תריסי המתכת כבר נפתחו. משאיות מיהרו לסיים לפרוק את הסחורה ליד הבסטות, לפני שעמודי המתכת שסוגרים את השוק עלו מעלה מתוך הרצפה והפכו את הרחוב שוב למדרכה. רוב החנויות והבסטות כבר התחילו את פעילותן, חנויות אחרות בדיוק מוציאות החוצה את הסטנדים. מחירים נכתבים על הלוחות הקטנים ליד סוגי הסחורה, בטוש מחיק.
"ביום ראשון המחירים הכי זולים", אומר לי מוכר אחד. אבל גם הסחורה פחות מוצלחת, לא? אני שואלת. הוא שוקל מה לומר ובסוף פשוט מחייך ואומר: "לפעמים". "תבואי ביום רביעי", אומר לי מוכר אחר. המחירים עוד יימחקו וייכתבו שוב ושוב על השלטים, בהתאם להתקדמות המכירה והשעות. לקראת ערב הם יֵרדו, אבל כבר עכשיו אפשר להתחיל להבין מה הלך הרוח. הבננות היום נראות זולות במיוחד. וגם עגבניות השרי. מה יהיה עם מחירי הענבים.
Video: צילומים: שריה דיאמנט | עריכת וידאו: מוטי טל
06:00
אוויר קר של ירושלים עוטף את רחוב מחנה יהודה, או כמו שהוא נקרא בפי כול, השוק הפתוח. הרחוב המרוצף מפתיע בריקנות שלו. אלה השעות שאחרי העומס של היום הקודם ולפני העומס של היום הבא, ואולי הזמן היחיד שבו אפשר לראות את מרצפות השוק נקיות.
גם בסמטאות הפנימיות של השוק יש רק מעט תנועה. פה ושם מישהו פורק סחורה. פה ושם פועלים מעבירים מאפים טריים מהתנורים אל המאפייה בעגלות מתכת גבוהות. רוב תריסי המתכת של הבסטות סגורים, ואפשר לראות עליהם ציורי גרפיטי. רבנים, מנהיגים וזמרים צבעוניים מצוירים מכל עבר. הציורים הם פרי יוזמה מלפני כמה שנים, כשכל בעל חנות הזמין ציור שמתאים לו. כל כך שקט כאן עכשיו שאפשר אפילו לשמוע את האוטובוסים החולפים ברחוב אגריפס ואת הרכבת מדנדנת ברחוב יפו. צפצוף של משאית נשמע והיא נכנסת לרחוב הראשי, שבשעות האלה מותר בפריקה ובטעינה, וחוסמת את הדרך. זרם האנשים מתחיל להתגבר, אבל רובם עוברים כאן בזריזות בדרך לעבודה. מוקדם מכדי לנסות לקנות משהו.
12:00
השוק מתחיל להתמלא קונים. צעקות, רעש אנשים, וההמולה המוכּרת של השוק מכל עבר. כבר צריך להידחף בדוכנים כדי להגיע לסחורה. בסמטאות הפנימיות נפתחים פרלמנטים של גברים מבוגרים שיושבים ומנהלים דיונים חשובים על המצב או על מצב השש־בש. אני מציקה למוכר הפלאפל משה בן־אור, כדי לקבל קצת פרספקטיבה. כבר שלושים שנה הוא כאן בדוכן. הוא ראה בתקופה הזאת גם פריחה של השוק, אבל ידע גם תקופות קשות, כמו באינתיפאדה השנייה, כשהקונים נעלמו מפחד הפיגועים.
"היינו מגרשים זבובים", הוא אומר לי. "תקופה מאוד קשה. לא הייתה עבודה. בכלל. חנויות נסגרו, מחירי השכירות ירדו כי לא היה לחנויות איך לשלם". הוא בקושי שרד אבל נשאר, ולא מבין בכלל למה אני מתפלאת. זה המקום שלו וזהו. עכשיו השוק שוקק עד כדי כך שקשה להאמין שהיו תקופות שהיה ריק. "אם היו אומרים לי לפני עשרים שנה שככה השוק ישתנה, וואלה לא הייתי מאמין".
14:00
שיא של קניות ואנשים. מחירי הבננות פה בתחרות בין הדוכנים. מזג האוויר קריר, במה שנראה כמו שאריות חורף שמסרב להיעלם. אני עוצרת את אחת הקונות המבוגרות ומנסה להבין ממנה למה בכלל לבוא לשוק אם יש סופר, ואפשר לעשות קניות במזגן. "נעים לי להיות פה. יש יותר ספייס. ואני אוהבת את הרחוב. לא מתה על קניונים". קוראים לה רחל האריס והיא באה בכל יום לשוק, באוטובוס, משכונת תלפיות. שותה מיץ, אוכלת פלאפל בדוכן הקבוע שלה, קונה פירות וירקות ומה שנראה לה אטרקטיבי באותו הרגע. את זה אי אפשר לעשות בסופר. עכשיו היא קנתה חזה עוף לשניצל.
