"ריבועים פתוחים" יצא לאור לקראת החגים. מאז עבר זמן לא רב, אבל פני הדברים השתנו מאוד כידוע. בקריאה סתווית, של ימי חרבות ברזל, הרומן אקטואלי יותר מכפי שהיה כשריח הדפוס נדף ממנו בעוז בשלהי דקייטא. שני מאורעות שעלילת הרומן נוגעת בהם, אם ברב אם במעט, נחווים לפתע כמבשרים את אירועי זמננו: ההתנתקות מרצועת עזה ומלחמת לבנון השנייה.
ההתנתקות נוכחת ברומן כמעין רקע תקופתי להתרחשויות באחד מארבעת חלקיו. העיסוק בה עצמה מצומצם, אך ראוי לציין שהיא נחווית בו כתקופה טראומטית. בעיקר מרחפת ההתנתקות כמטפורה על הרומן כולו. זהו סיפור על התנתקויות. על ילד שבהולדתו נכרת מאימו. על התקשרות אמיצה, של מעין־אימוץ, עם הילד הזה, שנכרתת בניתוק מכאיב. על התנתקות זוגית המתחוללת במקביל להתנתקות ההיא.
בולטת ממנה מלחמת לבנון השנייה. הקריאה בימים אלה בחלקו השלישי של הרומן, המגולל תמרון טקטי אחד המתרחש במהלכה, מחוללת בקורא חוויית הד שספק אם הייתה מעוררת ברובנו בימי טרום שמיני עצרת. גיוס המילואים, גיוס כוחות הנפש של האזרח שנעשה חייל, ההמתנה, הסכנה, התנועה בשטח אויב, כל אלה זוכים כאן לתיאור חי וחד, רגיש ונגיש, יוצא דופן בנהירותו וביופיו בין תיאורי קרבות ועלילות צבא בספרות.
החלק הזה של הרומן נחווה עתה בעוצמה יתרה משום שהוא מעין ראי למלחמה המתחוללת כעת, אבל ראי מציג כידוע תמונה מהופכת. אפשר לפחות לקוות שהתסכול שזימנה מלחמת לבנון השנייה ללוחמים, המשתקף יפה בפרק, לא יהיה מנת חלקם של לוחמינו עתה. אפיזודת המלחמה משולבת היטב בעלילתו ה"אזרחית" של הרומן: קורותיהן של שתי משפחות שלזמן־מה היו אחת. בשׂורה רעה מגששת את דרכה, דרך חתחתים שהיא שרשרת תקלות קומיות למחצה, אל חייל שהוא גיבורו העיקרי של הרומן; לוחם מילואים וארכיאולוג צעיר, שהכרנו בתחילת הרומן כילד יתום למחצה ומאומץ למחצה.
והארכיאולוגיה היא בהחלט עניין. היא מצליחה לפלוש לרגע לאירועי התמרון בדרום לבנון, אבל מוקדש לה חלק שלם ברומן, חלק אחר, אף הוא עתיר פרטי ממשות. והיא משמשת סמל מרכזי: הדחף לחפור, לגלות, לאתר שברים ולנסות לאחות אותם. "ריבועים פתוחים", שמו של הרומן, הם ריבועיה הקטנים של החפירה הארכיאולוגית, אלה הדוגמים את התל במתחמים מוגדרים כדי לנסות לשער את השלם על פי מקטעים מתוכו. הריבועים נפתחים, אך התל במלואו יישאר מכוסה. אבל אלה גם הריבועים בחיים שנפתחים. הקופסאות שדופן בהן משתחררת. התאים המשפחתיים שדופן בהם מתערערת, נושרת.
ריבוע הוא גם מבנה הרומן, הכולל כאמור ארבעה חלקים. הם שונים זה מזה, משלימים זה את זה, ומשתרעים על פני שני דורות. הקריאה בכולם רצה, וכולם גדושים, אך טיבו של הגודש משתנה. עושר ביטוי בתחילת הרומן, עושר של שפה ציורית מקורית, מידלדל מעמוד לעמוד; גם משום ששניים מהחלקים הבאים כמו מסופרים מפיהן של דמויות, אבל זה יכול להסביר רק חלק מהירידה. בחלק הרביעי והארוך ביותר, המסופר מפי דמות אופיינית מדי של סטודנטית לקולנוע, כבר מתחלף הגודש הציורי בגודש פטפטני של עודף זוטות חביבות.
לצד העמקות הפסיכולוגית שבה נידונות ברומן הזה שאלות של שייכות, זהות, קשר ואמון, ניכר בו גם המאמץ לשחזור משכנע של ישראל בתקופות ההתרחשות. לכן חורק טיפה, או משעשע, למצוא אנכרוניזמים קלים: משפחה שעורכת "בריתה" ב־1982, ו"כולם היום בפייסבוק" בישראל של 2005.
