הספר הראשון שקראתי מאת דיוויד פוסטר וואלאס היה "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם". לא הכרתי את שם הסופר או את הספר, אבל הכותרת המשונה והעיצוב היפה של הכריכה משכו את ליבי. קראתי את הספרון הגאוני הזה, שמספר בביקורתיות צינית וחותכת אך חומלת, על מסעו של פוסטר וואלאס באוניית תענוגות, והתאהבתי. מאז לא החמצתי אף ספר או מאמר שלו שתורגמו לעברית (וגם כאלה שעדיין לא תורגמו).
פוסטר וואלאס, שהתאבד בשנת 2008 בגיל 46 לאחר שסבל מדיכאון קליני, כתב המון. הוא כתב סיפורים, רומנים, מסות, ביקורות, מאמרים, כתבות ועוד ועוד. מתוך הסך הגדול של יצירתו תרגמה והוציאה לאור ספריית פועלים שבעה ספרים, שהם למעשה אסופות כתבים וסיפורים של פוסטר וואלאס שפורסמו בבמות שונות.
פסגת היצירה שלו היא הרומן עצום הממדים Infinite Jest, המונה 1,100 עמודים, שראה אור ב־1996 ונבחר לאחד ממאה הרומנים הגדולים של המגזין "טיים". למרות זאת, ובהתחשב בכך שאת הספר הספציפי הזה לא שרדתי בשפת המקור והחלטתי להניח אותו בצד עד שיתורגם לעברית, עיקר גדולתו של וואלאס מתבטאת פחות בסיפורת שלו, אלא דווקא במסות העיתונאיות שלו, שבהן הוא מתפקד כמבקר חד וחכם של המציאות.
כך לדוגמה, המסה "אקספרס הדיבור הישיר", שמסקרת את מסע הבחירות של הסנאטור ג'ון מקיין לראשות המפלגה הרפובליקנית בשנת 2000, היא התיאור המדויק ביותר של מסע בחירות שאי פעם קראתי, וכל חובב פוליטיקה חייב לקרוא אותה לפחות פעם אחת. במסה הזו מתעלם פוסטר וואלאס כמעט לחלוטין מהאידיאולוגיה ומהערכים שעומדים (או לפחות אמורים לעמוד) בבסיס המועמדות של מקיין, והוא מתמקד בפרטים הקטנים, הטרחניים והלא־חשובים לכאורה, שיחד מספקים תמונה ססגונית ושלמה.
הגדולה האמיתית בכתיבה של פוסטר וואלאס התגלתה לי דווקא כשקראתי את הביקורת המקיפה שלו על סרטיו של הבמאי האמריקני דיוויד לינץ', שמופיעה בחלקו השני של הספר "אקספרס הדיבור הישיר". את יצירתו של לינץ' כמעט לא הכרתי, דבר שללא ספק פגם ביכולת שלי להבין את הדוגמאות הרבות ששובצו במסה. ולמרות זאת, ההנאה שלי מהקריאה לא נפגמה: היא עומדת כיצירה מקורית בפני עצמה, וכך היה גם אם לינץ' וסרטיו היו בכלל דמות פיקטיבית שלו.
"טבעו של הכיף", ספרו של פוסטר וואלאס שתורגם כעת לעברית, שונה מעט משאר הספרים שיצאו עד כה. למרות המנעד הרחב שמאפיין את כולם, הספר הנוכחי הוא אחר. כך, למשל, אחד הקטעים שנכללו בספר, "תוכנית קורס אנגלית 170R", הוא למעשה סילבוס או תוכנית לקורס שפוסטר וואלאס לימד באוניברסיטה אמריקנית, וקטע אחר, "מר קוגיטו", הוא מעין טור דעה בן עמוד אחד.
שאר המאמרים בספר דומים יותר לז'אנר ביקורות התרבות שלו, והם מספקים נקודת מבט מקורית על פרנץ קפקא, על בורחס, על הטלוויזיה עם הסיפורת האמריקנית ומולה ועוד. גם בספר הזה, היכרות מעמיקה עם מכמניו של עולם התרבות והספרות, במיוחד האמריקני, תעזור לצלוח את הקריאה בקלות יתר, אבל גם בלעדיה אפשר להבין את הכתיבה ואת נקודת המבט הייחודית וליהנות מהן.
פוסטר וואלאס הוא מן המבשרים של סגנון כתיבה (שהיה) חדש: אישי מאוד, רפלקטיבי מאוד, עם הערות שוליים רבות והתפתלויות בתוך הטקסט שמסתייגות ממה שנאמר קודם. לאחרונה נפוצו בישראל לא מעט כותבים שקיבלו השראה מן הסגנון הזה, אך בניגוד אליהם, הכתיבה של פוסטר וואלאס אינה מוותרת על התמונה הגדולה.
על אף שהוא נוהג בקטנוניות לפעמים ומתעקש לעסוק בטפל ולא בעיקר, פוסטר וואלאס מנסה לבנות מכל אלה תובנות גדולות וחובקות כול, שיגרמו לנו להרהר ולמסגר מחדש דברים ותופעות שחשבנו שהכרנו – כמעט כמו הסופרים הגדולים של פעם והאידיאולוגיות הגדולות שאיבדו מקסמן. למי שאוהב, גם "טבעו של הכיף" יספק את הסחורה.
טבעו של הכיף, דיוויד פוסטר וואלאס, מאנגלית: דבי אילון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 240 עמ'
