נהוג לומר שאת הסגן איש אינו זוכר, אבל מי שיקרא את "להקדים את אלוהים", ספרה של האנה קראל, יֵדע מי היה סגנו של מרדכי אנילביץ', מפקד המרד בגטו ורשה. הספר הוא עיבוד לריאיון שערכה קראל עם הסגן, מארק אדלמן, היחיד מבין חברי מפקדת המרד ששרד בחיים. באותו ראיון הוא הפר שתיקה שנמשכה שלושים שנה, עד שניאות למסור את גרסתו למרד ההרואי.
"להקדים את אלוהים" תורגם לעשרים שפות. כשפורסם לראשונה בישראל, בשנת 1981, הוא זכה להד קלוש, לא מעט בשל העובדה שאדלמן נחשב אז בארץ כפרסונה נון־גראטה. "לכם יש גיבורים משלכם", טענה אז קראל, "מה אכפת לכם מיהודי שנשאר בפולין, שתואר על ידי יהודייה שנשארה בפולין?". אבל האנטוגניזם כלפי אדלמן נגרם בעקבות אמירותיו בספר ובריאיונות שונים, בגלל היותו "בונדיסט" שהתנגד לציונות, ובשל בחירתו להישאר בפולין הקומוניסטית, מולדתו, ולא לעלות לארץ כמו ניצולי שואה ידועים אחרים. לימים הפך אדלמן לסמכות מוסרית בפולין, הצטרף לתנועת "סולידריות", היה מקורב למנהיגה לך ולנסה, כיהן כחבר הסיים – הבית התחתון של הפרלמנט הפולני – וקיבל את העיטור הגבוה ביותר במדינה, אות מסדר הנשר הלבן.
לא רק בפולין אלא גם בארצות נוספות נחשב אדלמן לגיבור, בעוד שבארץ המשיכו להתכחש לו. שר הביטחון לשעבר משה ארנס ניסה להפעיל את קשריו כדי להעניק לו דוקטור לשם כבוד גם בישראל, אך נתקל בהתנגדות נמרצת. "הגיבור שלא זכה בהכרה בישראל", סיכם ארנס.
עתה, במלאת שמונים שנה למרד גטו ורשה, רואה הספר אור בתרגום מחודש. בינתיים פורסמו אמנם לא מעט ספרים על המרד, וגם ספר על אדלמן עצמו ("מארק אדלמן: לוחם, מהפכן, אדם", ספרי עליית הגג, 2012). השאלה המרכזית אפוא היא האם הספר של קראל, שפורסם במקור ב־1977, לא התיישן מעט. לטעמי, הפרסום המחודש מוצדק לאור העובדה שמדובר בספר מיוחד, אם כי לא נטול פגמים, המספק נופך מעט שונה על המרד.
שדה מוקשים צפוף
האחים יהודה ומולי מלצר, שיזמו את הפרסום המחודש, טוענים באחרית דבר מקיפה לספר, שכתיבה על תולדות גטו ורשה היא "כמו להיכנס לשדה מוקשים צפוף במיוחד". חילוקי הדעות בנושא הם רבים. כמה לוחמים השתתפו באמת במרד – 500, 600 או שמא 220? אילו ארגונים השתתפו בלחימה? מי תמך בהם ומהיכן הושג הנשק? כמה גרמנים נהרגו? האם ההתאבדות הקולקטיבית בבונקר הייתה המעשה הנכון? מתי בדיוק הסתיים המרד? ועוד.
לא אדלמן וגם לא קראל, שתיעדה את הדברים מפיו, לא התיימרו לכתוב היסטוריה, אלא להביא את נקודת המבט החריגה מעט של אדלמן, קרדיולוג ולוחם, ודמות ציורית ושנויה במחלוקת. קראל מתעדת בספר שיחה פילוסופית מעט שהיא מקיימת עם אדלמן – שיחה אופיינית לקפיצות בספר מעניין לעניין, שלא תמיד מיטיבות איתו. "סטינו קצת מהנושא המרכזי", היא אומרת, "אם כי למען האמת, אני לא בטוחה שיש כאן בכלל נושא מרכזי". אדלמן שואל: "זה לא טוב?" וקראל עונה: "זה טוב. אנחנו הרי לא כותבים היסטוריה. אנחנו כותבים על הזיכרון".
