ואכן, עמיחי העלתה משואה בטקס המרכזי של יום העצמאות בהר הרצל בשם ארגון "השומר החדש", שעוסק בשמירה על שטחי מרעה פתוחים, סיוע לחקלאים וחינוך לציונות וחקלאות. עמיחי מתגוררת ביישוב נטע שבחבל לכיש עם הוריה יאיר ויעל וחמשת אחיה הקטנים. כבר שלוש שנים שהיא משתתפת בשתי תוכניות של הארגון החברתי, וקודם לכן גם התנדבה כמדריכה בבני עקיבא בסניף כרמית. בשנה הבאה היא תלמד במדרשת מתת בכרמיאל ואחר כך תתגייס לקורס הו"ד של חיל החינוך, "מכוונת להיות מש"קית הוראה, בתקווה להגיע לחוות השומר. זה החלום".
כשנפגשנו כמה ימים לפני יום העצמאות, עוד לא זיהו אותה ברחוב והיא שמחה על כך, בעיקר כי היא עוד לא יודעת איך להגיב לפרסום. "זה הזוי. אני עדיין לא מבינה מה קורה ועוד לא עיכלתי את ההודעה. הגעתי לשומר החדש כדי להתנדב ולתרום, לא חשבתי שאדליק פתאום משואה. לא דמיינתי את זה לפני שלוש שנים וגם לא ביום ראשון בבוקר".
לפעמים קוראים לנו אחרי פשיעה חקלאית שהזיקה למקום, ולפעמים יש מקרים שבהם קבוצת מתנדבים כלשהי הבריזה לחקלאי והוא מצא עצמו בלי ידיים עובדות
איך הסביבה הגיבה להדלקת המשואה?
"כולם היו בהלם. בסוף אני ילדה בת 17, אף אחד לא ציפה לזה ורק כמה שעות קודם חזרתי לשגרה מחופשת פסח. המורות מדהימות ומפרגנות ושלחו לי הודעות. ברור שההורים שלי התרגשו בטירוף, הם לא מפסיקים להתלהב מזה. ובכלל, כולם היו מאוד נרגשים – היישוב, החברים וגם בארגון עצמו, שם יודעים שזה בשמם".
למעשה רצו לתת משואה לשומר החדש ואת הדמות שנבחרה?
"אני מייצגת ארגון גדול שברור למה בחרו דווקא בו – הוא לוקח חלק משמעותי בשמירה על אדמות המדינה. בשביל זה הוא נוצר וזה המוטו שלו. אני ב'שומר' כבר הרבה שנים לכן גם מכירים אותי. אחרי שהודיעו לי חשבתי שמעניין למה לא נתנו לאחד מראשי הארגון להשיא את המשואה. בסוף הבנתי שכנראה רצו מישהי מהנוער, שתוכל ליצור הזדהות אצל חבר'ה בגיל הזה. יש הרבה אנשים גדולים שמדליקים משואה, אבל כשבני נוער יראו מישהי בגיל שלהם בהר הרצל, הם יזדהו יותר".
שתי התוכניות שבהן עמיחי מתנדבת הן "הפראיירים" ו"תוכנית המנהיגות על שם אלכסנדר זייד", ממקימי ארגון השומר בתחילת המאה הקודמת. הראשונה כוללת בני נוער בגילי תיכון מכל הארץ שבוחרים להתנדב אצל חקלאים בכל זמן שצריך ולפי בקשה שמגיעה מהשטח. "לפעמים קוראים לנו אחרי פשיעה חקלאית שהזיקה למקום, ולפעמים יש מקרים שבהם קבוצת מתנדבים כלשהי הבריזה לחקלאי והוא מצא עצמו בלי ידיים עובדות".
מהיכן הגיע השם?
