תמי אולדהם, גיבורת "נסחפים", מגיעה לטהיטי ב־1983 לאחר מסע כטבחית במפרשית ושם היא פוגשת את ריצ'רד שארפ, ספן והרפתקן. הם מתאהבים ומחליטים לצאת למסע ימי בן 6,500 ק"מ כדי להחזיר לסאן־דייגו יאכטה של זוג עשיר. בדרך, הוריקן אנדרו פוגע בהם ומותיר אותם פצועים לאחר שנסחפו הרחק מנתיבי הסחר המוכרים. כעת עליהם להצליח לשרוד, לבד בים, כמעט ללא אוכל ומים, כנגד כל הסיכויים. על פניו, לפנינו סיפור הישרדות קלאסי עם פוטנציאל קולנועי מובהק. אלא שלא כל סיפורי ההישרדות הם עתירי דרמה, הרפתקאות וסכנות. כן, לפעמים גם 41 יום של היסחפות בים, של ניצחון הרוח על החומר, עלולים להיות כמעט חסרי אירועים.
"היכן מתחיל הסיפור?" עלולה להיות שאלה הרבה פחות פשוטה ממה שנדמה. אין ספק שהבמאי בלתזאר קורמקור (אוורסט), התחבט בה כשהבין שסיפור ההישרדות של גיבורתו אולי מדהים על הנייר, אבל כדרמה קולנועית הוא דל מדי. הפתרון: להוסיף לקלחת גם את סיפור האהבה של שני הגיבורים וכך לנפח את העלילה. אבל מה עושים כשגם סיפור האהבה מתגלה כקלישאתי לגמרי ומהווה לא יותר מאוסף גלויות נוף מוכרות לעייפה מאינספור דרמות הולמארק דלוחות? גם לבעיה הזו מצא קורמקור פתרון – עריכה במבנה שתי וערב כשהעלילה מדלגת הלוך ושוב, חזור ושנה, בין העבר של סיפור ההתאהבות להווה של סיפור ההישרדות.
אבל מבנה שכזה חייב להיות מוצדק דרמטית. להצצה אל העבר חייבת להיות השפעה מובהקת על ההווה, היא צריכה לשפוך אור חדש על המתרחש, לחדד הבנות של החלטות, להעמיק מהלכים רגשיים ותמטיים. רק היזכרו ב"127 שעות" הנהדר של דני בויל. שם התמודד הבמאי עם מצב אפילו קיצוני יותר של סטטיות בהווה – הגיבור התקוע תחת הסלע – והשתמש במעברים אל רגעים ואירועים מעברו כדי לצייר במכחול כה אנושי את מה שמניע אותו, להמחיש את כוח החיות העצום שפיעם בו ואִפשר לו לבצע את האקט הקיצוני שהותיר אותו בחיים במקום שבו רובנו היינו מוותרים ומתים. כאן, זה לא קורה.
סיפור האהבה אולי מצטלם נהדר אבל לא רק שהוא מיותר כי אינו תורם דבר לדרמה, החזרות אליו גם קוטעות כל העת את מאבק ההישרדות ומפריעות להיווצרות איזשהו מתח וצבירה של ייאוש. הסרט הזה היה צריך להתמיד ולהישאר אך ורק על היאכטה החבוטה. להתרכז כולו במאבק להישרדות ודרכו ללמד אותנו גם על האהבה הגדולה שבין הגיבורים. הרי ברור שרגעים קטנים של הקרבה אמיתית חזקים פי אלף מעוד אדוות גלים המלטפת שני זוגות כפות רגליים מול שקיעה אדומה.
קרן האור היחידה בסרט היא שיילין וודלי המצוינת, שנותנת מעצמה ומצליחה לשדר פגיעות ועוצמות משכנעות. אה, וישנו גם טוויסט. גם הוא כאילו חזק, אבל בתכלס הוא מאוד לא מדויק, שחוק ומיותר. ממש כמו הסרט הזה.
נסחפים ארה"ב 2018, במאי: בלתזאר קורמקור 96 ד'
