הדבר היחיד ששרון עיני, שחקנית ויוצרת גלילית מוערכת, חיפשה בעיניה בשעה שהוזעקה לצפות בתיאטרון מרא"ה כשהוא עולה בלהבות, היה תמונתו המחויכת של בעלה המנוח, השחקן מנחם עיני ז"ל, שנתלתה בחלל הכניסה לתיאטרון שהקים במו ידיו. אנשי היצירה במרא"ה (מרכז אמנויות אצבע הגליל) היו אמורים לחגוג השנה עשרים שנה להקמתו של המפעל התרבותי ללימוד אמנויות הבמה שבקריית־שמונה, היחיד מסוגו באצבע הגליל. בעיר שידעה מלחמות ותקופות ביטחוניות קשות לצד מאבקים על קשיי הפרנסה והחיים בפריפריה, היווה המוסד התרבותי נקודה של אור ושפיות. כמו מוקדי תרבות אחרים בקריית־שמונה ובהם הספרייה העירונית, היכל התרבות והמתנ"סים, ידע התיאטרון זמנים קשים ומורכבים של מחסור בתקציבים, איומי סגירה תדירים וקושי שהפך לשגרה.
"קרין, אחת השחקניות, התקשרה אליי והודיעה לי שהתיאטרון נשרף. התחושה הייתה איומה. עליתי מיד לאוטו וכל הזמן המחשבה שלי הייתה דווקא על התמונה של מנחם שתלויה בתיאטרון והלהבות אוחזות בה. זה ממש שבר אותי, לראות את החלום שלנו שנשרף", מתארת עיני בעצב. כשהגיעה לתיאטרון שהיה במשך שנים לה ולבעלה מנחם ז"ל כבית ראשון, לוחמי האש כבר כמעט סיימו את עבודת הכיבוי. גלים של ענן שחור וסמיך יצאו מתוך התיאטרון ותושבים מהעיר צפו במחזה בדממה כשרק קולות הסירנות ואזעקות ממכוניות בסביבה הפרו את השקט. עיני לא יודעת להסביר מה עבר עליה באותם רגעים. לא הדאגה לפסנתר השחור והמיוחד שהשאיר אחריו מנחם, ולא התחפושות והציוד הרב שנשארו במתחם היו מה שהטריד אותה כל כך. במסגרת תוכנית הטלוויזיה "בא לחדש לכם", עברה חזות התיאטרון מהפכה עיצובית לפני כשנה וחצי, ואז הוצבה במרכז אולם הכינוסים תמונה גדולה של מנחם, מייסד המקום שנפטר ממחלת הסרטן בשנת 2002. "הייתי באטרף על התמונה. רציתי לראות אותה אבל פחדתי מהמראה. ביקשתי מאחד הכבאים שיאיר על הקיר בפנס הגדול שהיה לו ביד אבל הקיר היה מפויח לגמרי ולא ראיתי כלום. פשוט התיישבתי ונשברתי". רק לאחר יומיים, ביום ראשון, הגיעה עיני לתיאטרון המפוחם והמנכ"ל שמעון ביטון הגיש לה את שרידי התמונה שנותרו מהשריפה. "התרגשתי כל כך לראות אותה, שהיא לא נשרפה לגמרי. הלהבות לא אחזו בה אלא היא פשוט התעוותה ונמסה מהחום העצום ששרר בפנים. הדבר הראשון שראיתי הוא שנוצרה יצירה חדשה מהתמונה. זה נראה כמו אמנות פסיכדלית משנות ה־70 עם העין הצוחקת וזווית החיוך של מנחם", מתארת שרון וממהרת להראות לי אותה.
