלנו השתנו. למדנו להעריך אותם יותר, כי פתאום זה לא מובן מאליו שאבא איתנו. מה שקרה אומנם קשה מאוד, אבל זה גם פתח לנו הזדמנויות לצד כל האתגרים החדשים. למשל, אני חושבת שזה ממש מחבר את המשפחה, כל אחד מאיתנו היה במקום שלו, והפציעה אספה אותנו וגרמה לנו לחזור ולהיות יותר יחד. בתוך הרע מצליחים למצוא גם טוב".