מה עם חורף וקיץ, גשם ושרב? אני מתעקשת. "אני חושבת שצריך לנשום אוויר צח, ליהנות מהחיים ולפגוש אנשים", היא עונה. היא באה לכאן שנים, היא לא יודעת להגיד בדיוק כמה. "מאז שאני זוכרת את עצמי. כל השנים", היא אומרת. "עכשיו השוק יותר מסודר, יותר יפה. יש גם בגדים, וקפה טוב". אני נפרדת ממנה, לא לפני שאני מקבלת ממנה המלצה על בסטת הבשר החביבה עליה. אם היא פה כל יום, היא בטח יודעת.
גם יהודה זוהר נמצא כל יום בשוק, כבר 35 שנה. אבל מה יש לקנות כל יום בשוק, אני שואלת אותו. "פעם זה, ופעם זה. מה שהגברת שולחת. מה, אני אגיד לה לא?", הוא מחייך. הוא בא מאזור בית־שמש במכונית. הוא מסביר לי מתחת לצעקות על נקטרינה ואבוקדו בעשר, שכאן הכול זול יותר ובשפע. "זה אלף־אלף, תראי. כל הסחורה היא אלף־אלף". וואלה, לפי הפירות בשקית שלו, הוא צודק.
16:00
למרות הבסטות העמוסות סחורה נהדרת של פירות וירקות, קשה להתעלם מהעובדה שיש כאן גם לא מעט דוכנים מסוג אחר. הרבה מאוד חלווה ובקלאווה ואפילו קיורטוש ובוריקסה (שזה בורקס ופריקסה ביחד אם תהיתם), או בקיצור – כל דבר שתיירים יתלהבו ממנו. וזה בלי לדבר על כמות המסעדות ובתי הקפה שנפתחו כאן בשנים האחרונות.
לכולם ברור שהשוק משנה את פניו, מאזור קניות למתחם בילוי ופנאי. תיירים עוברים כאן כל הזמן, ונראה לפעמים שרוב האנשים לא באים לקנות ירקות אלא להסתכל על אלה שקונים ירקות. "אנשים קצת מתפלאים שיש פה מי שקונה", אומר לי אריאל לשם, החב"דניק מהדוכן. "כי זה שוק של תיירים ובתי קפה". כל הזמן נפתחות חנויות חדשות, ומי אם לא הוא ישים לב לחידושים.
בבוקר הוא לומד תורה ובצהריים מגיע לשוק, עד השקיעה. ביום שישי הוא כאן בתשע בבוקר. לדוכן שלו הוא קורא "התחנה המרכזית העולמית", כי מגיעים אליו יהודים מכל העולם. לכן הוא גם דואג להתאבזר בעלונים בארבע שפות. פעם הוא עסק רק בשיח עם גויים אבל אז פתח באגרות הקודש וקיבל תשובה מהרבי שהוא צריך לקרב דווקא את בני ישראל. למחרת כבר פתח בשוק את עמדת החב"ד שלו. "אם היית נותנת לי לבחור בין גן עדן לשוק, אני בוחר בשוק". הוא אומר לי.
אני מחליטה שאם כבר הכול מלא בתיירים צריך לדבר גם איתם, ומתחילה בשיחה עם פסקֵל ודניאל מבלגיה. "אני מדבר רק קצת אנגלית", פסקל מזהיר אותי. גם אני, אני עונה לו. יהיה בסדר. קצת וקצת ביחד זה הרבה.
אני מצליחה להבין שהם כאן רק לחמישה ימים, ושהגיעו לישראל כי פסקל הוא מרצה להיסטוריה והחלום שלו היה לבקר בקבר של אוסקר שינדלר בבית הקברות הנוצרי־קתולי בהר ציון. הוא הגשים אותו היום והוא מספר לי בדמעות כמה התרגש בקבר של הגיבור שלו, ושהוא ממש מחכה לביקור שלהם מחר ביד ושם: "בשבילי השואה זאת שאלה יומיומית, איך זה היה אפשרי?"