פחות מחודש חלף מאז השריפה, שככל הנראה נוצרה עקב כשל חשמלי, והתיאטרון הוותיק עומד בשיממונו, חסר תכלית וסיכוי לשיקום. אנחנו מסתובבים בין המושבים החרוכים, הבמה שנותרה שלמה, הרהיטים ופיתוחי העץ המפוחמים. "התחושה הזאת שהלהבות לא כילו את הבמה היא תחושה מיוחדת במינה כי המזבח של המקום, הבמה, שהיא מרכז האמנות – לא נשרפה. הלב של התיאטרון, שזה מנחם עם החזון שלו, ובמת היצירה לא נשרפו באש", אומרת עיני בעיניים בורקות.
חלום שהתרסק
הנשימה כאן קשה, הבגדים שלנו ספוגים בריח העשן הדביק ואנחנו יוצאים לבית קפה מקומי לדבר על שהיה ולשמוע על מרכז תרבות שהוקם וצמח כנגד כל הסיכויים. סיפורו של המקום מתחיל במנחם עיני, שהיה שחקן קולנוע ותיאטרון מוערך שהחליט בתחילת שנות התשעים לעזוב את תל־אביב ביחד עם אשתו הרביעית שרון, שחקנית צעירה ותינוקת. הוא חיפש לצאת למרחבים של ארץ לא זרועה, במקום שהתיאטרון לא מוכר בו ושזקוק לתרבות. "בשנת 1994, אחרי שנה שלמה שבה מנחם היה מנוטרל מהבמה בגלל מלחמה במחלת השחפת שתקפה אותו, הוא החליט כשהבריא שהוא לא רוצה יותר להציג בפני האנשים השבעים אלא להביא תיאטרון לאנשים הרעבים, לפריפריה. הוא רצה לקחת סוס ועגלה ולהסתובב ממטולה לאילת דרך יישובי הפריפריה, לפתוח את הקרון שבעגלה ופשוט לעשות סדנאות תיאטרון, הצגות ויצירה עם אנשים", מספרת עיני. מנחם הצליח לגייס כספים ותקציבים מ"אמנות לעם" של משרד התרבות, רכש לעצמו סוס אצילי ובמסגרייה של בן דודו ריתכו לו עגלת תיאטרון מיוחדת עם במה נפתחת ומקום לישון בו. שבועיים לפני שהיה אמור לצאת למסע הבכורה ושעות ספורות לאחר שהודיעו לו כי הצליח להתגבר כליל על מחלת השחפת, הוא רכב על הסוס לדהירת מבחן ובמהלכה נפצע קשות כאשר הסוס הבחין בנחש צפע, התחיל להשתולל ודהר אל מותו בנתיבי איילון. מנחם הספיק לקפוץ מהסוס ברגע האחרון אך ריסק כליל את הקרסול שלו ויצא עם שברים נוספים בגוף. "משם הוא חזר היישר לאיכילוב לניתוח ולשנה שלמה על קביים עם פלטינות וברגים. זה אדם שהגוף שלו היה העבודה שלו. היה רקדן סטפס, והחלום התרסק. הוא כבר לא חזר לעגלה", מסכמת עיני.
אז מה עושים כעת? מחפשים אתגר חדש. באותה שנה ידעה העיר תל־אביב פיגועים קשים ומראות דם והרוגים. משפחת עיני התגוררה ברחוב דיזנגוף, כמו רבים בתעשיית הבוהמה הישראלית. "הדירה שלנו הייתה בבניין שיושב בין מקום הפיגוע של קו חמש למקום הפיגוע בכיכר דיזנגוף. בדיוק באמצע". החרדה מקולות האמבולנסים והקושי בחיים בעיר צפופה כל כך עם עגלת תינוק, הביאו את שרון ללכת אחרי החלום של בעלה והשלושה עלו לרכב הישן שלהם ונסעו לאורך כבישי הצפון בחיפוש אחר יישוב לעבור אליו ולנסות לפתח בו תיאטרון. הם שכרו לתקופה קצרה בית אבן עתיק בקריית האמנים בצפת ומנחם עבד כזפת גגות. "יום אחד הוא הודיע לי בטלפון שמצא לנו בית ובעוד שבועיים אנחנו עוברים כי הוא מצא עבודה בתיאטרון הקהילתי בקריית־שמונה. עברנו לעיר שבועיים לפני שפרץ מבצע 'ענבי זעם' ופתאום הרגשתי לראשונה בחיי מה זה לחיות בעיר מופגזת ולא רק לצפות בה במסך הטלוויזיה במהדורות החדשות. זו הייתה תקופה מטורפת. השריקות של הקטיושות והחיים בריצות למקלט של השכנים היו קשים מאוד, אבל עמדנו בהם".