הנימה המהורהרת הזאת מאפיינת את הספר לכל אורכו. הספר כולו הוא סוג של הרהור בנושא הברירה, ברירת מחדל אולי, שכן איזו ברירה בעצם ניתנה למורדי הגטו. הדילמה הייתה אם למות במשרפות או עם נשק ביד, שנראה להם כמו מוות מכובד יותר. "לקבל החלטה אם לחיות או למות זה הסיכוי האחרון לשמור על הכבוד".
קראל מגוללת את סיפור מרד גטו ורשה ואת סיפורו של אדלמן בצורה מקוטעת במתכוון, והקורא נדרש להתאזר בסבלנות עד שהיא תעשה מעט סדר בנתונים. במקרה של המרד הזה, ההגדרה מעטים מול רבים היא ממעיטה. קומץ מורדים, מזוינים בכלי נשק מעטים, ניצבו מול טנקים גרמנים, ונלחמו החל מ־19 באפריל ועד 16 במאי 1943. הגרמנים לא הצליחו להכניעם בקלות ונאלצו להעלות באש את הגטו, עד שהבונקרים הפכו למלכודת חנק. "הובסנו על ידי הלהבות, לא על ידי הגרמנים", אמר אדלמן.
"מבחינתי זו הייתה מלחמת תבוסה"
את עיצובו כאדם המורד קיבל אדלמן, בן 22 בפרוץ המרד, כשראה שני קצינים נאצים מעמידים יהודי מזוקן על חבית וגוזזים את זקנו לקול מצהלות הקהל. "אז הבנתי שהדבר החשוב ביותר הוא לא לתת שיכריחו אותך לעלות על החבית. אף אחד, אף פעם… כל מה שעשיתי בהמשך עשיתי כדי שלא יוכלו להכריח אותי". בגטו הוא הועסק כשליח של בית החולים, שתפקידו היה להעביר דגימות דם של חולי טיפוס לצד הארי, בזכות תעודת מעבר נדירה שהוענקה לו. כשנשאל על ידי קראל מדוע לא חמק ונשאר בצד הארי, הוא מספר לה שכמוהו היו מורדים נוספים שיכלו להינצל אך בחרו להילחם.
במשך שישה שבועות ניצב אדלמן באומשלגפלאץ, אותה כיכר בגטו ורשה שבה רוכזו היהודים לצורך שילוחם למחנות ההשמדה. "עמדתי שם ליד השער מהיום הראשון ועד היום האחרון. כולם, 400 אלף אנשים, עברו על פניי", סיפר. המראה הנורא נחרט בראשו והוא חבר למפקדה של הארגונים היהודיים השונים, שתכננה במשך זמן רב את המרד. "הבחירה הייתה טרבלינקה או מרד", היטיב להגדיר זאת יצחק (אנטק) צוקרמן, אף הוא מראשי המורדים. ואילו אדלמן הסביר כך: "האנושות החליטה שיפה יותר למות עם נשק ביד מאשר בלעדיו, אז קיבלנו על עצמנו את הדין. הרי העיקר היה שלא ישחטו אותנו". וגם: "היינו חייבים להפגין. אנשים תמיד ראו ביריות סימן של גבורה עילאית. אז ירינו".
אדלמן מתייחס למרד מעט באירוניה, לעיתים בהתרסה. "בגטו צריכים להיות קדושים מעונים וז'אן דארקיות, נכון? אבל… בבונקר ברחוב מילה… היו כמה זונות ואפילו סרסור אחד". פה ושם הוא גם שוחט פרות קדושות, למשל כשסיפר על מרדכי אנילביץ', שכילד צבע זימים של דגים שאימו מכרה בשוק כדי שייראו טריים. כל אלו ועוד היו בשעתו לצנינים בעיני ההיסטוריונים של השואה. אלה ניסו להפוך את המרד ההרואי למיתוס ענק, בעוד שאדלמן ניסה, כמדומה, להחזיר אותו לגודלו הטבעי. "מבחינתי זו הייתה מלחמת תבוסה", אמר. אם כי הוא לא ביקש לנתץ אותו, כפי שכמה היסטוריונים טענו.
אדלמן מדבר למעשה על הפער שבין סמלים למציאות, ומזכיר בהקשר זה את אנדרטת הזיכרון למרד בפולין, המציגה גבר זקוף האוחז ברובה ביד אחת ורימון בידו השנייה המונפת אל על, כשבחגורתו תחובה מחסנית ועל כתפו תרמיל עם מפות. "אף אחד מהם לא נראה ככה אף פעם. לא היו להם רובים, מחסניות או מפות. הם היו שחורים ומלוכלכים. אבל הפסל מראה איך זה היה צריך להיות".
