01 זיכרון ילדות תרבותי. חיפה, שכונת שפרינצק, תחילת שנות השמונים – ואני זוכרת את הרדיו מדבר אליי. את אות הפתיחה של ״הפינה לאם ולילד״, את הפער בין קולות השדרנים והשדרניות לבין הקולות של הוריי החירשים. הם נהגו להשמיע לי רדיו כדי שאלמד דיבור תקין ולא אחקה את צורת הדיבור הלקויה שלהם. מאוחר יותר קיבלתי טייפ דאבל־קסט והאזנתי לקלטות של ״קלאסיקלטת״ ו״כנרת מספרת״. אחר כך לחצתי פליי – רקורד והקלטתי סיפורים ומערכונים שהמצאתי.
02 ספר שקראת פעמיים. יש לא מעט ספרים שחזרתי אליהם שוב ושוב, אבל לספר אחד חזרתי בשלוש נקודות שונות בחיי: ״דולי סיטי״ של אורלי קסטל־בלום. קראתי אותו בתיכון ולא באמת הבנתי. חזרתי אליו כשניסיתי להרות (בטיפולי פריון) והוא קרע אותי מבפנים, ממש כמו אחד הניתוחים שד״ר דולי מבצעת בבנה. ואז חזרתי אליו שוב, כאמא לפעוט – צחקתי ובכיתי והרגשתי שיש בו אמת גדולה ולא מדוברת שחושפת את חוויית האמהות והאי־מהות, את החרדה לשלום הילד, את עקדת יצחק הממשית והמטפורית ואת הישראליות שרועמת ברקע, על כיעורה ועל יופיה.
03 עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה. עם סבתא שלי, אביבה שטיין. היא הייתה הצלפית הראשונה בצה״ל, פלמ״חניקית קשוחה עם קול מחוספס מסיגריות, שלא ידעה להפגין רגשות אבל אהבה אותנו מאוד. נהגנו לשתות קפה יחד במטבח שלה, דיברנו על ה־כ־ו־ל וגם התווכחנו בקול גדול, עד שהצפצופים שבקעו מהרדיו קטעו את השיחה והיא פסקה: ״שקט, נותנים חדשות״. היא דעכה לאט, נעלמה ונאלמה הרבה לפני שנפטרה מן העולם. יומיים אחרי הולדת בני השני היא מתה, כאילו פינתה לו מקום, קראנו לו רני אביב.
04 מה מצחיק אותך. רגעים מביכים, חוסר טקט, סיטואציות שבהן אנחנו נתפסים בעליבותנו. מצחיקות אותי מאוד הגאונות: דנה מודן, דניאלה לונדון־דקל, רבקה מיכאלי והניה שוחט. יש לנו חברי נפש בקיבוץ חניתה, ובמשך שנים פיתחנו מסורת של מפגשים שגולשים ללילות של צחוק פרוע ולפעמים גם בכי (זה שריר דומה). מצחיק אותי גם האופן שבו זוהר ורני (הבנים שלי בני החמש והשנתיים) מחקים את התנין שהם ראו בספארי וגם השאלה שזוהר שאל לפני שבוע: ״מי יותר מחליט על העולם, ראש הממשלה או א־לוהים?״
05 מהו המאכל שאת לא יכולה לעמוד בפניו. חלה טרייה לצד קערה שבה: עגבניות שרי סחוטות, פרוסות דקות של פלפל חריף, שמן זית, מלח גס ושמנת חמוצה.
06 עם מה את נרדמת. עם הילדים. ואז מתעוררת ומגרדת את עצמי בכוח, פותחת לפטופ, מחברת אוזניות ויושבת לעבוד אל תוך הלילה. יש לי אהבה גדולה או אולי התמכרות ללילות לבנים, אז העולם עוצר לרגע ונפרש השקט שבתוכו אפשר להקשיב, לכתוב ולערוך.