"'פראייר' זה מישהו שנותן בלי לקבל תמורה. בישראל המילה הזאת הפכה למילת גנאי אבל אנחנו רוצים לומר שזאת גאווה להיות כזה. מספרים שמישהו הגיע לקבוצת מתנדבים של השומר החדש ועקץ אותם, 'למה אתם עושים את זה בחינם?' הם ענו לו שאם התנדבות אצל חקלאי ללא תמורה זה נחשב להיות פראייר – אז הם שמחים להיות פראיירים. אנחנו עושים את כל סוגי העבודה החקלאית, כולל קטיף, דילול ושתילה. מכיוון שאנחנו בני נוער אנחנו לא מתעסקים בשמירה.
"מבחינתי, כשאני עוזרת לחקלאי, אני מרוויחה הרבה יותר ממנו. לעזור ולראות את האור בעיניים של החקלאים זה בונה אותי. גם כשאני מזיעה וקשה לי – זה בונה אצלי שרירים שלא היו לי לפני כן. קיבלתי בשנים האלה חיבור חזק ועמוק לאדמת ארץ ישראל וגם לאנשים. יוצא לי לפגוש בהתנדבויות לא מעט אנשים שהתפיסות שלי שונות משלהם, אבל האדמה מחברת בינינו".
עמיחי הגיעה לשומר החדש לפני מספר שנים כשחיפשה מקום להתנדב ולתרום בצורה משמעותית אך גם ליהנות. חברה טובה הציעה לה להצטרף למחנה של הארגון בפתחת ניצנה שבדרום והיא קפצה על ההזדמנות. אחרי שלושה ימים של עבודה במטע אבוקדו היא החליטה שזה המקום שבו היא רוצה להתנדב. "משם זה כבר הפך לסיפור אהבה", היא צוחקת".
בתוכנית המנהיגות עמיחי היא כיום ראש צוות ואחראית קליטה. "מגיעים בני נוער בכיתה י"ב מכל רחבי הארץ כדי לפגוש אנשים אחרים מהחברה הישראלית, ליזום פרויקטים ולהכיר את הארץ. זאת תוכנית מדהימה".
בדרך כלל מפגשים כאלה עם אנשים מכל המגזרים מתרחשים רק כשמגיעים לצבא.
"אין דבר מדהים מזה", היא אומרת בהתרגשות. "החבר'ה שפגשתי שונים ממני מאוד. אני גדלתי בבית דתי, ביישוב קהילתי ודתי בדרום, ומגיעים לתוכניות בני נוער מקיבוצים חילוניים בצפון ומערים במרכז הארץ. אז נכון שאנחנו שונים בתפיסת העולם, באמונות ובדעות הפוליטיות שלנו, אבל בסוף כשאנחנו נפגשים אז כולנו מסתכלים אחד לשני בעיניים ונוצרות חברויות קרובות וטובות. אני יכולה להיות חברה שלהם למרות כל הפערים בינינו. ההבדלים לא סותרים לדעתי את זה שאני יכולה להיות חברה שלהם, החברים הכי טובים שלי הם הכי שונים ממני. וודאי שהבחירות השונות בחיים לא סותרות את העובדה שהם חלק מהעם שלי, בסוף אנחנו עם אחד, למה שלא נהיה ביחד? אנחנו חיים באותה מדינה ויש לנו אותם פחדים וגם אותה תעודת בגרות וכולנו עושים שירות צבאי או לאומי. אני לא רואה סיבה שהחיבור הזה לא יהיה טבעי".
אתם מדברים על פוליטיקה?
"לרוב לא, רק כשזה עולה כמו בכל שיחה אחרת".
***
קצת יותר משבועיים חלפו מאז פיגוע הירי הקטלני בבקעת הירדן שבו נרצחו לאה די ושתי בנותיה מאיה ורינה הי"ד. לעמיחי הייתה היכרות טובה איתן. מאיה הייתה בת שירות בבית הספר שהיא לומדת בו "לא הייתי חברה קרובה של מאיה כי היא ליוותה כיתה אחרת אבל ראיתי את העשייה שלה בבית הספר ואת החיוך שלה במסדרונות", אומרת עמיחי. בחמשת החודשים האחרונים רינה התנדבה בפעילויות של "הפראיירים", שם עמיחי הכירה אותה. עמיחי מספרת שבשבוע שעבר הייתה פעילות ברמת־רחל ורינה נרשמה ותכננה להגיע אליה. "אחרי הפיגוע הנורא חשבו בארגון לבטל את הפעילות או לשנות את המתכונת שלה, בסוף החליטו לא לבטל אלא להמשיך ולצמוח דווקא משם ולהרים משהו חדש וללכת בדרכה של רינה שרצתה לעשות וליזום כל הזמן. בזמן הקרוב יהיו הרבה דברים לזכרה".
