במבט ראשון נדמה שהכול ברור: מסגרת הסיפור, שם הגיבור, רקעו המקצועי וחולשותיו, זהותו של האיש הרע, ההקשר הבינלאומי של העלילה וגם הסיום. אם "אין הזדמנות שלישית" אז עכשיו תבוא ההזדמנות המכרעת, וככל הנראה – לפי מוסכמות הז'אנר – גם המצליחה והמנצחת. גב הספר חושף את שם הגיבור, יוסף קלדרון, הסוכן שהיה לנכה אחרי פציעה מבצעית ועבר לתפקידי הדרכה. כעת פונה אליו העומדת בראשות המוסד ומבקשת שיחזור לשירות מבצעי כדי לפקד על מבצע ישראלי־אמריקאי לחיסול אוליגרך רוסי מושחת. עכשיו נותר רק לקרוא ולהשלים את הפרטים לפי המתכונת שנרמזה בשם הספר.
אבל משהו, או ליתר דיוק כמה דברים, בכל זאת לא מסתדרים בתמונה הזאת. לא הגיוני שראשת המוסד, הנמנה על הטובים שבגופי הביטחון, בוחרת דווקא בקלדרון הנכה, איש שירות מנוסה אך פגום, לביצוע "משימה מסוכנת הרבה יותר מהגלוי לעין", שקשורות בה שתי המעצמות הגדולות – ארה"ב ורוסיה. יתר על כן, כיצד היא מסכימה לכך שבמקום לוחמים ממיטב האנשים, בעלי כושר וכישורים מיטביים, קלדרון יצרף לצוות דווקא אנשים כמוהו – חצי־פנסיונרים, לוחמים שהודחו בגלל תקלה חמורה, או סתם כאלה שכבר אינם כשירים לפעולה עתירת סכנות המחייבת הצלחה בכל מחיר כדי לשמור על המוניטין של המוסד, הן בעיני השותפים האמריקאים לטובת המשך שיתוף פעולה בעתיד, והן בעיני הרוסים מכל הסיבות שבעולם. אבל התמיהות והקושיות הללו הן רק הקדימון לשאלות הקשות שמעלים יוסף קלדרון וחבריו בצוות לגבי הפעולה שהצטוו לבצע.
הספר הרביעי בסדרת ספרי המתח והריגול של איש כוחות הביטחון הבכיר, המוכר בשמו הבדוי יונתן דה־שליט – בעבר גם מבקר ספרים במוסף זה – מציב בפני הקורא אתגרי מחשבה חדשים ובלתי צפויים. זהו ספר מרתק, מורכב ומפתיע, אבל בעיקר מבלבל ומתעתע. אפילו המבנה שלו – סדר הפרקים ולוחות הזמנים – מתעתע בקורא.
עלילה מתעתעת בגיבוריה
הספר נפתח בציון מקום ותאריך, "טשקנט, 1994". אבל לפרק הזה אין לכאורה המשך. למרבית פרקי הספר לא מוצמד תאריך, והם גם אינם מסודרים בסדר כרונולוגי. העלילה מדלגת אחורה וקדימה בזמן, בדיוק כשם שהיא מדלגת בין התרחשויות ומקומות: ישראל, ארצות הברית, איטליה, מונטנגרו ועוד. הדילוגים האלה – שמעצבנים אותי, משום שהם מנתקים את רצף העלילה ומפריעים לי להזדהות עם הגיבורים – מחייבים את הקורא, אולי בכוונת מכוון, להישאר מרוכז, לעקוב בדקדקנות אחרי רמזים שנשתלו פה ושם ולהבין את סדר הדברים. הבלבול הזה מצטרף לעלילה המתעתעת, שככל שאנחנו שוקעים לתוכה כך היא נעשית חידתית יותר לא רק לנו, הקוראים, אלא גם לצוות הגיבורים שצריכים לפענח את סודות המשחק המורכב הזה.
לכאורה, "אין הזדמנות שלישית" משמעו שאחרי האירוע האחרון, תהא תוצאתו אשר תהא, לא יהיה יותר כלום. או שבמקרה הטוב יתרחש "הפי אנד" – חגיגת ניצחון, חיבוקים וטפיחות על הכתף, וזה יהיה סוף המעשה. אבל לא כך קורה. כי אחרי שהושלמה ההזדמנות השלישית, ממתינה לקורא עוד יותר ממחצית הספר. והדרך אליה עוברת דרך הסצנה האפלה בתחתית עמ' 109, שבה יוסף, המפקד, עומד ליד ההגה ולא שואל את אנשיו איך היה והאם הצליחו במשימה. "כאילו לא הייתה זו הסיבה הבלעדית לנוכחותם שם…". קלדרון שותק, ו"היאכטה הפליגה בנהמת מנועים הלאה, אל תוך החשיכה." וזהו? תמה הקורא. נגמרו שלוש ההזדמנויות, ויש עוד 150 עמודים עד סוף הספר. מה עלינו להבין מזה? אולי שֶמה שהבנו, או חשבנו שהבנו, משמו של הספר, ששלוש ההזדמנויות הן כל הסיפור, וכשהן מתבצעות הכול מסתיים – לא היה אלא אחיזת עיניים. "הרינג אדום" בלשונם של סופרי המתח האנגלים.
