מזרח אירופה של ראשית המאה העשרים העניקה לנו שורה של יוצרים, שכל אחד מהם הוריד לעולם איכויות חדשות של רוח. בין הבולטים שבהם אפשר למנות את גורדון וברנר, הרב קוק והרב אשלג, עגנון וביאליק. כל אחד מהם השאיר עיזבון המסוגל לפרנס כמה דורות, וכולם פעלו כאן בישראל. הלל צייטלין ראוי להימנות עם אותם נפילים, אלא שמותו בשואה גדע גם את הפוטנציאל של הפיכת דרכו המיוחדת לאסכולה.
צייטלין היה פובליציסט בלתי נלאה, שפרסם אלפי מאמרים על גבי עשרות במות במשך כחמישים שנה. הוא עצמו עבר בין עולמות – מראשית דרכו כאינטלקטואל רומנטי שנשמתו דבקה בניטשה ובשופנהאואר ועד יומו האחרון בטרבלינקה, שם נספה, לפי המסופר, כאשר ספר הזוהר בידו. בעיני רבים הוא נתפס כנביא קדמון. קל לשער שרבים יהיו הקופצים על דמות כזו כדי לנכסה אל מגזרם. אך על צייטלין יש לומר את מה שאמר הרב שטיינזלץ (הדומה לו בכמה מאפיינים) לעיתונאית ששאלה אותו לאיזה מגזר הוא שייך: "אותי לא תוכלי להכניס לקופסה זו או אחרת – או משום שאני גדול מדי למידותיהן, או שאני קטן מדי ונופל בין החריצים". היו שביקשו לראות את צייטלין כ"בעל תשובה גמור", חרדי לכל דבר ועניין שהתחרט על תהיותיו הכפרניות בראשית דרכו; והיו שראו בו "מבקש א־לוהים", מי שלעולם לא מוצא תשובה מוחלטת או דוגמטית לשאלותיו הגדולות. והיו גם לא מעטים שביקרוהו על יומרותיו.
עם פקיעת הזכויות על כתביו, מאז שחלפו שבעים שנה ממותו, הם הולכים ומתפרסמים על ידי מו"לים שונים, כל אחד על פי טעמו הספרותי. אך עוד היד נטויה ויש לקוות שעוד ועוד מכתביו יוגשו לציבור מוקיריו. ציבור זה אינו רחב מדי. הוא לא דוגמטי וחד־ממדי, כדרכה של האולטרה־אורתודוקסיה לגווניה, וגם לא ניו־אייג'י, המבקש את הרוח החפה מכל גינוני דת כזו או אחרת וחסרת כל מחויבות. כתביו הם מזיגה ייחודית של שכלתנות ודמיון, חוכמת העמים הכללית וחוכמת המעמקים היהודית, עם אמירה ערכית אך לא בפורמולה הלכתית.
ספיגת הסבל העולמי
הספר שלפנינו, מאת הרב ד"ר עוז בלומן, הוא ביוגרפיה מחקרית עדכנית על חיי צייטלין, שקורות חייו כבר נכתבו יותר מפעם אחת. מדוע נצרכת ביוגרפיה נוספת? ובכן, המחבר טוען לזיהוי קו המאחד את יצירתו של צייטלין מראשית דרכו ועד אחריתה, עניין שלא זוהה לדבריו בקרב חוקרי צייטלין שקדמו לו. הקו הזה הוא הממד האתי: הקריאה הנחרצת למוסריות אישית ולדאגה אמיתית לזולת. פעמים שהדבר לבש לבוש מערב־אירופי, משכילי ומחולן; ופעמים שהוא לבש את מלבושי השכינה או כתביו של רבי נחמן. כך או כך, קריאתו של צייטלין היא אחת – תכליתו של האדם אינה רוחנית־אגואיסטית ואף לא מטריאליסטית־בורגנית, אלא ספיגת ה"סבל העולמי" אל תוך נשמתו באופן שיניע אותו לפעול לטובת הזולת.
כך למשל ניסח זאת צייטלין בתקופה היותר מיסטית שלו: "לפיכך מבינים החסידים את הטוב המוסרי לא כגזרה מן החוץ, לא כמצווה וחוקה, כי אם כשפע אצילי הנובע ממקור הנשמה האצילי שבאדם, שעל ידו מזקקים ומצרפים את כל המידות שבאדם עד שהן נעשות שמימיים". צייטלין, טוען בלומן, הונע מאותו מקום שממנו הונעו נביאי ישראל: דרישה בלתי מתפשרת לצדק ולמוסר. השינויים באורחותיו של צייטלין ממחלל שבת לשומרה, מאוכל נבלות לאוכל כשר, מעיון בניטשה למתרגם ספר הזוהר, אינם אלא שינויים בלבושים. התוך נשאר אותו התוך.
אפשר להשתכנע או לא מטענתו של בלומן, על כל פנים זהו ספר ביוגרפי מצוין, הבנוי כפי שכל ביוגרפיה צריכה להיות: הוא מאיר את התקופה ואת ההקשר התרבותי הכללי וזה היהודי בפרט, משופע בציטוטים והפניות מחקריות, ופה ושם גם תמונות או קריקטורות מעניינות. הקורא חד העין יכול לזהות כמה פולמוסים שמנהל המחבר עם חוקרי צייטלין האחרים, כגון הפולמוס האם צייטלין היה "מבקש אלוהים" או דווקא מי שמצא אותו. שרגא בר־און, המחזיק בעמדה הראשונה, סבור שצייטלין גרס שהאדם לא באמת יכול "לדעת" האם יש אלוהים אם לאו, אך עם זאת עליו לחפשו ללא הרף. בלומן לעומתו סבור שהחל מתקופה מסוימת צייטלין היה למיסטיקן, ומציאות א־לוהים הייתה לו ודאית.