כשמדברים עם עמיחי על העשייה והתרומה דרך השומר החדש, קל לשכוח שמדובר בסך הכול בנערה צעירה, תלמידת כיתה י"ב שבין כל ההתנדבויות והדלקת המשואה אמורה להתכונן בתקופה הקרובה גם למבחני הבגרות, בין השאר במקצועות התיאטרון והעיצוב אותם היא מגבירה.
זאת שאלה שבדרך כלל שואלים על משפחה וקריירה, אבל איך את משלבת בין לימודים לכל ההתנדבויות?
"קודם כול, רוב ההתנדבויות נערכות בחופשות ובסופי שבוע. ולדעתי לפעמים זה בסדר גם לקחת מנוחה מכל הלימודים והשגרה. אם קורה ששבועיים רצוף לא הייתי בשטח אז אני ממש מרגישה שמשהו חסר ואני צריכה להטעין את עצמי באנרגיות. המורים מאוד גאים בי על הפעילות מחוץ ללימודים ובאופן כללי מעודדים התנדבות ותרומה".
מאיפה הרוח ההתנדבותית הזאת הגיעה אלייך?
"ציונות ונתינה זה משהו שגדלתי עליו בבית מאז ומעולם. ההורים שלי היו חלק מהקמת נטע יחד עם משפחות שפונו מגוש קטיף, והמעשים האלה חלחלו אליי. חוץ מזה, גם באופן מפורש תמיד ההורים שלי כיוונו אותי לעשות ולתרום לחברה".
אני מיישוב דתי בדרום, ומגיעים לתוכניות בני נוער מקיבוצים חילוניים בצפון ומערים במרכז. אז נכון שאנחנו שונים בתפיסת העולם, באמונות ובדעות הפוליטיות שלנו, אבל בסוף כשאנחנו נפגשים, כולנו מסתכלים אחד לשני בעיניים ונוצרות חברויות קרובות
מה את אומרת על זה שאומרים שבני הנוער היום מפונקים ותקועים במסכים כל היום?
"לדעתי ממש חשוב שנבוא ונתרום, ואני מזמינה את בני הנוער שקוראים את השורות האלה, להצטרף לכל פעילות שמתאימה להם. אנחנו אלה שנהיה כאן בעוד 20 ו־30 שנה וחשוב שנהיה חלק מהסיפור הזה".
לעמיחי אין טיקטוק וגם לא אינסטגרם. אפילו בפייסבוק, שבו דווקא יש לה חשבון, היא כמעט לא פעילה. לא ממש נערה סטנדרטית בהקשר הזה. "באמת לרוב החברות מהכיתה והחברים מהשומר החדש יש טיקטוק ואינסטגרם. בחרתי לצאת משם אחרי זמן קצר כי הבנתי שאני לא מחפשת את מה שיש שם וגם לא מעוניינת לרדוף אחרי תוכן ולייקים. אולי בגלל זה אני מצליחה לשלב עם הלימודים עוד דברים", אומרת עמיחי בצחוק ומבהירה שבעיניה הרשתות החברתיות הן לא מה שמעיד שהיא עדיין נערה: "כשאני עם חברים שלי ועושים מדורה ומנגנים בגיטרה אז אני מרגישה שם הכי בת 17".
מה החלום שלך?
"להקים יישוב בלב המדבר, של דתיים וחילונים. אין לי עדיין מקצוע בראש אבל אני רוצה ממש לקדם את האחדות בעם. בא לי להרים פרויקט ענק שיהפוך את כולם לחברים".
