כל יום נראה כמו שנה, והשבועיים שעברו מהריאיון ועד לכתיבת המדור נדמים כנצח. את הריאיון עם אוהד ערכתי בתקופת ההמתנה הדרוכה לכניסה לעזה. שלוש דקות של שיחה הספיקו כדי לדבוק ברוח הטובה והאופטימית שלו. "להיות במילואים זה המקום הכי נוח בעולם. יש אדרנלין, יש חברים, יש מדי פעם הופעות. לא חסר אוכל, אז הכול טוב. אנחנו לא חשופים לחדשות כי יש כלל שלא להקשיב לחדשות. אנחנו בווייב הכי טוב בעולם. אתמול הייתי בתל־אביב, יצאתי לאפטר קטן. שם אתה רואה את כולם קצת יותר מבואסים, יושבים בבית קפה וכולם עם הראש למטה ואתה אומר – יאללה, תרימו את הראש, בואו אלינו למילואים".
המלחמה תפסה אותו לקראת ארוחת חג עם חברים, "זה ה'מאפס למאה' הכי מטורף שהיה לי. מתכנון של קידוש עם חברים תוך רגע מצאתי את עצמי עם החברים מהמילואים. לא חשבתי על זה בכלל כשקמתי בשש וחצי בבוקר לאזעקה הראשונה. אני מתנדב למילואים, כל שנה אני מאריך את ההתנדבות שלי בעוד שנה. בכל שנה קצינת הקישור שולחת לי הודעה וכל פעם מחדש אני מתלבט כי מה אני כבר יכול לתת בגילי, אבל אני נשאר רק בשביל הסיכוי האחד למיליון של מקרה חירום. לפני ארבעה־חמישה חודשים חשבתי לעצמי שאולי זהו, אבל אז הגיע כל הקטע של הסרבנות ואני החלטתי שדווקא השנה צריך עוד יותר. זה הדרייב הקטן שלי. לא ידעתי כמה זה יהיה קריטי כל כך מהר".
במילואים אוהד הוא חלק מחפ"ק סמח"ט של חטיבת ביסל"ח. "ביסל"ח הוא בית הספר של מקצועות חי"ר והיחידה הזו, בגלל שהיא עצמאית, מאוד ניידת במצבי חירום. מיד הוקפצנו וידענו שאנחנו הולכים לעוטף. בשבוע הראשון היינו בסיורים בנחל־עוז ובארי. כל חייל שיוצא לקראת משהו ורואה את המקומות האלה ישר המוטיבציה והאנרגיות קופצות לשמיים. משם אתה לוקח את הכוחות".
כבר עברו כמה שבועות מתחילת המלחמה והגעגועים מתחילים לחלחל. "אני מתגעגע לעבודה, לשגרה, לדברים הבסיסיים בחיים שלי. לא ייאמן שמתגעגעים לדברים הכי פשוטים שעושים ביומיום. לקום, להניע את הרכב, לנסוע לעבודה, לשתות קפה עם החבר למשרד ולהתחיל לעבוד. הדברים הפשוטים שכרגע רחוקים מאוד. מבחינתי שגרת חיים נורמלית זה הדבר שאני הכי מתגעגע אליו. בתוך זה יש משפחה, חברים, טיולים. הדבר האחרון שעשיתי לפני המלחמה היה לקנות כרטיס טיסה לוונציה לכבוד יום ההולדת שלי בסוף אוקטובר. זה כבר לא יקרה".
בשיחה המקדימה שלנו אוהד סיפר לי על ה"אפטר" שלו ועל כמה חשוב היה לו ללכת לבלות עם האחייניות שלו. "כשהתחילו לצאת לאפטרים אני אמרתי שקודם כול יֵצאו מי שיש לו ילדים. לי לא בוער, תצאו אתם, לכו למשפחות שלכם, תהיו עם הילדים. לי לא משנה אם אני אצא ראשון או אחרון. שחררתי אותם. כמה שאני עזבתי הכול, אצלם זה פי מאה. אני אעשה שבת ועוד שבת ועוד שבת בשביל לשחרר מישהו מהצוות להיות עם המשפחה שלו. כשכבר יצאתי לאפטר, דבר ראשון שעשיתי היה להגיע לגיסתי. גם אחי מגויס, ורציתי לעזור לה עם הבנות. לקחתי אותן לשעתיים. שחררתי אותה, פתחתי להן עלי אקספרס ואמרתי להן תשתוללו, תבחרו איזו שמלה שאתן רוצות, הייתה אווירה טובה. זה נתן כוח ואנרגיות גם להן וגם לי. אחר כך הלכתי לישון ובבוקר ביקרתי את סבתא שלי שהיא בעצמה ניצולת שואה, קפצתי לאבא שלי ואז עוד הספקתי לעבור אצל אחותי, שגם בעלה מגויס. הספקתי המון, אני מנסה להביא את האנרגיות, להרים את הראש לכל מי שאפשר. רק עם אופטימיות נצליח לעבור את זה. באפטר השני שיצאתי כבר הקדשתי זמן לחברים, בית קפה, והשקעתי יותר בי. הכי ריגש אותי שהשכנים השאירו לי משלוח עם אוכל נורמלי, חלב, ביצים ולחם. הם גם ניקו את המקרר ממה שעוד נשאר מהחג. זה לא ברור מאליו ונותן אנרגיות להמשיך קדימה".
הבאר – אתר שידוכים והיכרויות, מקום שרואה אותך | לכניסה למרחב בטוח להיכרויות במגזר הדתי >> לחץ כאן
להצעות, תגובות והשתתפות במדור – כתבו לנו: lovemotzash@gmail.com
