בדיוק באמצע הפרק, אחרי 23 דקות, הגיע חבר הכנסת לשעבר יגאל גואטה לסיבה שלשמה התכנסנו מול המסך. מהרגע הזה החלה להיות מסופרת עלילת עלייתו ונפילתו הפוליטית של גואטה – מפעיל שטח זוטר בתנועת ש"ס ועד להתפטרותו מכנסת ישראל. זהו סיפור פוליטי מעניין, אפילו מרתק, שחושף את אחורי הקלעים של הפוליטיקה המקומית.
אבל בישראל 2017 זה לא מספיק. כשלפניך ואחריך משודרות תוכניות ריאליטי המתבססות על סיפוריהם האישיים קורעי הלב של המתמודדים, אתה לא יכול לספר סיפור פוליטי נטו ולהישאר בחיים. כלומר, לנצח בקרב על הרייטינג, כלומר שלא יזיזו אותך שוב יום ושעה כי "רשת" משדרת מפלצת רייטינג מולך. ולכן, במשך יותר מעשרים הדקות שקדמו למנה העיקרית, זכינו למתאבן חברתי־פריפריאלי הפועל לפי כל כללי הז'אנר. ואכן, משפחתו המורחבת של גואטה ראויה לתוכנית דוקו משל עצמה. יש בה כל מרכיבי הסלט המקומי, כולל האחות הקיבוצניקית והאח שנהרג בפיגוע טרור, בדיוק מה שערוץ מסחרי צריך כדי לאחד סביבו את מדורת השבט הישראלית.
הבעיה היא שמדובר בשני פרקים של עובדה שהיו צריכים להיות משודרים בנפרד. ראוי סיפורה של משפחת גואטה להיות מסופר, וראוי סיפורו הפוליטי של יגאל גואטה להיראות על מסך הטלוויזיה. והחיבור הזה, על אף שנעשה בכישרון רב על ידי כתב "עובדה" בן שני, פספס במידה לא מועטה את שניהם. החוט המקשר בין החלק המשפחתי־אישי לפוליטי אצל גואטה הוא ים בן־צבי, האחיין ההומו שעקב השתתפות בחתונתו נאלץ גואטה להתפטר. הריאיון הקצר עם בן־צבי היה מעניין, התנגשות הערכים בין האחיין לחבר הכנסת ממפלגה שמרנית הוא מופע זיקוקין אנושי שלא צריך שום אפקטים מעצימים. גם הזווית של סוזי בן־צבי, אחותו של גואטה ואמו של האחיין, הייתה לגמרי במקום. בן־צבי האם התגלתה כדמות טלוויזיונית מצוינת, שגם ניפקה את המשפט הכי חזק בפרק כשהתייחסה לתחושותיה כלפי נישואיו של בנה לגבר: "כאב לי… אבל היום אני אומרת לעצמי – היה מביא לי איזה בחורה הביתה, איזה מכשפה שהייתה ממררת לו את החיים, אז עדיף לי כבר את אלון".
אבל בערך פה זה נגמר. כי עם כל הכבוד לילדות בקריית־שמונה, למותו של האח בפיגוע התופת שהתרחש בעיר ב־1974 וגם לשאיפותיה האמנותיות של הבת שמחה – לאלה אין שום קשר לסיפור הפוליטי האישי שהתוכנית רצתה לספר. או שמא רצתה לספר סיפור אחר, ואז בשביל מה אנו זקוקים לחלק השני. למעשה, הפרק של "עובדה" שעסק בח"כ לשעבר יגאל גואטה היה כתבה מגזינית בעיתון סופשבוע שהומרה לפורמט טלוויזיוני. בעיתון זה עובד מצוין, לא בטוח שעל המסך הקטן זה הפתרון הנכון.
לעובדה יש זכויות רבות בשדה הטלוויזיה הישראלי, כמעט אין צורך לומר זאת. התוכנית הוותיקה ביותר בערוץ 2, ששידרה אינספור חשיפות ותחקירים, ראויה לצפייה ברוב המוחלט של המקרים ועשויה מצוין. אלא ששני הפרקים הראשונים של העונה הנוכחית לא סיפקו לצופים תחקירים מהדהדים, גם לא חשיפות יוצאות דופן. אמנם הפרק השלישי כבר הציג תחקיר נשכני יותר, אבל דיין בחרה לפתוח את העונה בראיונות – הראשון היה עם פרקליט הצמרת הנמוג יעקב וינרוט – שאמנם היו מעניינים כל אחד בדרכו, אבל כאמור נתנו יותר תחושה של עיתון מצולם מאשר אירוע טלוויזיוני משמעותי. אצל וינרוט הדבר עוד היה נסלח. מחלתו ההולכת ומכרסמת בו לעיני המצלמה והתייחסותו הנרחבת־יחסית לראש הממשלה נתניהו העניקו ערך מוסף שהקפיץ את הפרק רמה אחת או שתיים מעבר לריאיון רגיל של אחד־על־אחד. הפרק על ח"כ לשעבר גואטה כבר סיפק את הסחורה הרבה פחות.