תחושת נטישה
מהיום שנוסד התיאטרון לא היה רגע שהיה להם קל. בעזרת כמה חולמים מקומיים שהצטרפו לבני הזוג בניסיון להקים מרכז תרבות ויצירה מקומית הם הצליחו להקים בשנת 1998 מקום מכובד ולהעלות הצגת בכורה. "התיאטרון הוקם בעיר שהדבר הראשון שהיה צריך לייצר בה זה קהל. באותה תקופה הייתה מולנו התנגדות, כי היו הרבה ניסיונות קודמים של אנשי תיאטרון להגיע לכאן ואחרי שנה היו עוזבים וחוזרים למרכז. 13 שנים אנשים חיכו שאני אעזוב אותם – ולא כי רצו שאני אעזוב, אלא בגלל תחושת הנטישה. רבים עברו כאן ו'התגלחו' על המקומיים, באו לעשות מעשה ציוני למען הפריפריה וכשמיצו חזרו למרכז. היינו צריכים לרכוש את האמון ולהבהיר שהגענו כדי להישאר. בשנים הראשונות היו לנו הצגות של חמישה שחקנים מול שני צופים והמשכנו לשחק ולא ביטלנו. הבנו שזה הדבר הכי חשוב, להגיע לאנשים ולבנות קהל. היום מרא"ה הוא קונצנזוס בקריית־שמונה והרבה תושבים נחשפים כאן להצגות ובטח שמגיעים לכאן גם מקיבוצי הגליל העליון".
בשנה הראשונה להקמתו נרשמו 120 תלמידים שביקשו להכיר עולם לא מוכר של הצגה ויצירה ולמדו תיאטרון מהמורים המקצועיים שהגיעו מתל־אביב. שמונה שנים אחרי שהגיעו לקריית־שמונה, נפטר מנחם ממחלת הסרטן, לאחר מאבק בן שנתיים. הוא הותיר אחריו שלוש בנות, בנוסף לבן מנישואיו הראשונים. שרון נשארה לגור בקריית־שמונה, ורק אחרי מלחמת לבנון השנייה נשברה והחליטה לעזוב את העיר ולעבור לקיבוץ להבות־הבשן הסמוך ולבנות שם בית חדש לה ולבנותיה. "נשאתי את עניין מרא"ה ואת הפרידה ממנחם, והמקום הזה היה כבר כבד עבורי. המצב הביטחוני היה לי ממש קשה והרגשתי שאני צריכה דברים אחרים אחרי שחייתי כאן 13 שנים", היא מסבירה.
במלאת עשרים שנים לחלום ולשברו הזמני, שרון לא ממהרת להספיד את מפעל חיי משפחתה. היא משוכנעת שהאמנות תמשיך ותפרוץ במקום שכל כך זקוק לה כמו קריית־שמונה ואצבע הגליל. "הלב של התיאטרון זה היצירה, היוצרים והקהל. בחיבור הזה התוצאה היא האמנות והקיום שלו תלוי בשני הדברים האלה. זה כמעט התחום היחיד שהחיבור שבו יוצר את האמנות. זה דבר חי ודינמי ומוחשי מאוד. אתה יכול לעבוד שנה שלמה ולעשות חזרות, אבל עד שזה לא פגש קהל, זה לא קיים. בשנייה שהקהל יצא זה כבר לא נמצא יותר".