אחרי הפתיחה הזאת הזוג החמוד הזה כבר כובש אותי, ומתברר שזאת הפעם הראשונה שלהם כאן והם מופתעים לטובה. "חשבנו שכל מה שיש בירושלים זה הכותל המערבי ושהכול יהיה דתי מאוד, וגילינו מקום פתוח. שונה ממה שחשבנו. יפה מאוד. קצת פחדנו שיהיו לנו בעיות כי אשתי ממוצא אפריקאי", אבל אחרי שדניאל ראתה זוג בנות ברחוב הם נרגעו. אני מזהירה אותם שהצרות שלהם יכולות לבוא מכיוון הדרום כי הגזרה מתחממת, אבל הם לא מפוחדים במיוחד. לכו תסבירו אזעקות לתיירים.
18:00
מכל עבר נשמעות צעקות של בסטיונרים שמורידים מחירים לקראת הערב הקרב. הצפיפות הולכת ופוחתת, והקונים ממוקדים יותר. אני מבחינה גם באלה שלא אוחזים בשקיות ניילון אבל גם לא הולכים לאיטם כמו תיירים סקרנים. הם פה מסיבות אחרות.
נועה הקומונרית הגיעה עם החבר'ה כל הדרך מהצפון כדי להתרים לקייטנה של ילדים עם צרכים מיוחדים בקיץ. עד לשוק בירושלים? "יש פה אווירה טובה, ואנשים פה נחמדים", היא אומרת, ונראה שהשקית שלה התמלאה יפה בתרומות. לעצמי אני תוהה אם לקבצנים הקבועים, שלכל אחד מהם עמדה קבועה משלו, אכפת שהיא כאן, אבל לא העזתי ללכת לבדוק.
הקבצנים של השוק הם בדיוק כמו השוק עצמו – תופעה מיוחדת. יש אחת שלא רוצה כסף קטן אלא מבקשת שתקני לה קילו בשר טחון, אחד שמתנהל כמו גבאי עצבני וכועס אם מביאים לו פחות מעשרים שקלים, וגם כאלה שפשוט עומדים בפינה ומחזיקים את הכוס במשך שעות שלמות בלי לזוז. גם הנגנים והאמנים שם, כמו זה ששר קרליבך בפינת השוק, או זאת שהעמידה שולחן קטן ובידורית והתחילה להקריא שירה.
חירות לוביץ קוראים לה, והיא משוררת. היא הוציאה לאחרונה ספר שירה, והיא יצאה לשוק כדי להחזיר את השירה למה שהייתה: מילים שנועדו להיקרא בקול. היא מקריאה שירים שלה ושל אחרים. ויש משהו תנ"כי בסצנה הזאת, של השירה ברחוב העיר. קשה לא להיות פה משוררים, כבר כתבו.
כשאני שואלת שאלות אני שמה לב ששני צעירים מתעניינים באופן נלהב, ומכירה את אליאור בן־זאב ובן גורדון, בני 21 שלא גרים בירושלים אבל מגיעים לשוק כמעט כל יום. הם מנהלים חשבונות טיקטוק של כ־20 אלף עוקבים כל אחד, ומתברר שזה מקום המפגש האהוב עליהם.
"אצלי זה התחיל בגיל 14", מסביר אליאור, "כשהייתי מבריז למרכז העיר. אחר כך גיליתי את השוק, והתחלתי לבוא לכאן. מאז זה הפך לבית. אני מכיר את המוכרים והכול. הייתי עכשיו בטיול בארצות הברית ולא משנה איפה הייתי, בטיימס סקוור אפילו, אמרתי, אין כמו השוק. כי אין שום מקום שבבוקר מוכרים בו דגים ואבוקדו ובלילה הוא הופך למקום של ברים ומוזיקה, ותמיד יש פה אנשים, גם בשני בלילה. אין יום משעמם". בזמן שהם מצלמים עוד סרטון טיקטוק על משהו ברחובות השוק, מסביבנו החושך כבר מתחיל לרדת, ואין ספק שאיתו גם גיל האנשים.
20:00
הרחוב מתרוקן מקונים. תריסי המתכת שוב למטה. גם בסטות המתכת ריקות מסחורה. אבל השוק רק מתחיל להתמלא. במקום שעמדו בו עד עכשיו קרטונים וסחורות נפתחים עכשיו שולחנות וכסאות.
רמי נאזר, לבוש באפוד זוהר של העירייה, דוחף את העגלה הגדולה שלו לאורך כל השוק הפתוח, שוב ושוב, מרים כל מה שיש על הרצפה, ויודע לספר שהלכלוך שעושים הבארים לא פחות גרוע מאלו של הירקות. כבר 11 שנה הוא עובד כאן. מתחיל משמרת בשלוש ומנקה עד עשר בלילה. לפניו יש משמרת משש ואחריו תבוא משמרת נוספת עד הבוקר. זה יום יחסית חלש, הוא מסביר לי. ראשון עד שלישי, אין עבודה. ברביעי־חמישי העומס מתחזק, בשישי מטורף.
