באופן לגמרי לא צפוי הפך העימות סביב מה שמכונה "הרפורמה המשפטית" למשבר הפנימי החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל. לא הסכם השילומים, לא רצח רבין, אפילו לא הסכמי אוסלו ופינוי אלפי אנשים מגוש קטיף, לא הביאו קבוצות גדולות של ישראלים לאיים בגט כריתות למדינה: הפסקת שירות המילואים, הוצאת כספם והשקעותיהם מישראל, ואף הסתלקות בעצמם מן הארץ. משום מה דווקא "הרפורמה המשפטית" היא שחוללה את כל זה. מעולם לא הסתובבו כל כך הרבה ישראלים, במשך כל כך הרבה זמן – כבר מעל חצי שנה – בתחושה שחורבן הבית השלישי עומד אחר כותלנו, ממשמש ובא.
ארי שביט, עיתונאי מחונן העוקב כבר כמה עשורים אחרי "הרוח הישראלית", הבין את חומרת השעה והגיב בהתאם. הוא יצר במהירות הבזק, תוך שלושה חודשים מאז פרוץ המחאה, ספרון כיס, המבקש להציע גם דיאגנוזה וגם פרוגנוזה – גם את אבחון המחלה וגם את תרופותיה. הספרון משדר את חומרת השעה כבר ממבט ראשון. כותרתו לא מתייפייפת: "להציל את ישראל", היא זועקת. הכריכה מעוצבת כמעין דרכון ישראלי; ספק מבקשת לומר שהספר אמור לשמש כתעודת זהות לכל ישראלי בן זמננו, ספק מבקשת להזהיר אותנו מהאפשרות שהזהות הישראלית עלולה להישאר רק כדרכון, אפילו לא תעודת זהות, שאיתו נסתובב שוב בעולם, כנוודים. עיצובו של הספר במהדורת כיס נועד אף הוא, ככל הנראה, לשדר את הבהילות; כביכול זהו ספר שכל ישראלי אמור להחזיק בכיסו, כמעין פק"ל חירום.
שביט עצמו כותב, כבר בעמוד הראשון, שהספר נכתב מתוך "אהבה, חרדה ובהילות". רוצה לומר, הוא חש סכנה ברורה ומיידית לגורל המדינה. אבל הוא איננו מבקש להיות נביא זעם על פשעיה וחטאותיה של המדינה, כדרכם של רבים המבכים את מצבה, אלא דווקא נביא של אהבה, המבקש להציל אותה דווקא משום שהוא כל כך אוהב אותה.
הטעויות של מפא"י
הספרון הוא למעשה מאמר פובליציסטי ארוך, מעין מסה, המבקשת לנתח את מה שקרה לנו ואת המסקנות שעלינו להסיק מכך. הניתוח עצמו אינו מגלה תובנות חדשות או מקוריות במיוחד, כאלה שלא נשמעו בכל החודשים האחרונים. אדרבה, לזכותו של שביט ייאמר שהוא גם לא מתיימר לתובנות כאלה. הספר מספק למעשה סיכום בהיר, כתוב היטב, של עיקרי הדברים שנשמעו לאורך החודשים האחרונים, ולמעשה כבר לאורך שנים רבות.
נקודת המוצא של הספר היא ש"הרפורמה המשפטית" כשלעצמה איננה העילה האמיתית לפרוץ הסערה הקשה. "הרפורמה" היא רק קש אחד נוסף על גב הגמל הישראלי, ואולי נכון יותר לומר: מיקרוקוסמוס של השבר הישראלי העמוק – בין ישראל הדתית, המסורתית, השמרנית, המזרחית בעיקרה, לישראל הליברלית, זו של "העולם הגדול", האשכנזית בעיקרה. שבר שסכנתו גדולה במיוחד דווקא משום שהוא חופף בו־זמנית כמה נקודות עימות: עימות רעיוני, עימות עדתי, ועימות מעמדי־חברתי. ובמשפט אחד פשוט: בניגוד לנוסחה הכפולה, שביקשה לזהות את ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית בדיבור אחד", כמאמר הנשיא לשעבר רובי ריבלין – החודשים האחרונים הוכיחו שבמציאות הממשית ניצבות זו מול זו ישראל "היהודית" מול ישראל "הדמוקרטית".
חמישה פרקי ניתוח יש בספר, ועוד פרק מסכם שנועד להוות קריאת השכמה בהולה, החוזרת אל קריאת ההשכמה שבראשית הספר. את הפרק הראשון מקדיש שביט לניתוח של 75 שנות המדינה, באוריינטציה של "איך הגענו לרגע הזה". הוא מתחיל עם ישראל המפא"יניקית, שבהיותה עסוקה במאמץ ההירואי של עצם בניית המדינה והאומה, עשתה גם טעויות ענק טרגיות, והתעלמה מהמגוון האנושי והתרבותי שהתאסף בישראל: "בהיותה בעלת צביון אירופאי־אשכנזי, היא לא גילתה הבנה לערכים ולמורשת של מזרחים, דתיים ומסורתיים… שלא במתכוון, ישראל של תנועת העבודה ערערה את סמכותו של הרב, את מעמדו של האב, ואת חוסנה של הקהילה… השבר שאותו אנחנו חווים היום נובע מכך שבעשורים הראשונים לקיום המדינה למאות אלפים נגרם עוול וסבל רב".