עולם אמנויות הבמה הוא עולם מסועף ומלא בקשרים, מאבקי כוחות, פוליטיקה ואגו. גם מרא"ה ספג את מנת חלקו עם שערוריות מקומיות שנכרכו סביב ניהולו במהלך השנים, מאז שמנחם נפטר. כיום עיני לא נושאת בתפקיד רשמי במוסד. היא מביימת עצמאית ומלמדת תיאטרון, לילדים ולמבוגרים, ומופיעה בהרכב "יוללה" מזה למעלה מעשור. היא מבקשת לחזור איתי אל בסיס היצירה: "מהות התיאטרון היא השחקנים, הקהל והיצירה, וברגע שמרב ההשקעה ותשומת הלב הוא למנגנון שמסביב, אז פספסנו. כשמנחם הקים את התיאטרון הוא יצא מתיאטרון חיפה אחרי כשש שנים ששיחק שם. הוא לא היה יכול לשאת יותר את הפוליטיקה של עולם התיאטרון ואת סיאוב המערכת. כולם הולכים עם החזה מתוח כי הם בתוך המנגנון, אבל שוכחים את הלב של התיאטרון, השחקנים".
לשחקני תיאטרון יצא שם של מפונקים משהו, של סלבריטאים מלאי זוהר.
"שחקנים הם אנשים שיבואו וישווקו ויעבדו גם בלי כסף ויתנו את חייהם למען התיאטרון. טאלנטים וסלבריטאים זה משהו אחר. נמאס לנו מתל־אביב, שלא משנה לאן אתה הולך, אתה חייב לעמוד בקריטריונים, אחרת אתה נחשב לאמן סהרורי. מנחם רצה ללכת לפריפריה".
שרון, כמו אנשי תרבות ובמה אחרים שעזבו את העיר הגדולה, מנהלת יחסי אהבה־שנאה מורכבים עם בירת התרבות של ישראל. במהלך השיחה אנחנו חולקים ארוחת בוקר שנושאת את השם "בוקר בשינקין". לבית הקפה קוראים "תל־אביבה" והוא ממוקם על הכביש הראשי של קריית־שמונה. בתפריט העשיר: מנות מהטאבון של נווה־צדק, מטוסקנה לאיילון ונמל תל־אביבה. "אני לא בעד להידמות לתל־אביב, שכבודה במקומה מונח, כמו שאני לא בעד להידמות לליסבון ולברלין. בעיניי זו טעות לנסות להיות תל־אביב וזו טעות גדולה יותר לא למקסם את המיוחדות של המקום הזה. זה כאב לב גדול שקריית־שמונה לא מצליחה להגיע למיצוי הפוטנציאל שלה. זו עיר כל כך יפה עם אנשים מסבירי פנים וחמים. פשוטים במובן התקשורתי של המילה, הכול כאן בגובה העיניים. אבל מצד שני איבדנו כאן כל כך הרבה דברים".
סדר יום חדש
בשנים האחרונות קריית־שמונה עולה לכותרות בעיקר סביב דיווחים על רעידות אדמה מסוכנות, הפגנות סוערות על המחסור בשירותי רפואה בסיסיים, ביטול הטבות במעונות היום ובמס הכנסה ועוד. אך מול כל הקשיים, עומדים לזכותה של העיר גם לא מעט נקודות אור, מרא"ה הוא אחד מהן. "היה פה בית מכוער להפליא", מתארת שרון את מבנה התיאטרון המקומי ופורצת בצחוק, "אבל היית נכנס לבית חם והיה מרק לקהל בהצגות החורף ואווירה חמה ועוטפת. השחקנים כמעט היו גרים בתיאטרון והיצירה הייתה הלב שלו, והשיא היה בהקמת קבוצת שחקנים שפיתחה לה שפה אמנותית מקומית משלה. כשהקמנו את התיאטרון היו כאן מנחם ואני, והיום יש פה כבר שפע של אנשי תיאטרון מוכשרים והמון אנשים מתעסקים בזה".