לפני שהוא ממשיך אני חייבת לשאול אותו איך הוא מצליח להסיע את העגלה הענקית שלו ביום שישי דרך האנשים בלי לדרוס אף אחד. הוא מחייך. "אני צועק. בלי לצעוק אני לא עובר. ואם אני לא עובר עשר דקות, הכול מתלכלך. ואז זאת הרבה עבודה לנקות. אז אני צועק הרבה", הוא מתנצל ודוחף את העגלה שלו הלאה, לעוד סיבוב.
22:00
הסצנה של השוק נמצאת עכשיו בסמטאות, בברים ובחנויות האוכל. כמעט כל הסועדים הם צעירים שיצאו לבלות עם חברים. אני מנסה לראיין מי מהסועדים ומגלה שזאת משימה מסובכת כי אנחנו לא ממש מצליחים לשמוע משהו תחת המוזיקה החזקה.
בסוף ליאור מתל־אביב ויעל הירושלמית מסכימים להתראיין בצעקות. ככל שמתקדמת השיחה אני מגלה שהם בכלל באו לחפש לחם ירושלמי לאמא של ליאור, רק שגם לי אין מושג מה זה אומר. אולי בייגלה ירושלמי? אני מציעה. אולי חובזה?
יעל טוענת שמדובר בפוקאצ'ה עם זעתר. "מלכודת תיירים, כנראה", אומר ליאור ומסרב לעזור ליעל ולי להחליט למה אמא שלו התכוונה. רגע, אז מה תל־אביבי חושב על שוק מחנה יהודה? אני חוזרת לעיקר. "מדהים", הוא עונה. "צפוף פה לפעמים כמו בתל־אביב. אבל האווירה שונה לגמרי". "הכי שונה שיש מתל־אביב", אומרת יעל. "אם להיות ישיר", משלים ליאור, "אנשים פה יותר נחמדים".
00:00
ברים מלאים בצעירים, צ'ייסרים מחולקים חופשי גם למי שסתם חלף בסמטה, וקולות צחוק ובילוי נשמעים מכל עבר. השוק סיים את המהפך שלו להיום. הלל, ברמנית באחד הברים בשוק, מציעה לי לשתות משהו, אבל האמת שאני כבר עייפה, ומסתפקת בכוס מים.
"יש פה אווירה ממש מיוחדת", היא מספרת לי. "הרבה סוגים של אנשים שונים. תיירים, אנשים שנכנסים לבקש צדקה. והעיקר פה הוא להרים את האווירה, יותר מהכול". היא מספרת לי שכשחסרים להם ירקות יש באסטה קבועה שיש להם קשרים איתה והם קופצים לקחת ממנה. והכי מפתיע, אם נגמרת הבירה, הם לוקחים מבר שכן ומתחשבנים אחר כך.
היא התחילה את המשמרת בשבע. "לוקח זמן עד שהאווירה מתחממת. באחת עשרה בערך מגיע גל רציני. ובסופ"שים עמוס לגמרי". ועד מתי את כאן הלילה? אני שואלת בדאגה, כי אף אחד מהאנשים מסביב לא מראה סימני עייפות. "בערך שתיים וחצי. עד שכולם ילכו. אבל אתמול בלילה העפנו אנשים כי היה כבר מאוחר".
אני יוצאת אל השוק הפתוח, עם הרוח הירושלמית הקרירה. צעירים מסתובבים בכל מקום, מוזיקה והמולה עולות מכל הסמטאות. לא ייאמן שבעוד כמה שעות ייפתחו כאן שוב הבאסטות, ובמקום המוזיקה הרועשת יישמעו קולות של מוכרים עם מחירי נקטרינות ותותים. אם השוק היה אדם, הוא היה יצור קסום שביום נראה כאיש מבוגר ובלילה משנה את צורתו והופך לצעיר הולל. מקימי השוק לא צפו את ההתפתחות הזאת, אבל אחרי שהספידו אותו עם בואם של הסוּפרים הגדולים, ואחרי תקופות השפל של האינתיפאדה השנייה, נראה שכולם משלימים עם המהפך הלא צפוי.
ביציאה מהשוק אני רואה את עמודי הברזל השמנמנים שבכניסה ניצבים וחוסמים את הכניסה למכוניות. המשטרה תוריד אותם לפנות בוקר, כדי שבעלי הבאסטות יתחילו להכניס שוב סחורה. אולי אחרוני המבלים שיצאו מכאן יוכלו להבחין איך היצור הקסום משנה שוב את צורתו, בתחילתו של יום חדש.