להוכחת העמדה הזו מובאים בין השאר דבריו האישיים הבאים: "בשעה שאתה מרגיש פתאום שפע של מחשבות דקות מן הדקות, רוחניות שברוחניות, הרגשות זכות ביותר שאין כלי מוחך ולבך תופסן, רוחך מתבהלת ועינך הפנימית מתחדדת… – הלא אלוהיך קורא לך". וגם: "הייתי שקוע באינסוף… גם היום זכור אזכור בשמחה טמירה את העת הנפלאה ההיא אשר בה כמעט שראיתי את כוח הפועל בנפעל… את הכוח האלוהי השופע בהם בכל רגע ורגע…".
פולמוס מעניין זה בין שני החוקרים, כמו גם פולמוסים אחרים, מובאים במובלע בספר. נראה שהיה אפשר להבליטם עוד, על מנת להעניק לקורא נקודות־ציון מדויקות יותר בשאלות שיש לשאול כאשר קוראים בכתבי צייטלין.
חלק מהתנועה התיאוסופית
מעבר לכך, דומני שתרומתה הסגולית של הביוגרפיה הנוכחית היא הארת פועלו של צייטלין על רקע התנועה התיאוסופית שהייתה פעילה מאוד בזמנו בוורשה ובסביבתה. בתקופה זו החל צייטלין לפרסם מעין ביוגרפיה מיסטית של עצמו, שהביכה לא מעט אנשים. לצערי, בלומן ממעט לצטט מספר זה, ולכן ניאלץ לחכות עד שמישהו ידפיסו מחדש. צייטלין עצמו מגדירה כך: "צורה זו של יומן שלי היא מיוחדת במינה לא רק בספרות העברית כי אם גם בספרות בכלל… יומני זה הוא מצד אחד מין 'זוהר חדש', מצד שני וידוי פנימי שבפנימי הרבה יותר עמוק והרבה יותר לבבי מ'וידויו' של אוגסטיונוס". את התמיהה שבעצם פרסום "וידויים" שכאלה, מעשה לא שגרתי ביהדות בעליל, פותר בלומן על ידי הבנת ההקשר התיאוסופי.
מתברר שבוורשה של אותן שנים פרחה תנועה זו, ששמה לה למטרה להראות את המשותף בין הדתות ולהוות גרעין של אחווה כלל־עולמית. חמישים שנים קודם לכן היה חבר בה נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה". בלומן מראה בצורה משכנעת שצייטלין נטל חלק משמעותי בהתרחשות זו והושפע ממנה עמוקות. כך, למשל, הוא מפרש את הזוהר באמצעות השוואות לספרות מיסטית הודית, כמקובל בתנועה זו. גם כתיבת יומן מעין זה הייתה מעשה רווח בין ראשי הקבוצה.
צייטלין ביקר בארץ ופגש אישים שונים, בהם הרב קוק, שעליו עוד הספיק לכתוב כשני מאמרים. למרבה הצער הוא חזר לפולין ונלכד במלתעות הנאצים. גם בתקופת הגטו לא פסק מלהטיף להתנהגות מוסרית. כתלמיד נאמן לבעל־שם־טוב סבר צייטלין שההתנהגות המוסרית הירודה (לדבריו) של תושבי הגטו, היא תחת אחריותו. הוא (אולי כצדיק הדור) לא התאמץ מספיק להשיב את הדור לדרך הישר, לא כתב בצורה בהירה מספיק, לא פעל מספיק בזירה הציבורית. בתודעת עצמו, שליחותו המיסטית והמוסרית, מלאת פאתוס כשל נביאי התנ"ך, נכשלה. ואולי לא נכשלה, אלא, כבמקרים אחרים, פשוט הקדימה את זמנה.
חסידים חוקרים
הזכויות על כתביו של צייטלין פקעו כאמור זה מכבר ושוחריו מדפיסים אותם בהתלהבות, אם כי עדיין מעט מדי. אישית הייתי שמח לראות את פירושו לפרשות השבוע, שהודפס ב־1937 על בסיס מאמריו השונים. בדברי ההסבר על מטרת ההוצאה כתבו המדפיסים דברים שמלמדים על מעמדו בעיני בני הזמן: "ההוגה היהודי הגדול, כמו גם הפופולרי והאהוב על רוב היהדות הדתית האינטלקטואלית". על אף הגמלוניות שבהגדרה זו, נדמה לי שסוף־סוף מצאתי לי מגזר להשתייך אליו, אם כי אני מאמין שצייטלין היה מוסיף את המילה "רוחנית" לצד ה"אינטלקטואלית".
צייטלין היה לדוברו הבולט ביותר של מגזר זה. כמו רש"ר הירש בשעתו לקהילה האורתודוקסית, הרב סולובייצ'יק בזמנו לאורתודוקסיה המודרנית בארה"ב, והרב זקס ליהדות בריטניה בימינו, כך היה צייטלין ליהדות פולין.
משהו מדמותו – שילוב של כריזמה ופאתוס נבואי עם פתיחות וחופש בלתי מוגבל בענייני אמונות ודעות, בקיאות עצומה בכל חדרי התורה ובעיקר במיסטיקה היהודית, ויכולות רטוריות מרשימות בעל פה ובכתב – התגלגל באברהם יהושע השל, שהיגר לאמריקה והביא לפריחה יהודית מסוימת. בישראל אנו עדים רק בשנים האחרונות לצמיחתה של תופעה מעניינת – חסידים־חוקרים, בעלי דבקות, תמימות וכריזמה, עם חירות מחשבה ופתיחות כלפי כל הטוב שהעולם הרחב יכול להציע. זו העת להשבתו של הלל צייטלין למרכז הבמה התורנית.