מה מוצאים השחקנים בתיאטרון פריפריאלי, רחוק כל כך ממרכז התרבות והעשייה?
"החיים בתל־אביב לשחקנים הם על־אנושיים. מלחמת ההישרדות שם היא מטורפת. בכל שנה מסיימים יותר ממאה שחקנים צעירים את בתי הספר למשחק, ואין מקום למאה שחקנים חדשים בכל שנה. את מתקבלת להצגה ועושים ממך 'או־אה', ודקה אחר כך יכולה להגיע שחקנית אחרת צעירה והופ את מוצאת את עצמך מחוץ למשחק והתהילה עוברת לטאלנט הבא. חוויתי את זה על בשרי חוויתי. דווקא פה יש אפשרות לעבוד יותר לעומק ולהתחבר במקום שהוא כל כך קהילתי וחם. דווקא המיושנות של העיר היא הדבר החזק. יש הרבה אמנים שזה מה שהם מחפשים – את המפגש הבין־אישי, ולא להסתובב בתל־אביב בלי להכיר באמת אף אחד, עם כל הנחמדות המזויפת הזאת של 'היי' ו'ביי' וכשאתה כל הזמן מחפש מי ראה אותך והאם צילמו אותך".
ובעיר שכל כך קשה למצוא בה משאבים ל"חמאה" שעל הלחם, יש מקום לתיאטרון?
"תיאטרון זה לא חמאה. זה הלחם שבני האדם זקוקים לו. מבחינתי ומבחינת הרבה אנשים פה, התרבות היא דם לנשמה. אני אומרת שתביא לכאן גם את 'הפרויקט של רביבו' וגם הצגות תיאטרון. שיהיה לקהל מה לבחור וגם אפשרות לבחור בשניהם. מבחינתי כמו שהגוף שלי זקוק לאוכל כדי להתקיים, הרוח שלי חייבת לראות ציור יפה או מופע ריקוד ולשמוע הופעה יפה. זו הנשימה שלי ושל הרבה מאוד אנשים אחרים, מבחינתי זו אותה הישרדות".
ביום חמישי, ערב השריפה שכילתה את התיאטרון הקטן בעל 139 המקומות, העלו השחקנים הצגת בכורה מרהיבה שזכתה לתשואות. זה היה קברט ליצנים "לץGO", מופע אנסמבל של ליצנות. הליצנים עלו ל־20 דקות של יצירה בלי טקסט כתוב, והעבירו לקהל תחושות של שמחה וצער, התרגשות וכאב. "זה היה עשוי בצורה מרשימה ומרגשת והיה לי ברור שזו יצירה מדהימה של התיאטרון והתחושה הייתה מפעימה. הרגשנו שהתיאטרון הזה יוצא לדרך חדשה". כיום, אור נדב, תלמידתו של מנחם, היא המנהלת האמנותית של התיאטרון, ושמעון ביטון, תושב ויליד העיר, הוא המנכ"ל. השניים מבטיחים כי התיאטרון ישוב וימשיך לחיות וליצור.
חלופה זמנית לקיום ההצגות הועמדה להם בהיכל התרבות הגדול והמיושן שפועל בעיר. "זה היה מקום קסום עם כל ההרים מסביב ואני זוכרת פרמיירות מדהימות שהיו כאן, והיום המצב על הפנים", מתארת עיני. "דרושה השקעה ניכרת כבר שנים. זה גורם לי לעצב. ממש חבל לי. אני שומעת דברים איומים על האולם ועל מצבו הפיזי. אבל לא אדבר רעה על קריית־שמונה, מצבה של העיר מאוד כואב לי. באנו לגור כאן מבחירה ואני קשורה לעיר ואוהבת אותה. עצוב לי שיש הזנחה גם בנראות שלה וגם בנגישות שלה".