ואולי שלוש ההזדמנויות וההצלחה בהן היו רק האפריטיף, המתאבן לפני הסעודה העיקרית, והאקשן האמיתי מתחיל רק עכשיו. כי כל השאלות והתמיהות שעלו אצלנו ואצל גיבורי הספר נשארו בעינן וצריכות לבוא לידי פתרון. והפתרונות יהיו מורכבים וכואבים יותר מאשר ניסיונות החיסול של האיש הרוסי; שהיו בעצם אירועים פשוטים ושכיחים למדי, שכמותם מוכרים לחובבי ספרי המתח גם מספרים אחרים. ולא זו בלבד שתפירת הפתרונות תהיה מורכבת, אלא כל פתרון ייצר עוד שאלות ותסבוכות, שגם אותן צריך לפתור: בדיבור, במעשים, בטוב וברע.
כך, בראש ובראשונה, התמיהה המפורשת ששבה ועולה בפי דוברים שונים על אודות ההנמקה לפעולה: מה פתאום האמריקאים זקוקים לישראלים כדי לחסל את מי שמפריע להם? הם לא יודעים לעשות את העבודה בעצמם? או שאולי הם יודעים, אבל לא רוצים? ואולי יש להם, כמדינה, או למישהו מהם כאדם פרטי, צורך בשליח שיעשה עבורם את העבודה המלוכלכת, והישראלים כידוע יודעים לעשות עבודות כאלו ואפשר לשכנע אותם, לשחד אותם בהבטחות או בתועלת כזו או אחרת, או אפילו ללחוץ עליהם? ומדוע נבחר דווקא יוסף קלדרון, שכבר אמרנו שהמינוי שלו לעמוד בראש צוות־הפעולה מעורר תמיהה.
תקלות מקריות?
כך גם התאונה שקרתה ליאכטה של הצוות בים השחור, ושבה אנדריאה, אשת הקשר האמריקאית שלהם, כמעט נהרגה. אפילו קורא תמים ישים לב שיש משהו חשוד בהופעה של סירת המנוע החזקה והקטלנית בדיוק במקום ובזמן שבהם היאכטה של קלדרון משייטת בים השחור בדרכה לבצע את ניסיון החיסול הראשון. או התקלה בפצצה שנועדה לפגוע במנוול הרוסי בניסיון החיסול השני. האם שתי התקלות היו מקריות, או שכפי שחושד יוסף קלדרון, תקלה אחת יכולה להיות מקרה, אבל שתיים? אולי ידו של יריב הייתה במעל, ואם כן, מי וכיצד ידע על המבצע? וכך עוד המון שאלות ותמיהות שדורשות תשובות ומחייבות התמודדות.
בשלב מסוים אפילו יוסף קלדרון (שיש לו לפחות עוד שם אחד), שהמומחיות שלו היא תכנון פרקטי קצר מועד וביצוע פעולות אלימות, ולא פתרון חידות אנושיות ארוכות־טווח או תסבוכות טקטיות ופוליטיות מופשטות, "מרגיש שראשו מסוחרר… הוא לא ידע אם להאמין (לה) או אם היא מכרה לו סיפור כיסוי על גבי סיפור כיסוי. הדברים שאמרה לו… לא היה לו מושג איך לשפוט אותם… הוא היה עייף עד מוות, חייל פשוט ומוגבל על לוח שחמט ענקי… (שנסחף) למים עמוקים מאוד. רואה עשן ומראות שמסתירים את המציאות…".
אבל יונתן דה־שליט, איש הביטחון והסופר (שגם לו יש יותר מאשר שם אחד), מצליח לנווט בסחרחורת המבלבלת שיצר בכוח דמיונו ולהביא את הספינה המקרטעת אל החוף, גם אם לא תמיד יהיה זה חוף מבטחים. פה ושם הסיפור נחלש, כאילו הותש לרגע, ומעייף את הקוראת, לפחות הזאת, או שנדמה לרגע שהמחבר איבד שליטה או התעייף בעצמו מהבלגן שהמציא. אבל בסך הכול הוא שולט היטב במערבולות ומחלץ מהן בהצלחה – אם כי לא תמיד בחיים – את התשובות, הפתרונות או האנשים.
לסופרלטיבים על הספר המרתק, המורכב והמפתיע, צריך להוסיף גם "מתוחכם". משום שהצלחתו של דה־שליט להרכיב את התצרף הענקי הזה ולהניע את כל רכיביו בצורה משכנעת ומוצדקת, ועדיין להישאר בתחומי המציאות הספרותית הארצית הסבירה – מחייבת תחכום, סדר ושיטתיות, יחד עם ניגודם: גמישות מחשבתית. התוצאה מוכיחה שהוא ניחן בכל אלה.
