רעננה נהנית מתדמית של עיר צפונבונית, והרמה הסוציו־אקונומית של תושביה בהחלט מצדיקה אותה. לכן ברור שכאשר מסעדה הופכת למוסד קולינרי בעיר, היא תהיה של הביוקר. "קזן" אומנם נקראת כך על שם הרחוב שאיתו היא מצטלבת, אבל אין יותר "אחוזה" (הרחוב שעליו בפועל היא מתפרשׂת) ממנה. רוצה לומר: זה המקום לראות ולהיראות.
היא פתוחה כבר עשור, אפילו הקורונה לא יכלה לה, ונהנית מקהל לקוחות יציב ונאמן, חלקו מגיע לסעוד כאן מדי שבוע ואף בתדירות גבוהה מכך. הגענו באמצע השבוע והמקום היה מלא. שולחן שמורכב מספסל ארוך בצד אחד וכיסאות בצד השני קיבל את פנינו, כמו גם המולת סועדים ומטבח פתוח ומקרקש. צלילים של מסעדה חיה.
פתחנו בטארט טאטן כבד אווז. קן של שערות קדאיף (פציחות וכיפיות) ובתוכו שוכנות קוביות תפוחי עץ רכות, מבושלות ומתובלות היטב. מעליהן גולת הכותרת: כבד אווז ברוטב יין אדום וקלבדוס. כל המרכיבים היו נפלאים וכך גם שילובם, רק חבל שמינון הבשר היה קטן מדי ביחס לשאר.
המשכנו אל סיגר במילוי פטריות, תרד וכמהין שהיה פריך וטרי ומילויו מצוין ממש, מתובל בחריפות קלה (בכל זאת, רעננה). דמיינו את המילוי של בורקס פטריות, רק עשוי מחומרי גלם משובחים ומותקן ביד בוטחת של שף. הסיגרים הוגשו על טחינה, רוטב פלפלים ואגוזי מלך וכמובן עלעלים ירוקים ממעל.
הלאה ל"קורנביף ברנר סטייל". פרוסות הבקר שנכבשו בכבישה ביתית היו אדמדמות, בעלות טעם בשרני עז ונמסו בפה מרוב רכות. כך בדיוק יש לטפל במנת הדגל של המטבח היהודי־אמריקני. את המנה ליוו שני טוסטונים, צנונית כבושה וקורנישונים (אומנם הם זוכים לאחרונה לעדנה מוגזמת, אבל זו אחת המנות הבודדות שבהן אכן מוצדק לדחוף אותם).
לעיקריות הלכנו על מנה דקדנטית במיוחד – פילה רוסיני שבמרכזה ניצבים 250 גרם פילה בקר (רך, אלגנטי, צלוי במידה הנכונה) ומעליו כתר בדמות מדליון שמנוני של כבד אווז. זו הייתה מנה מרשימה ומוצלחת אלא שבחרנו ללוות אותה עם ירקות שורש (גזר, בטטה, דלעת) שלא היו אפויים דיים וגם לא נרשם תיבול מעניין יתר על המידה. כנראה היינו צריכים להקשיב למלצרית שהמליצה דווקא על הפירה.
ניסינו גם 200 גרם סינטה (מעט יבשה ומפוספסת) שמוגשת באופן מובנה על ניוקי תפוחי אדמה שהוכן במקום ומיקס פטריות שמפיניון, שימג'י ופורטבלו מוקפצות ברוטב דמי גלאס עשיר טעמים שסייע להחליק את הסינטה.
באגף הקינוחים בחרנו בפנקוטה קרמל שהגיעה בציפוי שוקולד לבן והייתה סבירה (לעולם אל תבטחו בקינוח רוטט). את הבכורה גנבו דווקא המלווים שלה בדמות שני סיגרים מצוינים במילוי תפוחי עץ קינמוניים ומנחמים.
קרפצ'יו האננס נשמע מדהים על הנייר: פרוסות דקות של אננס, סירופ ליים־בזיליקום וזרעי צ'יה עם גלידות תפוז דם, פטל־ליצ'י־אננס־כוסברה (!), טוויל וניל ושנטי קוקוס. בפועל היה מדובר בחתיכות אננס שלא ממש עברו טיפול (השריה? צריבה? קרמול?) וסורבה חביב.
בקזן מבינים באוכל, במה אנשים אוהבים ובשילוב של שניהם. היא מוגדרת כבראסרי ואכן יש בה שילוב של מנות מוקפדות, חלקן ברמה של מסעדת שף ממש, לצד אווירה פמיליארית ותפריט נגיש. לא פלא שהיא צועדת אל עבר גיל העשרה כשכוחה לגמרי במותניה.