הטעויות האלה הביאו למהפך ההיסטורי ולמה ששביט מכנה "הרפובליקה הישראלית השנייה", שהקים הליכוד. גם לה היו הישגים רבים – בעיקר שילוב ישראל השנייה, וישראל הדתית־לאומית והחרדית, בכל מערכות השלטון – לצד טעויות טרגיות: הידרדרות לכיוון מדינה דו־לאומית, והתפרקות פנימית שבה השבטיות עדיפה על הממלכתיות.
שביט אינו פוטר גם את השמאל מאחריות למצב. לשיטתו, במקום מרכז ישראלי חזק של ימי מפא"י, קיבלנו בעשורים האחרונים התגוששות נצחית בין שני גושים מרכזיים, שמפקירים את האינטרס הלאומי המשותף לטובת מאבקם על השלטון עצמו; מקדמים לעיתים סדר יום קיצוני הפוגע במרכז החברה (התנחלויות ומלחמות ברירה מחד; תהליך מדיני חסר אחריות ואקטיביזם שיפוטי מאידך), וגם כורתים בריתות עם מחנות קיצוניים עוד יותר (השמאל עם הערבים, הימין עם החרדים והחרד"לים), והופכים אותם מגורם שולי לכאלה שיש בכוחם לעצב את נורמות המדינה.
בתהליך הזה, משפט נתניהו היה הקש ששבר את גב הגמל. עבור הימין, הוא היה הוכחה לכך שהאליטות משתמשות בכוחן במערכת המשפט כדי לפגוע בתהליך הדמוקרטי; עבור השמאל הוא היה סיבה להחרמת נתניהו, וחוסר נכונות להמשיך בממשלות מרכז תחת פיקודו. כך הגענו לטלטלה של חמש מערכות בחירות בארבע שנים, שבסופן שלטון ימין קיצוני, שהליכוד, שגם הוא עצמו עבר תהליך הקצנה, הוא הסמן השמאלי שלו.
לפרק את האוטונומיות
הפרק השני נועד להגדיר לעומק מהי בעצם הסכנה העכשווית. בעיני שביט, מדובר ב"השתלטות עוינת" (באופן דמוקרטי לחלוטין!) של שלוש קבוצות קנאים על מערכות השלטון: הקנאים החרדים, המבקשים לדאוג רק לעצמם ולאוטונומיה שיצרו לעצמם, ובכך לסכן את עתידה של ישראל כמדינה דמוקרטית משגשגת; הקנאים החרד"לים, השואפים לממש את חזון ארץ ישראל השלמה, שעתיד להשאיר את היהודים בישראל כמיעוט, ואת המדינה עצמה מבודדת מן הקהילה הבינלאומית, בוודאי של העולם החופשי; וקנאי הימין הרדיקלי, המבקשים לאפשר לשלטון לעשות ככל העולה על רוחו, ללא מגבלות של "שומרי סף". הפרק השלישי מבהיר את סכנת האיום הקיומי הנשקפת לישראל מן הצירוף הזה: קרע פנימי חריף ועמוק, המתרחש ממש בעיצומה של סערה חיצונית קשה, בעיקר מצד איראן וגרורותיה.
בפרק הרביעי מתחיל שביט את מסעו לעבר הפתרון. מכיוון שמבחינתו לב המשבר הוא העימות בין שתי קבוצות המרכז, שברצותן לחזק את שליטתן הן כורתות בריתות מסוכנות עם גורמים בקצות הקשת הישראלית, הפתרון של שביט הוא פשוט: לחזור ל"ברית ציונית" בין שני חלקי המרכז, הימין המתון והשמאל המתון, יחד עם הציונות הדתית המתונה, שיפעלו לשלב בסיפור הישראלי, באופן אחראי ומושכל, גם את הזרמים הלא־ציוניים: החרדים והערבים.
אגב כך מציין שביט כי מכיוון שמשפט נתניהו הפך לנייר הלקמוס, או המיקרוקוסמוס, של הקרע בין המחנות, הצעד הדחוף ביותר הוא הפסקתו – אם בדרך של עסקת טיעון או אפילו באמצעות חנינה. הוא מדגיש גם ש"הברית הציונית" אינה מכוונת כנגד החרדים, החרד"לים והערבים, אלא כנגד האוטונומיות שיצרו לעצמם; כנגד תחושת הזכות שלהם לפעול כמי שאינם מחויבים באחריות ששאר הישראלים מחויבים לה, אם כלפי שלטון החוק ואם כלפי הגורל והעתיד המשותף. בסופו של דבר, הוא מאמין, פירוק האוטונומיות יועיל גם לאותם מגזרים עצמם.
