אני תופסת את תפארת לשיחה בדיוק כשהיא מסיימת שנת שבתון. אחרי שנים אינטנסיביות של ניהול בתחום בריאות הנפש היא החליטה לקחת שנה של הפסקה וחישוב מסלול. היא עשתה את שביל ישראל, התנדבה בטנזניה והצטרפה לשיעורי ריקוד בסטודיו השכונתי.
עכשיו, אחרי שהתמקמה מחדש, היא מספרת על השגרה: "החברות והחברים שלי הם חלק גדול מחיי וגם המשפחה, ואני לא מוצאת את עצמי הרבה לבד. אני משערת שזה גם קשור לפחד להיות לבד ולהרגיש בודדה. מכיוון שהחברה הדתית מקדשת כל כך את המשפחתיות, את רוצה להרגיש את העטיפה הזאת, ויש משהו בחברים שלך שהם חצי משפחה. הסיכון הוא שאת יכולה לטבוע שם – אם הם יהיו תחליף חזק מדי לזוגיות ומשפחה את לא תעשי מספיק מאמצים כדי למצוא מישהו. זה נוח, זה מרגש הרבה פעמים. אני כבר לא מתרגשת כי הם כבר כמו האחים שלי היום".
תפארת גרה בסביבה של הרבה רווקים ורווקות ומנסה לבחור בצורה מדויקת את האנשים הקרובים אליה. "יצרתי לעצמי חברויות במשך השנים. אבל אני גם מגלה שאני מחליפה חברויות לאורך הזמן. זה מתחתן, זו עוברת למקום אחר, ואת נעה בין לבין. התנועה הזאת יוצרת גם שבר, היא דורשת ממני לחפש את עצמי שוב. זה יכול להיות כששותפות מתחתנות או מתחלפות – כשאחותי התחתנה וחברת נפש התחתנה, למשל, הכול התערבל מחדש כי הן היו העוגן שלי. הייתי צריכה למצוא את עצמי מחדש. פתאום היה שם משהו שלא התאים לי, אז ניסיתי להבין איפה בא לי להיות, היכן נכון לי. זאת הייתה תקופה של חיפוש, תקופה ארוכה שניסיתי להתוות את דרכי מחדש ולהרגיש שאני שמחה עם החברים שיש לי".
אחד המדדים שעוזרים לה לבדוק שהיא עם אנשים שטובים לה הוא לנסות לענות על השאלה "בעזרת ה' כשאני אתחתן, את מי אקח מכאן? זו שאלה שאני שואלת את עצמי, היא עוזר לי להיות נאמנה למי שאני באמת רוצה להיות איתו, למי שעושה לי טוב".
ככל שאנחנו מתקדמות בשיחה, מתברר הצורך שלה לבנות זהות עצמאית בתוך דרישות חברתיות בלתי אפשריות: "טוב לי פה, זה מקום שמאפשר לי לחיות את חיי שלי, אבל זה גם מקום לא פשוט מבחינה חברתית. צריך לפעול כדי למצוא את עצמך כאן. כשלא מצאתי את מקומי ניסיתי להתאים את עצמי, עשיתי שינויים בעבודה, החלפתי חברים, אפילו את המראה החיצוני שלי שיניתי כשהרגשתי שאני לא מדויקת לעצמי".
כשאני מכווצת את המצח כדי להבין איפה היא נדרשת לשנות את המראה שלה, היא מדגימה: "במרכז, להבדיל מירושלים, לא תראי בנות עם שיער מתולתל. את מגיעה לירושלים וכולן מתולתלות. בדרך כלל אני אומרת שלא אכפת לי, אבל יש מחשבות שאולי אם אחליק אני איראה יותר טוב, כי זאת הנורמה בסביבה.
"זה רק קוריוז, אבל את כל הזמן צריכה להחליט אם את רוצה להיות חלק או לא, וכמה את מתיישרת לפי הסטנדרט החברתי, כי בסוף את לא רוצה להרגיש חריגה. גם ככה את חריגה במשפחה ובעבודה כי את רווקה וקבוצת השווים היא דבר מאוד משמעותי. מי שלא יוצר לעצמו קבוצת שווים של רווקים, גוזר על עצמו לסבול לפעמים. כי בסוף, גם אם זה מקום של בריחה, וזה לא רע לברוח, את רוצה להרגיש שווה בין שווים".
הבאר – אתר שידוכים והיכרויות, מקום שרואה אותך | לכניסה למרחב בטוח להיכרויות במגזר הדתי >> לחץ כאן
להצעות, תגובות והשתתפות במדור – כתבו לנו: lovemotzash@gmail.com
