מפתה וקל מאוד להפוך את הרומן "האישה בלהבות" לסרט מתח. התיאורים שלו ויזואליים, כמעט גרפיים, ובמוקדו ציור פורטרט בצבעים עזים, שגם אותו אפשר היה לצלם בצילום תקריב ולחסוך את תיאוריו המילוליים. הרומן גם נענה לתבנית העלילתית המוכרת, שבה כמה דקות לאחר תחילת הסרט מתרחש האירוע המחולל שמכריח את הגיבורה להציב לעצמה מטרה. המשימה שמזדמנת לפתחה של רות ג'ולס היא להתגייס לתחקיר סודי אצל עיתונאי בכיר, ולהשיג בחזרה ציור שנשדד מחברו הוותיק אליס באום בתקופה השואה.
ג'ולס היא עיתונאית צעירה, אמיצה ולהוטה להישגים, שעושה את צעדיה הראשונים בעולם העיתונות. המנטור שלה הוא דן מנספילד, עורך מנוסה שמלמד אותה את הכללים החשובים בעיתונות חוקרת. מי שעומדת בדרכה ומונעת ממנה למלא את משימתה היא מרגו דה־לורן האכזרית, בעלת גלריות, אשת אופנה בעלת השפעה, שרודפת גם היא אחר יצירתו המפורסמת של הצייר האקספרסיוניסטי ארנסט אנג'ל, "האישה בלהבות", שנגנבה 75 שנה קודם לכן.
גם לתפקידי המשנה מלוהקות דמויות צבעוניות: אליס באום ונכדו אדם. אליס עומד בראש אימפריית נעליים וגוסס מסרטן. אימו היא האישה היהודייה היפהפייה שאותה צייר אנג'ל לפני מותה, ובאום משווע להחזיר אליו את הציור לפני מותו ולסגור את מעגל חייו. נכדו אדם הוא אמן מפורסם בפני עצמו, וגם הוא נדרש לעזור לסבו במשימה, בזמן ששתי הנשים היריבות חושקות בו. המאבק בין השתיים חוצה גבולות בינלאומיים ונמתח בין אירופה לאמריקה. הוא הולך ומחריף עד למימושו בקרב פיזי של ממש במרתף אפלולי בטירה רחוקה, בלב היער בברלין. בדומה לסרטי מתח, ההקדמה מתחילה בקצב גבוה ודופק מהיר.
המותגים מסגירים
מרכיב ויזואלי מובהק נוסף הוא אזכור מתגים מוכרים. הדמויות לובשות מותגי אופנה עכשוויים, ובמקרה הזה לא מדובר בפרסומת סמויה או גלויה אלא בחלק אינהרנטי מתיאור הדמות שמספק פתרון קל לאפיונה, לסטטוס החברתי שלה, לטעמה ולסגנונה. ג'ולס חסרת האמצעים לבושה במותג אופנה זול, "פוראבר 21", לעומת מרגו דה־לורן העשירה שלבושה בשמלה שנתפרה בהזמנה מיוחדת מבית האופנה טום פורד.
הספר משופע בסצנות דרמטיות ובהן חטיפות, רציחות, גסיסה מסרטן וכדומה. נראה שהמחברת חיפשה תחבולות שונות להגביר את המתח, כאילו פלטפורמת הרומן שבחרה אינה לופתת מספיק את החושים, ואינה מספקת לה די אמצעים עוצמתיים ללכוד את תשומת הלב של הקוראים. ייתכן שהסיבה לכך טמונה בתחושה שז'אנר הכתיבה דל אמצעים וגירויים ויזואליים יחסית לקולנוע, לטלוויזיה או לסרטונים הקצרים ברשתות החברתיות.
הפתרון שמצאה, או שמצאו עורכיה, ללכידת ליבו של הקורא הוא טכני־גרפי: מילים רבות ברומן מודגשות, על מנת להסב את תשומת ליבם של הקוראים למשפטי מפתח ולמילים מסוימות שכביכול חשובות מאחרות. הקביים הללו מאבדים מכוחם כשהם מוגשים לעיתים כה תכופות. ההפרזה בהדגשות מטשטשת את ההיררכיה הטבעית בין עיקר וטפל, ומזלזלת בתבונתו של הקורא שיבין לבד ובכוחות עצמו במה רצוי להתעכב. כותרות הפרקים, הלא־פואטיות, מעידות על קפיצות תזזיתיות בזמן ובמקום העלילה ("קורנס צרפת", "ברלין 1938"), ומתאימות יותר ככתוביות בסרט מאשר ברומן.
הרוח האנושית
הבסיס ההיסטורי לעלילה הבדיונית של הספר ידוע: בתקופת הרייך השלישי בזזו סוכני המפלגה הנאצית יצירות אמנות מבעליהן היהודים. היה אף כוח מיוחד שהופקד על כך בשם "קונסטשוץ" (יחידות הגנת האמנות). במקביל, ציורים שנחשבו כ"אמנות מנוונת" נמכרו או הוחרמו, ובמקרים רבים נאלצו יהודים למכור בכפייה את היצירות שבבעלותם לאחרים. הנושא הטעון הזה מעולם לא ירד מהכותרות, ומדי פעם מתפרסמת ידיעה על מכירה פומבית של יצירות בזוזות. רק לאחרונה דווח על כך שתכשיטים עם עבר נאצי שברו שיא ונמכרו במכירה פומבית ב־196 מיליון דולר. אבל יש גם חדשות טובות: בשנים האחרונות, הצעת חוק שעברה בניו־יורק מחייבת מוזיאונים לסמן אמנות שדודה מתקופת השואה.