כיאה למניפסט בהול, הפרק הניתוחי האחרון של הספר מבקש לפרק את הפתרון "האסטרטגי" של הפרק הקודם ל"תוכנית הצלה" פרקטית ומיידית. התוכנית הזו, לפי שביט, דורשת את המשך המחאה נגד היוזמות המסוכנות של הממשלה, אבל בתנאי שתהיה זו "מחאה נכונה", כלומר כלל־ישראלית ברוחה, כזו שמזמינה את מצביעי הקואליציה להסתופף תחת סוכת המרכז הישראלי הרחב, ולא מדירה אותם כקיצונים מטורללים. הוא ממליץ גם על תפיסה פוליטית חדשה: לא עוד הדרת נתניהו, וממילא הליכוד, אלא ברית בין נתניהו, לפיד וגנץ, ובתנאי שנתניהו יחזור להיות הפוליטיקאי "הממלכתי והאחראי" שהיה פעם. והוא דורש שהברית הזו תציע סוף־סוף גם תוכנית פוזיטיבית לישראל: תוכנית שתתמודד עם אתגרי המדינה, המשילות והלכידות.
בהשראת אלתרמן
כאמור, אין בכל הניתוח הזה הצעות חדשניות. אבל לזכותו של שביט ייאמר שהוא לא מהסס להתעמת גם עם נמל הבית שלו, עולם המרכז־שמאל. הוא לא מסתפק בהטלת אחריות ואשמה על הימין, אלא זוקף חלק נכבד מהאחריות לטעויות הגדולות של השמאל, ובראשן העוינות ההיסטורית לקבוצות המרכיבות את הקואליציה הנוכחית, והניסיון לעקוף את כוחן הפוליטי באמצעות שליטה בוטה מדי באליטות המשפט, התקשורת, האקדמיה והתרבות. הוא תוקף את השמאל גם על שנאת והדרת נתניהו, ולא מהסס לומר את אשר לא יעלה על הדעת במחנהו: טובת המדינה דורשת הפסקת המשפט, וברית מחודשת עם נתניהו – כלומר, אפילו לא דרישה ממנו לוותר על כסאו.
כוחו של הספר הוא אפוא לא כל כך בתובנותיו, כמו בעצם השרטוט האנליטי, הבהיר והמסודר של המשבר ושברו. ויש לספר גם כוח נוסף, והוא טמון בסגנון הכתיבה של שביט. על רקע השפה המאוד רזה במכוון של רוב עיתונאי ישראל (מפחד הקלישאות שדבקו בדורות הקודמים של העיתונאים), בולט שביט גם ביכולתו לכתוב בשפה מעין פיוטית; כמעט כמו מילות שירה בשורות של פרוזה. זו לא ממש שירה, אבל יש בשפתו הרבה חזרות על אותו רעיון במילים נרדפות, שימוש במשלים, וגם שפה חד־משמעית, כמעט מניפסטית, באופייה. הסגנון הזה עורר עליו גם ביקורת בעבר, אבל בעיניי יש בו דווקא עוצמה גדולה. זה סגנון שיש ביכולתו להלך קסם על הקורא ולשבות אותו במילותיו של שביט, כאילו הן אומרות דבר־מה שטרם נשמע, או דבר־מה שאין לחלוק עליו.
נדמה ששביט – השואף לחקות בכתיבתו את מודל "הטור השביעי" של אלתרמן בתור מכשף השבט היודע כול; זה שמעמקי ההוויה הישראלית בעבר, בהווה ובעתיד נהירים לו כשבילים שליד ביתו – אכן מצליח ליצור תחושה כזו. הציניות כלפי סגנונו אינה נובעת מכישלונו במשימה אלא מרוח התקופה, שהיא בעצם חלק מאותה בעיה שעליה הוא מלין בספרו. סביר שגם אלתרמן עצמו, לו חי בזמננו, היה נתקל בתגובה דומה.
אנחנו עדיין בעיצומו של המשבר, שסופו גם אינו נראה באופק. קשה לדעת כמה ישראלים יקראו את המניפסט של שביט, יפנימו אותו או יפעלו לאורו. רבים כבר פועלים ברוחו גם מבלי שקראו את הספר, ומבחינה זו שביט פועל יותר כמבטא את רוחם מאשר כגורם מניע. שביט מציע לנו דרך מוצא מהחורבן המאיים, אבל באירוניה נוראה, חשיבותו ההיסטורית של הספר תעלה דווקא אם ייכשל חלילה במאמציו. במקרה כזה, שביט יהפוך למעין יוספוס פלביוס של החורבן השלישי; האיש שתיעד בזמן אמת את החורבן, מניעיו וסכנותיו, וגם את האפשרות להינצל ממנו.
להציל את ישראל
ארי שביט
ידיעות ספרים, 126 עמ'