לקראת סיום המרד ניסה אדלמן להניא את אנילביץ' מלחזור לבונקר ברחוב מילה 18. "'תישארו פה, מה יש לכם לחזור'. אבל הוא רצה ללכת". מעשה ההתאבדות בבונקר היה בעיניו מיותר. "בתור סמל זה יפה מאוד, (אבל) לא צריך להקריב חיים בשביל סמל", הוא טוען.
להוליך שולל את א־לוהים
אדלמן עצמו בחר להמשיך ולהילחם, לרוץ על הגגות ולירות בגרמנים, עד שב־10 במאי 1943 חולץ מתעלות הביוב כדי להצטרף לפרטיזנים, והשתתף בהמשך גם במרד ורשה הפולני. "בעשרה במאי בשעה עשר נפתח המכסה (של הביוב)… מסביב עמד ההמון. אנשים הסתכלו עלינו באימה, היינו שחורים, מלוכלכים, עם נשק. שררה דממה מוחלטת, ואנחנו יצאנו לתוך האור המסנוור של חודש מאי".
את אקט המרד הוא מתמצת בפיכחון של לוחם, שקיווה להשיג מעט יותר ממה שהשיג: "במשך אותם עשרים יום אפשר היה להרוג יותר גרמנים ולהציל יותר אנשים שלנו… אבל לא היינו מאומנים מספיק ולא ידענו לנהל קרב. חוץ מזה, גם הגרמנים ידעו להילחם לא רע".
סוד כוחו של הספר הוא לעיתים גם סוד חולשתו. קראל מוהלת את סיפור המרד והינצלותו של אדלמן בסיפור הפיכתו לקרדיולוג בעל תפיסות חדשניות, כאילו מדובר ברומן בעל שתי עלילות מקבילות, שחוט אחד מחבר ביניהן: האיש שחייו ניצלו המשיך להציל חיים של אחרים, והדבר אפיין את תפיסת עולמו. אדלמן ראה בהצלת חיים את תפקידו החשוב ביותר, ולשם כך למד רפואה. "אם אתה מכיר טוב את המוות, יש לך אחריות גדולה יותר על החיים. כל סיכוי לחיים, גם הקטן ביותר, הופך להיות חשוב מאוד", הוא אומר.
בגטו הוא קיבל החלטות קשות לגבי חייהם של עשרות אלפי אנשים, ואילו כרופא, "אני יכול להיות אחראי על חיי אדם אחד לפחות… אלוהים כבר רוצה לכבות את הנר, ואני חייב, ברגע של היסח דעת, לסוכך מהר על הלהבה שתבער קצת יותר ממה שהוא היה רוצה… ריבונו של עולם הוא לא צדיק כל כך גדול, אז יש כאן גם סיפוק, שאם אתה מצליח, כאילו הולכת אותו שולל". קראל מאתגרת אותו בשאלתה: "להתחרות באלוהים? איזו יוהרה!" אבל אדלמן משיב לה: "כשאתה מלווה אנשים לרכבות, אז יכולים להישאר לך כמה עניינים לא פתורים איתו".
המתרגם והמבקר יורם ברונובסקי כינה את קראל, מהרפורטריות הבולטות בשעתו בפולין, "סופרת רבת דמיון שאינה ממציאה דבר. הספרות שלה היא המשך העיתונאות שלה. כל משפט שלה הוא משפט של משוררת". קראל אכן יכולה לתת דוגמה לכל עיתונאי כיצד לרקוח פרוזה מריאיון, וכיצד להעניק ארומה לעובדות ולהפוך אותן לסוג של פיוט. בדרך היא מערבבת אמנם זמנים ונושאים, וכותבת בצורה אסוציאטיבית. חלק מהקוראים מצפים אולי שספר תיעודי יעניק תיעוד כרונולוגי וריאיון מסודר. לאלה, דרך הכתיבה של קראל עלולה להפריע ולגרום לתחושה שהספר מבולבל מדי ושהסיפור עצמו חסר. אך לא מדובר בספר תיעודי רגיל, ובוודאי שלא בריאיון רגיל, אלא במרואיין מאוד לא שגרתי ובסופרת לא שגרתית. כך שמי שיזרום עם הסגנון המיוחד שלה, שהוא לעיתים לא פחות מיוחד משל אדלמן, יוכל להתרשם שהמראיינת והמרואיין מתאימים במידה רבה זה לזו.
