סדרת "מכתוב" היא יוזמה של מכון ון־ליר לתרגום ספרות ערבית לעברית, הפועלת זה כשש שנים. יש לה גישה מיוחדת לעניין התרגום: כל ספר מתורגם בעבודת צוות של מתרגמים ועורכים יהודים וערבים. יש ליוזמה הזאת פן אידאולוגי גלוי. בין עקרונותיה, המוצגים באתר שלה, מוכרז למשל כי היותה של עבודת התרגום "צוותית וקולקטיבית" עומדת "בניגוד למודל האינדיבידואלי המסתגר והחד־לאומי (יהודי)", ומוסבר כי "כל תרגום ינכיח את הערבית בעברית תוך הימנעות מאוריינטליזם גלוי או סמוי".
הספר שלפנינו, "שפת הסוד", הופיע על פי המצוין בו ב־2021, אך למעשה הוא הושק והופץ רק בשלהי 2022. מעניין להתבונן בו דווקא משום שאינו נוגע בנקודה פוליטית רגישה כלשהי, כפי שעושים כמה וכמה מאחיו לסדרה, ואפילו מן האקטואליה הוא רחוק. זהו מעין מותחן פילוסופי. חומריו הם המיסטיקה של השפה הערבית והממשק בינה ובין החברה. הוא מתרחש בכפר נידח המתקיים מחוץ למרחב ולזמן מוגדרים; למעט מכונית אחת, האווירה היא קדם־טכנולוגית, והדבר מחזק את הנופך הכמו־אגדי של הסיפור. גיבוריו נמנים עם המסדר הסוּפי באסלאם, זה המתרחק מן האלימות וממלחמת הקודש.
בכפר ההוא יושבת חבורת נבחרים, תלמידי חכמים אסלאמיים, המתמסרת למה שאפשר לראות בו המקבילה הערבית לקבלת האותיות של רבי אברהם אבולעפיה. חבריה פרושים מן העולם, מבודדים לכל חייהם הבוגרים ב"מזאר" שהוא מעין מנזר, ושוקדים על מעין אנציקלופדיה אולטימטיבית לכוחות הגנוזים באותיות הערביות. הם גם מחזיקים בחפץ שהוא כמעט מקבילתם של ארון הברית ולוחות העדוּת שלנו: תיבה ובה "לוח הגזירה הקדומה" שעליו כתובים סודות העתיד שנחרצו מראש (אכן, מַכְּתוב).
לוח זה, שאסור להביט בו, מקנה לאנשי המסדר יוקרה רבה בכפר ובסביבה. הם נחשבים לבעלי מופתים ועושי נפלאות, וחשוב וריאלי מכך, בזכות ההילה הזאת חיי הכפר מתנהלים על מי מנוחות. אך כאשר נגנבת התיבה הקדושה בידי מועמד כושל לתפקיד שומר המתחם, הפלילים והאלימות בכפר גואים, וחקירה משטרתית יוצאת לדרך.
הגניבה הזאת, מתברר, פתחה תיבת פנדורה. הפרשה מפוצצת מחלוקת שפרצה בתוך החבורה בשאלה אם השפה אלוהית, קדושה ובעלת כוחות, או שהיא תוצר אנושי שרירותי. המחלוקת העקרונית הזאת מתערבבת במחלוקות של קנאה וכבוד המוציאות את האדם מן העולם.
המיסטיקה הלשונית הערבית והעולם הסוּפי מעוררים סקרנות רבה. הרומן הקצר שלפנינו משביע אותה במידת מה, ועושה זאת בדרכו הנעימה והמעוררת של סיפור עלילה. אך יש להודות שהמחלוקת הרעיונית שבלב הסיפור טריוויאלית, ושאין ברומן תובנה מיוחדת לגביה. המבקש לצלול לרזיה של המיסטיקה המוסלמית־ערבית ייצא מהרומן הזה וחצי תאוותו בידו, וגם זה אם אינו תאוותן אינטלקטואלי גדול. הרבה מושגים, דימויים וסופרלטיבים מקדיש הספר לתורת הסוד ולשפה ש"גחליה לוחשות", אבל בסופו של דבר החוויה חיצונית.
קשורה לכך מן הסתם העמדה המשתמעת של המחברת – נג'וא ברכאת, ילידת ביירות החיה בצרפת כבר כמעט ארבעה עשורים. זו עמדה רציונליסטית, המוקסמת מהאזוטריקה אך כופרת בה לחלוטין ונחרדת מהכוח החברתי המשחית שהיא נותנת למיסטיקנים. עמדה ערכית זו מתחוורת ככל שהתעלומה מתקרבת אל פתרונה. היא לגיטימית, כמובן, אפשר לומר שגם צודקת, אך יש לה אפקט מרדד.