היא פורשת בפניי חלק מהקשיים בתפקוד תיאטרון בעיר שהנהגתה הגרעונית לא מסוגלת לתקצב ולו שקל אחד לצורך פעילותו. "משרד התרבות נותן לך את התקציב לפעילות רק בסוף שנת הפעילות ואתה צריך להתנהל שלושת רבעי שנה מהכנסות עצמיות. זו פריפריה, אין כאן הכנסות עצמיות וכשאתה נוסע לעשות הצגה במקום אחר העלויות שלך עצומות. מדובר על חודשים שבהם שחקנים וספקים לא מקבלים כסף. אתה מקבל את התקציב לקראת סוף השנה, מכסה חובות וצריך לבזבז את כולו עד סוף השנה. זו התנהלות מעוותת שמלווה בהמון בירוקרטיה".
על שרת החינוך מירי רגב, יש לעיני הרבה מילות הערכה לצד ביקורת. היא חשה כי רגב מנסה להפיח רוחות של שינוי ולתעדף את התקצוב באופן הוגן יותר, אבל עדיין מתקשה להזיז את הספינה ממסלולה. "אני חושבת שיש משהו מעודד ונחוץ בלבוא עם אג'נדה של סדרי עדיפות חדשים וזווית חדשה, ואני אוהבת את זה, כי כשאתה הולך כל הזמן באותה דרך אתה מאבד הרבה. רגב מבקשת להמציא דברים מחדש ולהסתכל עליהם אחרת, זה בעיניי מבורך והייתי הולכת אחריה באש ובמים, אבל הדרך לגיהינום עלולה גם להיות רצופה בכוונות טובות. קשה לי לומר מהן כוונותיה אבל הדרך לא מקובלת עליי, מה גם שבפועל התחושה היא שלא באמת נעשו פה דברים מעבר לרעש וצלצולים. התרבות בפריפריה לא באמת מתעוררת. להביא לפה את אייל גולן זה לא באמת להביא תרבות. להפך, צריך לייצר תרבות וסדר יום חדש ולהקים מקומות שייצרו מכאן את אייל גולן הבא".
שמעון ביטון, מנכ"ל התיאטרון בחמשת החודשים האחרונים, קיבל אינספור הבטחות על סיוע ותמיכה מצד שרת התרבות ומאנשי הרשות המקומית, ובראשם ראש העירייה ניסים מלכה. הוצע לאנשי התיאטרון להקים בית חדש באולם הספורט העירוני הישן שעומד כבר שנים רבות ללא שימוש. עלויות ההקמה והשיפוץ נאמדות במיליוני שקלים ולעת עתה אין תקציבים שהועמדו לטובת העניין. בשבוע שעבר העלה התיאטרון הצגת ילדים לילדי העיר במתנ"ס שכונתי מקומי. בכל מקרה, במרא"ה מתחייבים להמשיך וליצור, גם אם ייאלצו לעשות זאת ממקלט קטן או בקרן רחוב.
ממשרד התרבות והספורט נמסר בתגובה:
"הגם שמשרד התרבות והספורט אינו עוסק בבנייה ובהקמת מוסדות וזה אינו בסמכותו, בשל חשיבות הנושא המשרד עומד בקשר הדוק עם הנהלת תיאטרון מרא"ה. ראוי להדגיש שבעקבות 'תיקוני רגב', שנכנסו לתוקף בשנת 2016, התיאטרון החל להיתמך לראשונה כקבוצת פרינג' והתמיכה גדלה בו בכ־30 אחוזים.
"בהתייחס לשריפה, יודגש כי עלות השיפוץ הכוללת טרם נמסרה, אך כאמור בשל הנסיבות המיוחדות, פועל המשרד אל מול משרדי ממשלה אחרים על מנת לסייע לתיאטרון לקום מהריסותיו ולהתחיל בשיפוצים הנדרשים. לעת הזאת, התיאטרון נעזר בחללים אחרים בקריית־שמונה ובתיאטראות אחרים, כגון הקאמרי והבימה". 
