תאומות בדירה ירושלמית זה מחזה מיוחד – שירה ושלומית חולקות דירה בנחלאות מאז הקורונה, אז עזבו את ההורים בפתח־תקווה. הן התמקמו יפה בבירת ישראל, שירה – חובבת אמנות מושבעת – מלמדת אמנות בבתי ספר בעיר, ושלומית הגננת מוצאת את עצמה כמעט על בסיס יומי בטבע, היא מגדיר צמחים מהלך.
רבע שעה בלבד אחרי ששירה הגיעה לעולם שלומית הדביקה את הקצב ומאז הן יחד, ומרגישות בנות מזל על השותפות הזו. אי אפשר להתעלם מהדמיון החיצוני על אף שהן לא תאומות זהות. שלומית מספרת שהקול שלהן כל כך דומה שפעם היה לה בן זוג שהיה מתבלבל ביניהן כשהיו באותו חדר. שלומית אומרת שבסך הכול יש הרמוניה, "אם נריב אז זה יהיה על הדברים הקטנים. ניקיון וכאלה. אני פרפקציוניסטית, גם לשירה חשוב הניקיון, אבל לא כמוני". שירה מיד מסכימה, "שלומית מאוד אוהבת שהכול מסודר ומאורגן. הכול חייב להיות במקום. אני גם אוהבת שמסודר אבל אני הרבה יותר משוחררת". שלומית מצטדקת ומסבירה שיש היגיון פנימי בדברים: "אני מאמינה שכשהאקלים הוא מיטבי סביבך – את בטוב. אני מרגישה את זה על עצמי לפחות".
שירה: "אני למדתי שיש דברים שלא בשליטתנו. זה עוד יותר נכון במצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו. אני מזכירה לעצמי שאם הרפיתי זה לא אומר שהחיים שולטים בי, אני שולטת במצב אבל יש דברים שהם לא בשליטתי ואני פשוט צריכה ללמוד לחיות עם זה".
מעניין לשמוע את שירה ושלומית מתארות את השותפות ביניהן. שירה: "זה שיש לנו אחת את השנייה זו זכות. לא משנה אם נגור ביחד או לא. נוח לנו אבל זה לא אומר שאנחנו רוצות להישאר אחת עם השנייה לכל החיים. לכל אחת יש רצון ענק בזוגיות, ואנחנו לא מעכבות זו את זו, עוד יגיע האחד לכל אחת מאיתנו".
המלחמה תפסה את שירה ושלומית בבית בירושלים. כמה ימים לאחר מכן הן החליטו לנסוע לעזור להורים. "מהרגע שהתחילה המלחמה הייתה תחושה שאת לא יכולה לחשוב על עצמך", שירה מסבירה, "למה? כי את רווקה ואין לך משפחה לדאוג לה, לכן קודם כול את צריכה לחשוב על האחר. קודם חשבנו על אמא שלי שקשה לה ועל גיסתי שנשארה בעורף כי אח שלנו התגייס. הבנו שאנחנו לוקחות את המושכות לידיים ונשארנו בבית של ההורים בשבוע הראשון. זה היה קשה כי את גם צריכה את הבית שלך ואת הפינה שלך אבל כל עוד המסגרות היו מושבתות יכולנו להישאר ולסייע. אחרי שבוע המצב היה לא פשוט ופתאום חשבתי, איפה אני דואגת לעצמי בתוך הסיפור הזה, איפה אני מחזקת את עצמי, כי אין מי שיעשה את זה בשבילי. אין מי שחוזר אליי הביתה עכשיו".
שלומית: "יש תחושה שאת צריכה כל הזמן להבין את הצד האחר. אני רואה את האמהות בגנים מתפרקות, קשה להן, ואני יותר חושבת עליהן משאני חושבת על עצמי". אחרי הדאגה לכולם גם להן לא קל, "זו אולי הפעם הראשונה שאני מרגישה את הבדידות מכה בי. פתאום את אומרת – ריק פה, אין אף אחד בירושלים, אף אחד לא יוצא. גם לא בא לך לצאת. הכול שקט. בשבועיים האחרונים משהו השתחרר קצת אבל עדיין קשה. באופן אישי אני על אוטומט. אני משתדלת לשמור על השגרה שלי, על הבריאות שלי. רק בשבוע האחרון מישהי כתבה באחת הקבוצות שצריך לדאוג גם לרווקות. ברגע שהיא אמרה את זה התגובות היו: 'וואי את צודקת'. זה בדיוק זה, כולנו באותה סירה של המלחמה אבל לכל אחד יש את התיק שהוא מביא אליה. אני בן אדם מאוד מאמין. אני יודעת שברגע שהדבר הזה יסתיים הקב"ה ידאג לי".
הבאר – אתר שידוכים והיכרויות, מקום שרואה אותך | לכניסה למרחב בטוח להיכרויות במגזר הדתי >> לחץ כאן
להצעות, תגובות והשתתפות במדור – כתבו לנו: lovemotzash@gmail.com