"האישה בלהבות" שייך לסוגה הפופולרית של ספרות המתח. זהו ז'אנר שדורש לדייק ולהדק מאוד את העלילה כדי שהיא לא תהיה צפויה ותיכשל ביצירת מתח. במקרה הנוכחי, החומרים שמהם עשויה העלילה מפתחים ציפיות גבוהות: סיפור שואה משפחתי, יצירת אמנות מקורית ויקרה שהוחבאה במחשכים לעומת יצירה מזויפת שמסתובבת בשוק האמנות, ושתי נשים שאפתניות שנאבקות גם על ליבו של צייר נאה שהחליט להיגמל מסמים ומאורח חיים ראוותני. אך הציפיות אינן נפרעות והרומן אינו מתרומם. גם מכיוון שבסופו של דבר העלילה צפויה למדי, וגם מפני שהדמויות חפות מסאבטקסט והתיאור שלהן קלישאתי. אפילו ניצולת השואה מספרת על הישרדותה בקלישאות: "היא פגשה גם בחורות כמוה במחנות. בדרך כלל הן לא שרדו בשל אופיין המרדני, אבל הן העניקו לאחרים תקווה שלמרות עינויי הגוף, הרוח האנושית לא נשברת. בשום מחיר".
גיבורת הרומן, העיתונאית רות ג'ולס, היא הטובה המוחלטת, שמניעיה הם רדיפת צדק טהורה והשבת תמונה גנובה לבעליה המקוריים. היא מצניעה את התועלת האישית לקריירה שלה, בעקבות פיצוח סיפור עיתונאי חשוב בעל הדים בינלאומיים. ואילו לורן היא הרעה המוחלטת שמניעיה הם תאוות בצע, תאוות מיניות ורדיפת כבוד. אם עדיין לא הבנו שלורן היא הרעה, לקראת הסוף מתברר לנו שהיא גם פסיכופתית ושברזומה שלה רשומים כמה מעשי רצח, גם של בני משפחתה השנואה. הדמויות חסרות מורכבות אנושית, ומוצגות באופן פלקטי ונדוש. הטייטל של ג'ולס, "עיתונאית צעירה ושאפתנית", הופך להיות סך הכול של מכלול אישיותה, ונגזר מתוקף התפקיד שהיא מגלמת ומייצגת בסיפור.
בדומה להבדל בין ציור אמיתי ואותנטי לזיוף, כך מוטב לו הייתה המחברת צובעת באנושיות את דמויותיה ומתבלת את ג'ולס הטובה במעט מניעים אנוכיים, ואילו לדמותה המרושעת של לורן מוסיפה איכויות שהיו הופכות אותה מקלישאת האישה קרת הרוח, שלא תבחל באמצעים להשיג את מטרתה, לדמות מעניינת וחד־פעמית.
נשים חזקות
המחברת, ליסה בר, כתבה את הרומנים "בלתי שבירים" ו"צבעים נמלטים", ויש לה עבר עיתונאי עשיר. היא שימשה עורכת בג'רוזלם פוסט ובשיקגו סאן־טיימס. הרקע העיתונאי שלה מורגש היטב, וגם הזדהותה עם ג'ולס העיתונאית הצעירה. אין ספק שבר יודעת לזהות סיפור טוב ולבנות אותו, רק חבל שהפרטים הקטנים הוחמצו בדרך. לתוך התבנית היצוקה שבה בנוי הספר נאפתה עוגה שכולנו כבר טעמנו פעם.
החידוש המרענן בכל זאת הוא הבחירה בשתי גיבורות נשים שנאבקות זו בזו בכל הכוח והמרץ. את הגרעין למאבק זורעים אמנם שני גברים מבוגרים, העורך דן מנספילד ואליס באום, נשיא אימפריית הנעליים, אולם בשלב מסוים הגברים המבוגרים נדחקים הצידה ומשאירים את הזירה לשתי הנשים. חדורות להט ומטרה להכניע את המתחרה, השתיים אינן מתייאשות או נחלשות מהמאבק אלא נטענות ממנו עד להכרעה. הנשים כאן הן לא הפרס למנצח הגברי בקרב, אלא הגיבורות המרכזיות שפועלות בזירת האמנות העולמית, שעדיין נחשבת גברית.
הסופר הפורה סטיבן קינג, מי שנחשב למלך ספרי האימה באמריקה, סיפר כיצד הוא מצליח לבנות מתח ולזרוע אימה בספריו: "לרוב יש לי מושג לגבי התוצאה האפשרית, אך מעולם לא תבעתי ממערכת דמויות כלשהי לפעול בדרכי. ההפך הוא הנכון, אני דווקא רוצה שהן יעשו את הדברים בדרכן. במקרים מסוימים התוצאה היא כפי שתיארתי לעצמי, אבל ברוב המקרים קורה משהו שבכלל לא ציפיתי לו. אני לא רק מחבר הרומן, אלא גם הקורא הראשון שלו. ואם אפילו אני לא מסוגל לנחש ממש איך ייגמר הדבר המחורבן הזה – למרות המידע הפנימי שיש לי לגבי ההתרחשויות הבאות – אז אני יכול להיות די בטוח שגם הקורא יישאר מרותק".
במקרה של "האישה בלהבות" הדמויות לא הצליחו להפתיע אותי, וספק אם הפתיעו את הקוראת הראשונה של הספר.
